הבית העגול - לואיז ארדריץ'
The Round House - Louise Erdrich
מאנגלית - סמדר מילוא
הוצאת מודן 2015 - 345 עמודים
התחלתי לקרוא את הספר הזה ומיד הרגשתי שאני בצרות. כמה מעט אני יודעת על אינדיאנים... כאילו מה? פוקהונטס? בת מונטסומה? שמות מוזרים של אנשים כמו ענן קטן וסוס אמיץ...? יש לי בראש תמונות של אינדיאנים, גברים ונשים, עם שיער שחור כחול ובעלי עור נחושת מבריק ונוצות על הראש, אוהל טיפי מקושט מעור ביזון... טקסי פאו וואו, תמונות מהגירוש ...
עברתי חיש קל אל החלק האחרון של הספר, (לא, לא כי רציתי לדעת מיד את הסוף אם זה מה שחשבתם...) בסוף יש "סוף דבר", שהוא מין תודות של המחברת שמאיר את הדרך במעט, ועוד יותר בסוף יש "אחרית דבר" מאת ד"ר מיכל סגל ארנולד. זה כבר הכניס אותי יותר לעניינים, ואני מאד ממליצה לכם לקרוא את זה, בתחילת הקריאה של הספר או בהמשך. תרגישו שזה די בוער בעצמות להכיר יותר לעומק מה שקורה היום בשמורות המעטות שנותרו. הספר משובץ גם בהערות בתחתית הדף, דבר שבדרך כלל מעצבן אותי ממש, אבל, לא כאן, כי האם ידעתי שהמתיישבים הלבנים "פינקו" את האינדיאנים בשמיכות נגועות באבעבועות שחורות, דבר שהביא למותם של כפרים שלמים? זהו, שלא.
אז בואו. ניכנס קצת לאווירה:
הספר הזה פוגש אותנו יותר קרוב לסופו של הסרט מאשר להתחלתו. האינדיאנים בשמורה כבר לא גרים בטיפי אלא בבית מודרני, אבל עדיין יש מנהגים שנשמרו מהמסורת האינדיאנית. אימו של המספר היא הרושמת של השבט, זו שמתפקידה לדעת את כל הסודות. רק מי שבדמו יש דם אינדיאני כלשהו יכול להירשם ורק היא יודעת בדיוק מי נולד בדיוק למי לאורך הדורות. היא מנתחת את הנתונים שבידיה ויודעת מי יכול להיחשב כחלק מהקהילה ומי לא. הכתיבה בספר נראית כמו פרימיטיבית משהו, ואוטנטית יותר, אולי בזכות זה שאין סימני ציטוט ומרכאות לפני ואחרי אמירות של הדוברים בספר. הדיבור הוא חלק אינטגרלי מהתיאורים ולוקח טיפה זמן להיכנס לזה. הספר מעוטר גם בסיפורים אתניים שלוקחים אותך פנימה להוואי של הקהילה הזו ומוסיפים לו צבע ומקצב. אולי יש מי שיחשוב שזה קוטע את השתלשלות העניינים, אבל בעיני זה רק מוסיף. בכלל, זהו ספר שצריך לקרוא לאט. גם מפני שחבל שייגמר ביעף, וגם כי יש דברים שאנחנו קוראים, אתם בטח יודעים, ואנחנו צריכים לתת להם זמן לשקוע לפני שממשיכים.
אבל...מלא רקע ועוד לא סיפרתי לכם בכלל כלום על מה שקורה בספר...
הגיבור הראשי הוא ג'ו, בנם היחיד של הרושמת ושל השופט של השבט, והוא ילד בן 13. בתחילת הספר, אמו של ג'ו מאחרת להגיע הביתה, דבר שאינו קורה אף פעם. האב והבן מוטרדים מאד. "נשים אינן מבינות איזו חשיבות הגברים מייחסים לסדירות של הרגליהן. אנחנו מטמיעים את בואן ולכתן בתוך גופינו, את קצביהן בתוך עצמותינו. פעימות ליבנו מכוונות לשלהן..." עמ' 9
מתברר שהאם נאנסה באכזריות על ידי מישהו שהיא מסרבת להסגיר. היא מגיעה הביתה חבולה ומסתגרת בחדרה. היא אינה מגיבה ושום דבר שעושים האב או הבן אינו מוציא אותה מהחדר, מחרגונה. היא אינה מדברת ואינה משתפת פעולה עם שום דבר שקורה סביבה. כולם בשבט יודעים מה קרה, והולכים לידם על קצות אצבעות, יודעים לא יודעים, מדברים ולא מדברים. הילד לא מבין בתחילה באיזו צורה הותקפה האם? למה? מי רצה ברעתה? יש לו 3 חברים טובים, הם שותפים לו למרות המגבלות של גילם הצעיר ומקומם במשפחתם. במיוחד מוארת דמותו של קפי חברו של ג'ו. אי אפשר שלא לאהוב אותו מאד. האווירה הכללית בשבט היא אווירה משפחתית, קרובה. קצת כמו הקיבוץ של פעם. כולם יודעים הכל על כולם. אבל יש גם סודות, ויש דברים שקורים בחסות החשיכה. דודו של ג'ו, מושום שמו, מספר לו מתוך שינה אגדת עם. אגדה זו מסבירה איך נבנה הבית העגול, הבית המרכזי בעלילה, מקום בו מתקיימים הטקסים האינדיאניים ובו גם התרחשה התקיפה. היחסים בין הלבנים לאדומי העור בעייתיים ביותר. יש חשיבות גדולה למיקום המדוייק שבו התרחש הפשע, אם הוא בשטח שמוגדר כשייך לשמורה - יש תוקף לחוקים הפנימיים של השמורה, ואם לא - הדבר תלוי בחוקים הלבנים, וזה כבר מקשה מאד על חשיפת האמת. מכיוון שהאם אינה משתפת פעולה עם האב והבן וגם עם החוקרים הלבנים, אי אפשר לדעת איפה קרה האונס ולכן משחררים את האנס. אביו של ג'ו הוא שופט, אך סמכויותיו מוגבלות מאד. ג'ו מזלזל בכוחו של אביו בתחילה ורק בסוף הוא מבין... טוב, מכאן אני משאירה לכם לבדוק מה קרה בהמשך מחשש לספוילר. לא התכנסנו הערב בשביל לקלקל לכם הרי, נכון??
שני ציטוטים נוספים שאהבתי:
" מעניין, אמרה אימי. קולה היה נייטרלי, רשמי, לא עוקצני וגם לא מלא התלהבות מזויפת. אני חשבתי שהיא אותה אמא רק עם פנים חלולות, מרפקים בולטים, רגליים גפרוריות. אבל עכשיו התחלתי להבין שהיא אדם שונה מאמי הקודמת. שהיא אמי האמיתית. האמנתי שאמי האמיתית תצוץ מתישהו, שאקבל בחזרה את האמא הקודמת שלי, אבל עכשיו עלה על דעתי שייתכן שזה לא יקרה. הפגר הארור גזל ממנה משהו. איזה חלק חמים שלה נעלם ואולי לא ישוב עוד. יהיה עלי להתוודע אל האישה החדשה המפחידה הזאת, ואני הייתי בן שלוש-עשרה. לא היה לי די זמן. " עמ' 205
"הוא בן-דוד רביעי שלך, אמר מושום בתקיפות. אתה לא מתייחס אליו כמו אל בן-דוד ראשון, אבל הוא קרוב אליך יותר מחבר. אתה תגן עליו, אבל לא עד מוות" עמ' 216.
היה ברור לי שזה ספר שארצה לכתוב עליו כאן בבלוג, וככל שהעמקתי לתוכו, יותר ויותר דברים נראה לי שחשוב יהיה לי להגיד לכם מתוכו, אבל, כאמור, חבל לי לקלקל לכם את החוויה. קחו את הזמן. תקראו לאט. תראו, זה כדאי.
