חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות אינדיאנים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אינדיאנים. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 29 בנובמבר 2018

הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו - דונלד הרינגטון



The Architecture of the Arkansas Ozarks - Donald Harington
תרגום של אסף גברון
טובי - הוצאה לאור 366 עמודים 

רק בקיצור, כי כל כך מזמן רציתי לספר לכם על הספר הזה שאהבתי כל כך. הוא נכתב ב-1975 ויצא לאור בעברית ב-2007. עכשיו בטח תתפלאו ותלינו עלי. מה ארכיטקטורה? באנו לשמוע סיפור פה ואת מטרחנת אותנו במבנים? אז זהו, שאמנם יש כאן תיאורי מבנים, כן, אבל הסיפור הוא העיקר פה, ואיך שתתחילו לקרוא תבינו שהבתים השונים מאכלסים אנשים מיוחדים שתיכף ומיד תתאהבו בהם. הספר מספר על העיירה סטיי מור (Stay more) ומתחיל בידידות שנרקמת בין ג'ייקוב אינגלדיו והאינדיאני פנשואו. השיח ביניהם מקסים.
תראו למשל, איך מסבירים סקס, אי אז בארקנסו של האינדיאנים:
""הזוג המבורך מלא מידי בבשר אחר-כך כדי לעשות את ה - מעולם לא למדתי איך אתם קוראים לזה באנגלית - הזה, בחושך, אחד-מעל-השניה-יחד-מחוברים-באמצע. אתה מכיר את זה? לא? חבל. זה אושר גדול." היתה אגדה בקרב אנשיו שההשתובבות הזאת אחראית לכך שהנערה מייצרת תינוק אחרי תשעה חודשים." עמ' 7
יש לו, לספר הזה, המשכים שעדיין לא שמתי יד עליהם. אולי תקראו אתם ותספרו לי?

זהו ספר עם המון תמימות, רגש והומור, ואנשים מופלאים. כיף לקרוא אותו. כדאי לכם.




     

יום רביעי, 30 בדצמבר 2015

נפילים על פני הארץ - אולה אדורט רלווג






נפילים על פני הארץ - אולה אדורט רלווג
Giants in the Earth - O.E. Rolvaag
מאנגלית: יהודית בן צבי הלר
הוצאת הקיבוץ המאוחד 2012, 336 עמודים


ברור לי לגמרי שאני מפילה אתכם כל פעם עם השמות הבלתי אפשריים האלה של הסופרים הסקנדינביים. אבל מה לעשות שהם כאלה מוכשרים? שהם כותבים כל כך כמו שאני אוהבת...
בספר הזה אנחנו פוגשים מהגרים, אנשים שהם בדרך, נטשו את המוכר, במובנים רבים גם האהוב, והולכים אל הלא-נודע, אל התקווה הזורחת לפניהם כמין עמוד ענן, ומלווה אותם. גיבורי הסיפור הזה הם דייגים שהולכים להיות איכרים ומגדלים חיטה וירקות בארץ סחופת רוחות וקור, בבדידות בה התא המשפחתי הוא לעתים הקשר החברתי היחיד. הם דתיים פרוטסטנטיים וככל שהעלילה מתקדמת רואים את הצורך שלהם במנחה רוחני דתי. כשהתחלתי לקרוא לא ידעתי שהספר הזה הוא סוג של קלסיקה של צפון אמריקה. הוא נכתב ב- 1924 ע"י אולה אדוורט רלווג שהיגר בעצמו, מנורווגיה לצפון ארה"ב. הסופר זכה באות האביר הנורווגי, ותאכל'ס, עם כל הכבוד, ויש כבוד, לא בגלל זה אנחנו אוהבים ספר, נכון? אז קשה לי להסביר למה הספר הזמין אותי אליו מלכתחילה. גם אהבתי את הכריכה, גם ידעתי שסדרת הצפון (למרות שקראתי רק את גבר זר בא למשק המצויין מלבד זה), היא סוג של כוס התה החביבה עלי. 
כאן תקבלו קצת רקע על הספר ועל הסופר, (וגם על חבר/יריב שלו, שכתב אחרת על הנושא הזה, הורשיו אלגר).

הזוגיות כאן היא הלב הפועם של הסיפור, לדעתי. פֶר הֶנסָה ובֶרֶֶט הם החלוצים הנורווגיים שבאים להתגורר בערבות דרום דאקוטה, מקום שם גרו בני שבט הסיו, שעכשיו גרים בשמורות. הם ושלושת ילדיהם, מצוידים בעגלה מקרטעת, פרה ושור, ונעזרים בשעון ובשמש כדי להגיע למחוז חפצם העלום. הקשר ביניהם הוא קשר של אהבה ביישנית מחד, וחברית ופרקטית משהו מאידך. "פר הנסה הסתכל על אשתו בחיבה, ובאור הקורן מפניו נראה כמעט נאה... הנה אשה כלבבך!..."(64) ובהמשך: "ברט הסתכלה עליו בתוכחה. התנהגותו נראתה לה סרת טעם..."אולי תשתוק אם זה מה שיש לך לומר?" ... פר הנסה נדם באחת ופניו סמקו כסלק... דבריה הדהדו באוזניו ואכלו אותו עמוק מבפנים"(65). בהמשך, לאחר מפגש מאד מרגש (שהעלה דמעות בעיני...) עם הילידים האינדיאנים: "פֶר הנסָה פער את עיניו, ומבטו חיבק את אשתו. להט ורכות גאו בו." (73) 
ברט מתקשה מאד להתמודד עם קשיי הדרך וההתאקלמות שלה מורכבת וקשה. היא מתגעגעת לנורווגיה ולמשפחה שהשאירה מאחור ודעתה משתבשת והולכת. היא חווה חרדות קשות ובני משפחתה מלווים אותה ומגוננים עליה. שכנים טובים מציעים לקחת אליהם את התינוק החדש שנולד, אך פר הנסה עומד בפרץ ומסרב. "נדיב מאד מצדכם, אבל צריך להניח לעניינים להסתדר מעצמם. היא אמו, ואני רואה כמה היא קשורה אליו. במשך כל האביב דאגתי, חשבתי מה אעשה בבוא הקיץ, אבל החלטתי שהילד יישאר איתנו. מצבה אולי לא ישתפר הודות לכך, אבל אין ספק שלא ישתפר אם ירחיקו ממנה את הילד. פעם כבר סיכנה למענו את חייה, ויהיה אשר יהיה, אין לגזול ממנה את האושר שנוכחותו מעניקה לה. זו יד הגורל, והיא תעשה בנו כבשלה גם להבא, פה או שם." (303). בהמשך אומר פר הנסה לשכנו: "החיים פה מתאימים לך ולי, אבל יש אנשים מורכבים יותר מאיתנו שאינם מתאקלמים כאן. הם בכל זאת טובים לא פחות מאיתנו. יש דברים כה רבים שאיננו מבינים." ועוד: "אתה אמנם חד הבחנה, אבל אפילו אני שחייתי איתה כל השנים האלה, עדיין איני מכיר אותה. נפשה מורכבת ועשירה מאין כמוה." (304).
ספר עדין ומרובד מאד, ועם זאת יפה ורגיש. זוהי קלסיקה במיטבה, שלכאורה אסור לגעת בה... אבל לא חבל שלא תחשפו ליופי הזה?

זוהי הכריכה המקורית (החלק ממנה שמצאתי):






ואלה הוצאות נוספות: 

     Giants in the Earth: A Saga of the Prairie   

    

    


יום שני, 9 בנובמבר 2015

הבית העגול - לואיז ארדריץ'





הבית העגול - לואיז ארדריץ'
The Round House - Louise Erdrich
מאנגלית - סמדר מילוא
הוצאת מודן 2015 - 345 עמודים

התחלתי לקרוא את הספר הזה ומיד הרגשתי שאני בצרות. כמה מעט אני יודעת על אינדיאנים... כאילו מה? פוקהונטס? בת מונטסומה? שמות מוזרים של אנשים כמו ענן קטן וסוס אמיץ...? יש לי בראש תמונות של אינדיאנים, גברים ונשים, עם שיער שחור כחול ובעלי  עור נחושת מבריק ונוצות על הראש, אוהל טיפי מקושט מעור ביזון... טקסי פאו וואו, תמונות מהגירוש ...


עברתי חיש קל אל החלק האחרון של הספר, (לא, לא כי רציתי לדעת מיד את הסוף אם זה מה שחשבתם...) בסוף יש "סוף דבר", שהוא מין תודות של המחברת שמאיר את הדרך במעט, ועוד יותר בסוף יש "אחרית דבר" מאת ד"ר מיכל סגל ארנולד. זה כבר הכניס אותי יותר לעניינים, ואני מאד ממליצה לכם לקרוא את זה, בתחילת הקריאה של הספר או בהמשך. תרגישו שזה די בוער בעצמות להכיר יותר לעומק מה שקורה היום בשמורות המעטות שנותרו. הספר משובץ גם בהערות בתחתית הדף, דבר שבדרך כלל מעצבן אותי ממש, אבל, לא כאן, כי האם ידעתי שהמתיישבים הלבנים "פינקו" את האינדיאנים בשמיכות נגועות באבעבועות שחורות, דבר שהביא למותם של כפרים שלמים? זהו, שלא.
אז בואו. ניכנס קצת לאווירה:
קישור לסרטו של יורם פורת שומרי גן עדן.
הספר הזה פוגש אותנו יותר קרוב לסופו של הסרט מאשר להתחלתו. האינדיאנים בשמורה כבר לא גרים בטיפי אלא בבית מודרני, אבל עדיין יש מנהגים שנשמרו מהמסורת האינדיאנית. אימו של המספר היא הרושמת של השבט, זו שמתפקידה לדעת את כל הסודות. רק מי שבדמו יש דם אינדיאני כלשהו יכול להירשם ורק היא יודעת בדיוק מי נולד בדיוק למי לאורך הדורות. היא מנתחת את הנתונים שבידיה ויודעת מי יכול להיחשב כחלק מהקהילה ומי לא. הכתיבה בספר נראית כמו פרימיטיבית משהו, ואוטנטית יותר, אולי בזכות זה שאין סימני ציטוט ומרכאות לפני ואחרי אמירות של הדוברים בספר. הדיבור הוא חלק אינטגרלי מהתיאורים ולוקח טיפה זמן להיכנס לזה. הספר מעוטר גם בסיפורים אתניים שלוקחים אותך פנימה להוואי של הקהילה הזו ומוסיפים לו צבע ומקצב. אולי יש מי שיחשוב שזה קוטע את השתלשלות העניינים, אבל בעיני זה רק מוסיף. בכלל, זהו ספר שצריך לקרוא לאט. גם מפני שחבל שייגמר ביעף, וגם כי יש דברים שאנחנו קוראים, אתם בטח יודעים, ואנחנו צריכים לתת להם זמן לשקוע לפני שממשיכים.
אבל...מלא רקע ועוד לא סיפרתי לכם בכלל כלום על מה שקורה בספר...
הגיבור הראשי הוא ג'ו, בנם היחיד של הרושמת ושל השופט של השבט, והוא ילד בן 13. בתחילת הספר, אמו של ג'ו מאחרת להגיע הביתה, דבר שאינו קורה אף פעם. האב והבן מוטרדים מאד.  "נשים אינן מבינות איזו חשיבות הגברים מייחסים לסדירות של הרגליהן. אנחנו מטמיעים את בואן ולכתן בתוך גופינו, את קצביהן בתוך עצמותינו. פעימות ליבנו מכוונות לשלהן..." עמ' 9
מתברר שהאם נאנסה באכזריות על ידי מישהו שהיא מסרבת להסגיר. היא מגיעה הביתה חבולה ומסתגרת בחדרה. היא אינה מגיבה ושום דבר שעושים האב או הבן אינו מוציא אותה מהחדר, מחרגונה. היא אינה מדברת ואינה משתפת פעולה עם שום דבר שקורה סביבה. כולם בשבט יודעים מה קרה, והולכים לידם על קצות אצבעות, יודעים לא יודעים, מדברים ולא מדברים. הילד לא מבין בתחילה באיזו צורה הותקפה האם? למה? מי רצה ברעתה? יש לו 3 חברים טובים, הם שותפים לו למרות המגבלות של גילם הצעיר ומקומם במשפחתם. במיוחד מוארת דמותו של קפי חברו של ג'ו. אי אפשר שלא לאהוב אותו מאד. האווירה הכללית בשבט היא אווירה משפחתית, קרובה. קצת כמו הקיבוץ של פעם. כולם יודעים הכל על כולם. אבל יש גם סודות, ויש דברים שקורים בחסות החשיכה. דודו של ג'ו, מושום שמו, מספר לו מתוך שינה אגדת עם. אגדה זו מסבירה איך נבנה הבית העגול, הבית המרכזי בעלילה, מקום בו מתקיימים הטקסים האינדיאניים ובו גם התרחשה התקיפה. היחסים בין הלבנים לאדומי העור בעייתיים ביותר. יש חשיבות גדולה למיקום המדוייק שבו התרחש הפשע, אם הוא בשטח שמוגדר כשייך לשמורה - יש תוקף לחוקים הפנימיים של השמורה, ואם לא - הדבר תלוי בחוקים הלבנים, וזה כבר מקשה מאד על חשיפת האמת. מכיוון שהאם אינה משתפת פעולה עם האב והבן וגם עם החוקרים הלבנים, אי אפשר לדעת איפה קרה האונס ולכן משחררים את האנס. אביו של ג'ו הוא שופט, אך סמכויותיו מוגבלות מאד. ג'ו מזלזל בכוחו של אביו בתחילה ורק בסוף הוא מבין... טוב, מכאן אני משאירה לכם לבדוק מה קרה בהמשך מחשש לספוילר. לא התכנסנו הערב בשביל לקלקל לכם הרי, נכון??
שני ציטוטים נוספים שאהבתי:
" מעניין, אמרה אימי. קולה היה נייטרלי, רשמי, לא עוקצני וגם לא מלא התלהבות מזויפת. אני חשבתי שהיא אותה אמא רק עם פנים חלולות, מרפקים בולטים, רגליים גפרוריות. אבל עכשיו התחלתי להבין שהיא אדם שונה מאמי הקודמת. שהיא אמי האמיתית. האמנתי שאמי האמיתית תצוץ מתישהו, שאקבל בחזרה את האמא הקודמת שלי, אבל עכשיו עלה על דעתי שייתכן שזה לא יקרה. הפגר הארור גזל ממנה משהו. איזה חלק חמים שלה נעלם ואולי לא ישוב עוד. יהיה עלי להתוודע אל האישה החדשה המפחידה הזאת, ואני הייתי בן שלוש-עשרה. לא היה לי די זמן. " עמ' 205
"הוא בן-דוד רביעי שלך, אמר מושום בתקיפות. אתה לא מתייחס אליו כמו אל בן-דוד ראשון, אבל הוא קרוב אליך יותר מחבר. אתה תגן עליו, אבל לא עד מוות" עמ' 216.
היה ברור לי שזה ספר שארצה לכתוב עליו כאן בבלוג, וככל שהעמקתי לתוכו, יותר ויותר דברים נראה לי שחשוב יהיה לי להגיד לכם מתוכו, אבל, כאמור, חבל לי לקלקל לכם את החוויה. קחו את הזמן. תקראו לאט. תראו, זה כדאי.