The Ballroom by Anna Hope
תרגום שי סנדיק
הוצאת תמיר//סנדיק 392 עמ'.
ככל שעבר הזמן מאז שמעתי על הספר הזה ועד שזכיתי לאחוז בו פיזית, עברו ימים רבים, וסקירות רבות מאד נכתבו עליו. כבר חששתי שקטונתי... אבל אני מאלה שרצים לספר לחבר'ה. פטפטנית כמוני לא תשמור בלב. לא. זה לא יקרה.
לפני הכל אני רוצה להניח לכם כאן טעימה מהספר, מוקרא על ידי המחברת אנה הופ, שהיא גם שחקנית, והקריאה שלה, במיוחד מספר מפרי עטה, היא חוויה בפני עצמה.
אז הסכיתו ושמעו:
זהו סיפור אהבה המתרחש בין כתליו של בית כלא מיוחד המוגדר כבית משוגעים, asylum. כמה לא פוליטיקלי קורקט. אבל אנחנו מדברים פה על 1911. כל כך הרבה השתנה מאז, אני מקווה. המוסד הזה, שהמחברת קוראת לו שרסטון, (זה שם מומצא, כמובן, אבל מוסד דומה היה קיים ונסגר בשנת 2003) נמצא ביורקשייר, אנגליה. נכלאים בו אנשים עניים שמשפחתם היא ממעמד האביונים וידם אינה משגת לשכנם במקום ראוי יותר. זהו כלא לכל דבר ועניין. ואם ראיתם שעל הכריכה כתוב שהספר הוא "הגרסה הבריטית של קן הקוקיה" אז ממילא תבינו שהקריאה בו אינה ליקוק של דבש. גם לפני שהגיבורים מגיעים למוסד הבזוי הזה האוירה היא קודרת ואפורה. כמו לונדון. כל השנה אפרורי. נראה לי משום מה שהמילה האנגלית gloomy מתארת את זה הכי טוב.
אנה אינה מתאימה לגמרי להגדרה של "רפת נפש" או "משוגעת" כמו שאנחנו מכירים אותה. היא שברה חלון בבית החרושת המעופש שבו עבדה שעות על גבי שעות בכל יום מבלי לראות אור או לנשום אויר צח. הרצון שלה במעט חמצן הביא אותה לשרסטון.
ג'ון הוא אירי והוא מוגדר כ"מלנכולי". הוא איבד את ביתו ואשתו עזבה אותו והוא עצוב. הוא מגיע לפתחו של שרסטון ומבקש להיכנס בשעריו. מובן שזו סיבה מספקת לאשפז אותו. תחשבו רגע על האנשים המלנכוליים שאתם מכירים. נניח שהיו סוגרים אותם במוסדות סגורים על כך. כמה מעט מוסיקה יפה היינו שומעים, כמה יצירות אמנות היינו מפספסים בהינף יד אכזרית, כמה היינו מפסידים מהיעדרם בקרבנו . אנה וג'ון נפגשים כשבשרסטון נערך נשף שבועי בו משתתפים אלה שהשכילו להתנהג כראוי, כמצופה מהם, והם מתאהבים.
הדמות השלישית החשובה בספר היא זו של ד"ר צ'רלס פולר. אדם בינוני מאד, חסר ביטחון ומדוכא ע"י משפחתו שחולם לפרוץ דרך ויותר מכך, משתוקק להכרה מצד הגדולים, ובראשם ווינסטון צ'רצ'יל. מכיוון שהוא מוסיקאי, הוא מנסה תחילה לרפא באמצעות המוסיקה. דמותו מתפתחת ומתחזקת ככל שהוא ממעיט בערכה של המוסיקה לטובת רעיון האאוגניקה, רעיון פשיסטי בעיקרו, המדבר על הפחתת אנשים עניים וחולי נפש מהאוכלוסיה ע"י עיקור. הוא חולם להיות מישהו שהוא משהו בתחום הרפואי שבו הוא עוסק. ככל שמתגברת האובססיה שלו העלילה מתרוממת והמתח גואה. זוכרים את האחות ההיא מקן הקוקיה? מה יהיה הצעד הבא של הדוקטור המלומד? מפחיד.
יש דמויות נוספות, כמובן, כמו למשל קלם המשכילה ודן, החבר המיוחד של ג'ון. הן מאירות את המקום לא פחות משהן מרימות את העלילה. הכל כתוב מאד יפה, מרתק. דבר אחד יחיד שהפריע לי הן כמות ההערות שיש בספר. זה קטע לי את הקריאה. הייתי מעדיפה שהספר ייכתב ברצף ומה שזקוק להבהרה ייכתב בתחילתו או בסופו. עם זאת הסיפור - במיוחד כשחושבים על כך שהדברים מעוגנים בהיסטוריה האישית של המחברת - משאיר אותך חסר נשימה בקטעים אחדים, מבוהל בקטעים אחרים וגם, מלא חמלה וחיבה כלפי הגיבורים. על הסוף אני לא אומרת לכם כלום.
"אגודת האאוגניקה סבורה כי חוסר-כול, כפי שהוא מיוצג ע"י עוני (ואין קנה מידה אחר), מוגבל במידה רבה למעמד מיוחד ומנוון. מעמד פגום ותלותי המכונה מעמד האביונים." עמ' 111
"העתיד מגיע. אפילו לכאן. אפילו אל ספינת הנשמות המבודדת, הטרופה באוקיינוסים הירוקים-חומים של אדמות הבור, אפילו לכאן הוא יצליח למצוא את דרכו." עמ' 196
""הלב שלך חזר, צ'אבו." אמר דן בשקט. "הגיע הזמן ללכת"" עמ' 294
"היא אמרה את שמה בקול ותהתה אם קלם תוכל להרגיש בו, אם תוכל לשמוע את הצליל שהשמיע שמה כשהגתה אותו כאן,... ואז הוציאה את הנוצה משמלתה ואחזה בה והרימה את זרועותיה. היא הטתה את ראשה לאחור, וכשעשתה זאת הרוח נשבה על פני אדמת הבור וחלפה מבעד לנוצה, וגופה זמזם איתה. כאילו היתה כלי נגינה, המיועד לנשיפתו של יצור גדול, נשיפה שתחלוף דרכה ותגרום לה לשיר." עמ' 347
אנה אינה מתאימה לגמרי להגדרה של "רפת נפש" או "משוגעת" כמו שאנחנו מכירים אותה. היא שברה חלון בבית החרושת המעופש שבו עבדה שעות על גבי שעות בכל יום מבלי לראות אור או לנשום אויר צח. הרצון שלה במעט חמצן הביא אותה לשרסטון.
ג'ון הוא אירי והוא מוגדר כ"מלנכולי". הוא איבד את ביתו ואשתו עזבה אותו והוא עצוב. הוא מגיע לפתחו של שרסטון ומבקש להיכנס בשעריו. מובן שזו סיבה מספקת לאשפז אותו. תחשבו רגע על האנשים המלנכוליים שאתם מכירים. נניח שהיו סוגרים אותם במוסדות סגורים על כך. כמה מעט מוסיקה יפה היינו שומעים, כמה יצירות אמנות היינו מפספסים בהינף יד אכזרית, כמה היינו מפסידים מהיעדרם בקרבנו . אנה וג'ון נפגשים כשבשרסטון נערך נשף שבועי בו משתתפים אלה שהשכילו להתנהג כראוי, כמצופה מהם, והם מתאהבים.
הדמות השלישית החשובה בספר היא זו של ד"ר צ'רלס פולר. אדם בינוני מאד, חסר ביטחון ומדוכא ע"י משפחתו שחולם לפרוץ דרך ויותר מכך, משתוקק להכרה מצד הגדולים, ובראשם ווינסטון צ'רצ'יל. מכיוון שהוא מוסיקאי, הוא מנסה תחילה לרפא באמצעות המוסיקה. דמותו מתפתחת ומתחזקת ככל שהוא ממעיט בערכה של המוסיקה לטובת רעיון האאוגניקה, רעיון פשיסטי בעיקרו, המדבר על הפחתת אנשים עניים וחולי נפש מהאוכלוסיה ע"י עיקור. הוא חולם להיות מישהו שהוא משהו בתחום הרפואי שבו הוא עוסק. ככל שמתגברת האובססיה שלו העלילה מתרוממת והמתח גואה. זוכרים את האחות ההיא מקן הקוקיה? מה יהיה הצעד הבא של הדוקטור המלומד? מפחיד.
יש דמויות נוספות, כמובן, כמו למשל קלם המשכילה ודן, החבר המיוחד של ג'ון. הן מאירות את המקום לא פחות משהן מרימות את העלילה. הכל כתוב מאד יפה, מרתק. דבר אחד יחיד שהפריע לי הן כמות ההערות שיש בספר. זה קטע לי את הקריאה. הייתי מעדיפה שהספר ייכתב ברצף ומה שזקוק להבהרה ייכתב בתחילתו או בסופו. עם זאת הסיפור - במיוחד כשחושבים על כך שהדברים מעוגנים בהיסטוריה האישית של המחברת - משאיר אותך חסר נשימה בקטעים אחדים, מבוהל בקטעים אחרים וגם, מלא חמלה וחיבה כלפי הגיבורים. על הסוף אני לא אומרת לכם כלום.
"אגודת האאוגניקה סבורה כי חוסר-כול, כפי שהוא מיוצג ע"י עוני (ואין קנה מידה אחר), מוגבל במידה רבה למעמד מיוחד ומנוון. מעמד פגום ותלותי המכונה מעמד האביונים." עמ' 111
"העתיד מגיע. אפילו לכאן. אפילו אל ספינת הנשמות המבודדת, הטרופה באוקיינוסים הירוקים-חומים של אדמות הבור, אפילו לכאן הוא יצליח למצוא את דרכו." עמ' 196
""הלב שלך חזר, צ'אבו." אמר דן בשקט. "הגיע הזמן ללכת"" עמ' 294
"היא אמרה את שמה בקול ותהתה אם קלם תוכל להרגיש בו, אם תוכל לשמוע את הצליל שהשמיע שמה כשהגתה אותו כאן,... ואז הוציאה את הנוצה משמלתה ואחזה בה והרימה את זרועותיה. היא הטתה את ראשה לאחור, וכשעשתה זאת הרוח נשבה על פני אדמת הבור וחלפה מבעד לנוצה, וגופה זמזם איתה. כאילו היתה כלי נגינה, המיועד לנשיפתו של יצור גדול, נשיפה שתחלוף דרכה ותגרום לה לשיר." עמ' 347
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה