Mónica Gutiérrez - La librería del señor Livingstone
מספרדית: מיכל שליו
הוצאת הכורסא, 2024, 203 עמודים
הנה ספר חמוד, עם הרבה איזכורים של ספרים אהובים. אומַר כבר, כאן ועכשיו, שהוא אינו חף מקיטש, כן? אבל איכשהו זה מסתדר עם האווירה הקרה של לונדון ועם החורף שיש פה בחוץ ולי ברגליים. יש בספר ליטרים רבים של תה, בדרך כלל עם עוגיות או עוגה, שהכניסו אותי לאווירה לונדונית ותרמו להנאה מהקריאה.
אגנס מרטי היא ארכיאולוגית, והיא מגיעה מברצלונה ורוצה לעבוד במוזיאון גדול, להיות לצידם של נפילים עשויים אבן או מצויירים, מהעבר הרחוק מאד. אלא שבמובן הזה - לונדון לא חיכתה לה. היא גרה עם שותפה מקסימה, ג'סמין שמה, ששמחה להשכיר לה חדר בדירתה. אחרי שיטוטים עקרים רבים במוזיאונים השונים ברחבי העיר הגדולה, היא מגיעה ביום גשום אחד לחנות ספרים מיוחדת הנקראת מונלייט בוקס. בעל החנות, אדוארד ליווינגסטון הוא איש לא מאד צעיר, והוא אוהב את הספרים שבחנותו אהבה גדולה. במיוחד יומן אחד של סב סבו שהוא מעניין כמיצג היסטורי. אגנס מתלהבת מהספר הזה, המוכר לה משכבר. אדוארד הוא ציני ורגזן, מקטר לא מעט. הכל מתובל בקטעים מספרים ידועים.
אגנס מגיעה לחנות ונשבית מיד בקיסמה. אחרי מספר שאלות, וריאיון קצר, ובניגוד למה שטבעי ורגיל אצל ליווינגסטון, הוא מציע לה עבודה שם, והיא מקבלת את ההצעה. הרעיון הוא להכניס מעט כסף לחשבון עד שתִּימַצא עבודה מתאימה יותר למקצוע שלה. המקום הוא קסום וכל דבר שיש בו מזכיר ספרים ועלילות, משפטים מוכרים ודמויות אהובות. עכשיו, אתם יודעים, שפחתכם הנאמנה היא תולעת ספרים לכל דבר ועניין אבל בהחלט לא היכרתי את כל הציטטות. האם זה משנה את הכיף שבמפגש איתן? ובכן, כמובן שלא.
יש מבקרים קבועים בחנות. אחד מהם, ילד צעיר ומחונן העונה לשם אוליבר טוויסט, שאימו משאירה אותו בחנות הספרים בכל רגע שאינו בבית הספר או ישן, השני הוא מה שנקרא כאן "סוּּפֵר הבית", היושב תמיד על כורסא ליד מנורה כחולה וקורא, מדי פעם הוא פולט משפט מצחיק. עוד אחת שנמצאת הרבה בחנות הזו היא שיבון, עורכת דין ומקדמת מכירות של החנות והיא, בעיקר, בת זוגו של ליווינגסטון, שאינה רוצה להינשא, לו ובכלל. ועכשיו נמצאת כאן גם אגנס שלנו העובדת בחנות כעוזרת למר ליווינגסטון.
ואז, זמן קצר לאחר שהתחילה לעבוד שם נעלם פתאום הספר היקר. מי שהכי מודאגת מכך היא אגנס, שמשוכנעת שהיא תהיה החשודה המתבקשת. אדוארד ליווינגסטון קורא לשוטר, ג'ון לוקווד, שהוא לגמרי במקרה יפהפה בנוי לתלפיות, שהופך תוך זמן קצר למי שגורם לאגנס היפה, העדינה, האצילית, שצעדיה כמו מרחפים באוויר - להתאהב בו. כי אי אפשר לכתוב לנו סיפור כזה חמוד בלי "פרחים וכינורות דביקים שמנגנים".
""מה זה ספרות נעימה?"
"רומנים שהגיבורות שלהם אף פעם לא אוכלות מנגולד..."" עמ' 91
""אני מצטערת אם הייתי קצת שקטה לאחרונה." "קצת שקטה? קברות הטמפלרים שלך יותר פטפטנים. מה קרה עם פקד לוקווד?" ג'סמין ניגשה ישר לעניין." עמ' 172
""הוא נתן לך במתנה ביקור לילי במוזיאון הבריטי והדבר היחיד שנתת לו בתמורה זה את מספר הטלפון שלך?" "התנשקנו." "את סוטה, אגנס מרטי."" עמ' 173
אז האהבה פה היא שמיימית, כמובן, וגם הדמויות מושלמות. גם הפשע לכאורה אינו משהו שגורם לנו לכסוס ציפורניים ולהחוויר. אחרי שאמרתי את כל זה, אני בכל זאת חייבת לומר שנהניתי מאד לקרוא את הספר, חייכתי לא מעט ואני ממליצה לכם לקרוא אותו תחת הפוך או לצד ארל גריי ועוגיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה