לא אזוז מכאן - מרקו בלצאנו

 

Resto Qui - Marco Belzano

מאיטלקית: ארנו בר

ספרית פועלים, 2019, 197 עמודים

"שום דבר את לא יודעת עליי, ובכל זאת יודעת הרבה כי את בתי." כך, במשפט הפותח את הספר, כותבת טרינה אל בִּתה מאריקה, שנעלמה לבלי שוב בעודה ילדה קטנה. מרקו בלצאנו בחר לכתוב את הספר בלשון נקבה בגלל האתגר שבכך, מפני שאשה יכולה להכיל בתוכה חיים חדשים, וכי חשב שזה יכול לתת לו מבט נוסף על הדברים, הן אבהי והן אימהי, (מתוך ריאיון שנערך עימו ל"הארץ".)

טרינה היא נערה בחלק הראשון של הספר, היא גרה בקוּרוֹן, כפר קטן בדרום טירול, השייך לאיטליה, שרוב תושביו היו אוסטרים לפני המלחמה הראשונה. רובם איכרים אנאלפביתים משום שאין להם צורך ללמוד לקרוא ולכתוב, והם דוברי גרמנית. טרינה היא בת לאב אהוב ורגיש ואם ביקורתית, והיא משמשת כמורה לילדים בכפר. היא רואה את אריך שעובד עם אביה, הוא מוצא חן בעיניה והם נישאים ומקימים משפחה קטנה שאינה חולמת בגדול. גם אהבתם היא סוג של הרגל, הרגל של שגרה וחיי יום יום עמלים, אבל גם של חיבה עמוקה, הערכה וכבוד הדדי. כל שאיפתם היא לחיות בכפר האהוב עליהם, לגדל את חיות המשק וגידולי השדה בו, וללכת מדי פעם לכנסייה בכפר. 

"אילו שאלונו באותו יום. מה נבקש יותר מכול, היינו משיבים שנבקש להוסיף לחיות בקורון... לא נבקש לדעת מה צופן לנו העתיד, לא נבקש ביטחון, נבקש רק להישאר כאן." עמ' 186

עם כיבוש המקום על ידי האיטלקים המציאות טופחת על פניהם. זה מתחיל מכך שהם נדרשים לדבר וללמד איטלקית. הם מנסים להתנגד אבל הדבר אינו עולה בידם. הם נתונים לשלטון הפשיסטי האיטלקי שאינו טוב יותר אליהם מהשלטון הנאצי שמחליף אותו. אריך מתגייס ונפצע, וכשהוא חוזר לכפר הוא אינו מוכן להתגייס שוב והם בורחים להרים. מיכאל בנם שנותר מתגייס לצבא הפיהרר. לא אספר לכם יותר מכך, זוהי פנינה ספרותית שאני ממליצה לכם לקרוא בעצמכם. בתמונה שבכריכה, כמו גם בכל ההוצאות שהוציאו את הספר בעולם, נראה צילום של מגדל הפעמון האמיתי, שהוא החלק היחיד שנשאר בקורון לאחר ההצפה שהיתה שם ב- 1950. הסופר אומר בריאיון לד"ר ספי הנדלר כי הוא אינו מגדיר את הספר כרומן היסטורי, אלא כרומן פוליטי. לפני כשנה ביקר הסופר במקום. אנשים עכשיו שוחים באגם ומבלים לידו ואין להם מושג שמתחת לאגם הזה קבור הכפר קורון. טרינה הגיבורה של הספר הזה היא אשה של מילים. היא מודעת ליאוש של האבדן של בִּתה, של אדמתה, של שפתה ושל הכפר שלה, אך בעצם זה שהיא יכולה לספר במילים שלה את הסיפור הזה, ניתן למקום כבוד. (במשמעות Dignity, תרגום חופשי שלי לדברי הסופר).

"בתשע התלבשתי, בחרתי בחצאית החומה שאהבת, אספתי את שערותיי ויצאתי, מניחה לבעלי ולבני להוסיף לחגוג על הפולנטה. 

כשעמדתי מול ביתם, זה נחת עלי." עמ' 56

"... ואולי גם מאיה היתה שרה, ואתנו כל האיכרים והעמק כולו, וברבות הימים הוא היה הופך למקום מפגש של אנשים הדוברים בשפות שונות, ולא פינה עמומה באירופה, שבה אנשים צהובים זה לזה. אלא שאיטלקית וגרמנית היו חומות שהלכו וגבהו. השפות היו למאפיינים של גזע. הרודנים הפכו אותן לכלי נשק ולהכרזות מלחמה" עמ' 90

רציתי לצטט למענכם קטעים נוספים, באמת, כי הספר הזה כתוב כל כך יפה... תקראו ותראו. הרבה רע עושה לנו הפוליטיקה. יש הרבה מאד תוכן ויופי בספר הקצר הזה, יש בו המון על מה לחשוב.