לטרוף את השמיים - פאולו ג'ורדנו

Divorare il Cielo - Paolo Giordano

מאיטלקית: יערית טאובר

הוצאת כתר 2018, 386 עמודים

נתחיל בסיפור עצמו:

תרזה גרה בטורינו עם הוריה. בקיץ היא נוסעת עם אביה אל סבתה שגרה בספציאלה, דרום איטליה. לילה אחד היא מבחינה בשלושה נערים עירומים שמתגנבים בלילה לבריכה של הסבתא ושוחים בה. אביה והעובד שלו מגרשים אותם אך למחרת מגיעים הנערים לפתח הבית שוב, הפעם בגלוי ועם מתת התנצלות, אבל תרזה כבר נכוותה ונשבתה בקסמם בלילה הקודם. שלושת הנערים מושכים אותה מאד, במיוחד אחד מהם, בֶּרן, שהוא מיוחד וכריזמטי, מנהיג. תרזה מתחברת אל הקבוצה הזו, שחיה אצל אביהם המאמץ של הנערים, צ'זארה. צ'זארה הוא מיסיונר נוצרי דתי, וסוג של גורו. הם לומדים אצלו לימודי קודש ולימודי טבע ומאמינים גם בגלגול נשמות. הקשר בין תרזה לברן ושני חבריו מתחזק עם התבגרותם, הופך אינטנסיבי ומכתיב את התנהלותם. הם מנסים לבדוק את המגבלות והדבר גורם להם לא פעם להסתבך, זה אפילו עולה בחיי אדם. 

הדמויות בספר הזה אינן מן הסוג שתפגשו ביום יום שלכם. הדמות של ברן סיקרנה אותי במיוחד: הוא בעל מודעות חברתית ורגישות רבה, הוא מאד קיצוני בדעותיו ובהתנהלויות שלו. ברן נושא דגל, צלב, אם תרצו, המכביד מאד על כתפיו אבל הוא אינו מסוגל או שאינו מוכן להרפות ממנו או להתגמש. תרזה מאוהבת בו ברמה כזו, שלמעשה חייה מוכתבים על ידי רגשותיה כלפיו. היא עוזבת את הלימודים שלה בטורינו והולכת לחיות עם החברים בחווה שלהם. גם כשהיא וברן נפרדים, וזה קורה יותר מפעם אחת במהלך 20 השנים שאנחנו מלווים אותם בהן, היא ממשיכה לחוש אותו ולנתב את חייה בסינרגיה מרוחקת איתו. הקשר בין הבנים גם הוא עמוק ביותר, חייהם נתונים לעליות ומורדות, והקשר ביניהם משתנה אף הוא, אך אף פעם לא ממש ניתק או מאבד מעוצמתו. גם לטבע יש מקום מאד חשוב בחייהם ובסיפור. מותם של עצי הזית העיף אותי לתחושה דומה למה שהרגשתי כשנאלצנו לכרות את האורנים של ילדותי, וכשמת עץ הלימון המפואר שהיה בחצר ביתנו, סוג של אבל.

הסופר, פאולו ג'ורדנו, הוא מי שכתב את הספר בדידותם של המספרים הראשוניים שאולי גם אתם קראתם. אני מאד אהבתי. על הספר שלפנינו גם שמעתי המלצות מאנשים שאני מוקירה את דעתם. בראיון עם הסופר תראו שמדובר באיש צנוע, בעל דוקטורט בפיזיקה, שלא ממש מבין איך זכה להערכה הרבה שקיבל באיטליה וגם מחוצה לה. 

הספר מאד קריא ומושך וכשמתחילים קשה מאד להניח לו. 

אני מבקשת לשתף אתכם בציטוט אחד, מפיה של הסבתא החכמה של תרזה:

"היא הסתובבה וחייכה אלי."תמיד יש הרבה מה לדעת על החיים של מישהו אחר, תרזה. אף פעם אין לזה סוף. ולפעמים מוטב שלא להתחיל בכלל."" עמ' 55

כתיבה מהסוג הזה - שמשאירה אותך עם מחשבות על חייך שלך ועל חיי האנשים סביבך - גרמה לי בזמנו לאהוב את בדידותם של המספרים הראשוניים, ועכשיו - גם את הספר הזה.