הלב שלי - אוליבר ת'ורסטינסון

 

Í Hjarta Mínu - Ólíver Þorsteinsson  

מאיסלנדית: שירלי לוי

הוצאת לסה ספרים - שי סנדיק, 2021, 306 עמודים

 עומָר הוא מדריך בגן ילדים - לא ממש גנן, כי לא עבר את ההסמכה הדרושה לכך - כבר 21 שנה. ככלל, הוא מאד לא מעריך את עצמו והוא רוצה לסיים את מה שנראה לו כפארסה מיותרת - חייו. הוא מגדיר אותם  כ"boring as hell". אחיו ואחותו האהובים, מנסים למנוע את התאבדותו ואחיו קובע לו תור אצל פסיכולוגית שהוא מעריך. הפסיכולוגית נותנת לו דף משימות שעליו למלא ולסמן כל משימה שצלח. עם השלמת כל המשימות יתקיים מפגש נוסף ביניהם. 

השם של הספר קצת הרתיע אותי. גם הכריכה האדומה שנראתה לי בתחילה כמו ורדים אדומים. חששתי שמדובר כאן באיזה שמאלץ מהסוג הנמוך. אבל זה לא. ממש לא. מול אלה עמדה בגאון האזהרה המקסימה בתחילת הספר, וידעתי שהגעתי למקום טוב. 

קוראים קבועים בבלוג שלי יודעים שכשאני נכנסת לספר שמעניין אותי אני בדרך כלל מחפשת מה ואיך כתבו עליו בעולם. לפעמים זה מתכתב עם מה שאני חושבת ולפעמים לא. באופן מפתיע, הספר הזה יצא כנראה רק כאן מלבד ארץ המוצא שלו - איסלנד - בהוצאה עצמית של המחבר. הקשבתי לשיחה באיסלנדית עם אוליבר ת'ורסטינסון (כתוביות בעברית. מזל שזה מעניין, כי באמת, לא קל להאזין לשפה הכל כך לא מוכרת הזו.) זה נותן תמונה על הסופר, שחייו מתוארים כאן בספר הזה.

לחמותי המנוחה היתה חברה משוודיה, איבוי שמה, שהיתה מתארחת אצלה בירושלים אחת לשנתיים - שלוש לכמה ימים. אישה נעימה ומרתקת. פגשתי אותה שם לפעמים ופעם דיברנו על כך שבשוודיה אחוז ההתאבדויות גדול במיוחד, וכנראה שהסיבה העיקרית היא שעות החשיכה הרבות שם. זה מוביל כנראה את האנשים שם לאיזו שהיא אפלה נפשית פנימית. בכל פעם שהתחלתי תורנות בער"ן, כמה שנים לאחר מכן, חששתי מהיכולת שלי לקיים שיח טוב בשיחה אובדנית, לא ידעתי אם אוכל לתת מענה מתאים לכאב התהומי שהפונה נמצא בו. הסופר מדבר על רצונו למות, כותב מתוך לב המאפליה שבו, מספר את זה לאנשים רבים, מתאר את מה שמתרחש בלבו, הוא גם קונה כדור סגול הממתין לו ליום פקודה, אם וכאשר. בעבר גם היה פוגע בעצמו לעיתים מזומנות. הוא מרגיש תמיד כי אינו ראוי לאהבה וכל רגש אוהד או ביטוי של קרבה נתקלים אצלו בהתנגדות, בהתכנסות אל עצמו או בבריחה מהסצינה. 

 

לעומר יש חבר מיוחד, אדי, שמציץ אליו כל בוקר דרך חלון השירותים כשהוא משתין שם והם מנהלים שיחה קלה. הם נפגשים לעיתים ואף יוצאים לשתות ביחד. עניין השתייה בספר מאד נרחב. עומר מכיל בקרבו כמויות אדירות של אלכוהול כמעט בכל רגע נתון. מפגש אחד קורה לו כשהוא יוצא מפאב ופוגש את ת'ור שעומד בחוץ ובוכה לאחר שיצא מהארון מול הוריו, וההתוודות שלו נתקלה בהתנגדות מכאיבה מצד אביו. הקטע הזה הפתיע אותי. נראה לי מוזר שמי שסובל מפוביה חברתית דיכאון וחרדה, יפנה למישהו זר, יארח אותו בביתו ואף יפַנה עבורו את מיטתו. מכיוון שמדובר בחייו של המחבר, זה כנראה אמיתי.  הדמות של ת'ור, בכל אופן, נשאה חן בעיני במיוחד. 

מה שמייחד את ספר הזה בעיני הוא שלמרות שהוא דן ברצונו של אדם למות, הוא מסופר בהומור. האינטראקציה החברתית, במיוחד לאור בעיותיו הנפשיות של המחבר, מתקיימת ואז מופרעת, בדרך כלל על ידו. הספר כתוב בגוף ראשון בלשון יום יומית, לעיתים בוטה. המספר מדבר אל הקורא, לפעמים צועק (זה כתוב באותיות מודגשות ומוגדלות), וגם מטיח את אגרופו בקיר לפעמים. אנחנו נמצאים שם ושומעים את הקולות ורואים את התמונה מבפנים. הספר מעוטר לכל אורכו במוסיקה. מוזכרים שמות שירים שחלקם מאד אהובים עלי, וגם זה, מן הסתם, תרם להנאה מהספר.  

באחד הדפים האחרונים מופיע השיר הנהדר Oh, It`s such a perfect day, מה דעתכם? יום מושלם לְמַה?