להחליף את המים של הפרחים - ואלרי פרין

Changer L'eau des Fleurs - Valerie Perrin

מצרפתית - אביגיל בורשטיין

הוצאת תכלת 2020, 456 עמודים

הספר הזה הגיע אלי יחד עם כמה ספרים מאד אהובים. התיאורים עליו היו מלווים באנחות של אושר מצד אלה שתיארו אותו, וכל מי שדיבר איתי עליו או כתב עליו אהב אותו. יש בו סיפור ראשי שמידי פעם מתפצל ומפנה זרקור אל סיפור צדדי אחר חשוב יותר או פחות. יפעת לימדה אותי שקוראים לזה דיגרֶסיה. כבר אומרת, הייתי מעדיפה פחות כאלה בספר הזה. 

הסיפור מדבר על ויולט שננטשה עם לידתה, ועם בגרותה היא משמשת כשומרת בית קברות קטן. הגיבור השני הוא ז'וליאן שמגיע אל ויולט עם כד האפר של אימו, ומבקש להניח את הכד על קברו של המאהב שלה. ויולט נשואה לסוג של ילד מתבגר, יפהפה ובוגדני, ויש להם ילדה משותפת. יחסיהם של ויולט ובעלה מבוססים על כך שהוא מסתובב חסר שורש ו"מזיין כל מה שזז" (כך בספר) והיא מקיימת את הבית הנעים ומשרתת את כל רצונותיו ושיגיונותיו. בעלה מכונה לאורך כל הספר בשמו ובשם המשפחה שלו - פיליפ טוסן, מה שנותן לו מקום מרוחק משהו, פחות אישי ממה שהייתי מצפה מבן זוג לחיים. אני לא מכירה מישהו שקורא לבן או בת זוגה/ו בשם המלא שלהם. ויולט מחפשת בית ומשפחה, אבל בעלה הוא סוג של מחויבות מבחינתה, סוג של תפקיד שהיא ממלאה במסירות גדולה, אבל אי אפשר לראות בו בן זוג באמת. הילדה שנולדת להם מאירה את חייה. דמויות נוספות מאירות את הספר כולו, כמו סשה, שומר בית הקברות הקודם, שמכין חליטות ומרקחות המשככות את כאבי הלב. אמנם יש בספר אווירה מלנכולית, המון קורה בבית קברות, אבל סיפורי המתים לא תמיד עצובים, חלקם אף משעשעים. בסיפור של הגיבורה, לעומת זאת, יש הרבה עצב, גם חמלה, וכן, גם אהבה.

כשהתחלתי לקרוא את הספר מאד נהניתי. הוא מתפתח לאט וממשיך מעניין בהחלט, אבל עם התקדמות העלילה חשתי שהייתי מעדיפה אותו יותר מהודק. קצת פחות עלילות משנה, היו מועילות לו, לטעמי. אני בהחלט מבינה את ההתלהבות של חברי ממנו, כי יש בו טיפוסים מיוחדים, מוזכרים בו מקומות שונים בצרפת, הרבה מאד אנשים, סוגים שונים של יין, ואפילו למדתי מה זה קרוק-מסייה, שהוא סנדוויץ' שווה מאד, שהופיע כמה פעמים בספר, ויגרום לכם להתלקק.