כבר סיפרתי לכם פה, על תורת האאוגניקה שהייתה נהוגה ומקובלת באמריקה של שנות השישים והשבעים במאה הקודמת. העובדה שלאנשי בריאות ולבנים אחרים במשרות פדרליות היה מותר להחליט על גופם ונפשם של אחרים, לגרום להם לעקרות בלי להסביר להם כראוי מה עושים להם, להחתים אנאלפביתים על טפסי הסכמה, לבצע בהם ניסויים שונים, כאילו למען המחקר הרפואי, לפעמים אפילו בלי משככי כאבים - אלה מעשים שהם בלתי נתפסים היום, ואני מקווה מאד מאד שכך זה יישאר.
כמו בסיפרה של צ'מברליין העובדת הסוציאלית מסורה לגמרי למטופלות שלה, ובספר הזה - גם לאביהן ולסבתן של הילדות. היא לוקחת על עצמה להרים אותם מאשפתות גם תוך שימוש בכספה הפרטי ובמשאבי משפחתה שלה. לפעמים בהחלט חרגה מההתנהלות המקצועית שציפתה לה מעצמה. סיוויל טאונסנד נאבקת על זכותן של הנשים לקבוע על מה שייעשה או לא ייעשה בגופן. המאבק בגזענות נגד שחורים עולה כאן על הבריקדות, תיאור המאבק הזה, המשפטי בעיקר, מובא כאן בצורה מרתקת.
הספר מבוסס על מקרה פרטי אמיתי, של משפט רלף נגד ויינברגר. האחיות מיני לי ומרי אליס רלף, בנות שתים עשרה וארבע עשרה עוקרו ביוני 1973 ללא הסכמתן, במונטגומרי אלבמה, באמצעות סוכנת שפעלה במימון פדרלי. העובדת הסוציאלית שלהן, ג'סי בליי, דיווחה על כך והתקיים משפט בבית משפט פדרלי בוושינגטון.
אני לא רוצה להכביר מילים על העלילה מעבר למה שכבר כתבתי לכם. הספר מצויין בעיני. זהו סיפורה של סיוויל האחות שהפכה לרופאה, והוא מסופר לביתה, אן. הוא מאיר מרחב גדול של עובדות היסטוריות, מעשים ותגובות להם, מארג של רגשות חמלה, אהבה וגם כעס טמיר ומוצדק, ובעיקר רגשות אשם וניסיון נואש לכפר על חטאם של רבים ורבות כנגד רבות, רבות מדי. כן, יש תחושות תסכול שמלוות את חווית הקריאה פה, כן גם, היינו מאד רוצים להאמין שדבר כזה לא יכול לקרות יותר. אבל, האמנם?
"היא לבשה שמלה צהובה חגורה במותניים שהכריזה אביב, אף שעדיין היה קר בחוץ. כל אישה שלובשת צבע כזה היא אחת שעושה קצת טוב בעולם, החלטתי." עמ' 121
מומלץ. מאד.
