דירת שותפים - בת' אולירי

דירת שותפים - בת' אולירי

The Flatshare - Beth O`leary

מאנגלית: שאול לוין

הוצאת כינרת זמורה ביתן 2019, 429 עמודים כולל תודות

מפנה את תשומת לבכם פה אל סיפור רומנטי בין שני אנשים, טיפי וליאון, שניהם בזוגיות של הֶרגֵּל, שניהם קצרים בממון. כך יצא שהחליטו לחלוק מיטה, לא ביחד, כל אחד בשעות אחרות, מתוך כוונה שלא להיפגש. את המשא והמתן ביניהם עורכת חברתו של ליאון. השניים אכן אינם נפגשים אך משאירים זה לזה פתקים חביבים שהולכים ומתחממים ומתקרבים, כשכל אחד מהשותפים נזהר עד מאד בכבודו ובמקומו של האחר. לאט לאט נפתחים השניים וההיכרות ביניהם מעמיקה. לטיפי, שהיא עורכת ספרי עשה זאת בעצמך (DIY), יש חברים רבים המעורבים, לטוב ולרע בחייה, בעבודה ומחוץ לה, וגם בן זוג, שהיא רוצה ולא רוצה אותו. גם לליאון יש חברים במקום העבודה שלו כאח רחום בהוספיס, וחברתו מתקוממת על כך שהוא מקדיש לחולים שם יותר זמן משהוא מקדיש לה. 

אסתפק בקטע הזה של העלילה. אין כאן עומק מיוחד ואין פה פנינים מילוליות שנחרטות בזיכרון, אבל זהו ספר שכיף להתכרבל איתו ולקרוא אותו. 

פעם בכמה זמן, או בכמה ספרים, מתאים לי ספר כזה. צ'יקליט קליל עם קורטוב, ואולי יותר מזה של קיטש, כן. כזה בדיוק רציתי הפעם. ספר שעושה נעים בבטן. נוריתה המליצה מאד וקניתי את ההמלצה שלה, ועכשיו אני מעבירה את ההמלצה הכפולה אליכם בחום. אתם, ובמיוחד אתן - הולכים/ות להינות מאד. 

    

      

       

   

קוביות של אושר - אנה כ. אסטבי

  

Bitter Av Lykke - Anne Ch. Ostby

מנורווגית - דנה כספי

הוצאת מטר סיפורת - 311 עמודים כולל פירושים ותודות

יכול להיות, שכשראיתם את שם הספר וגם את התמונה הפרחונית עליו חשבתם שיש כאן איזה שהוא שמאלץ מהסוג הרדוד, ספר טיסה רומנטי? אז זהו שלא. יש כאן הרבה יותר מזה.

קצת לפני שיעלי חזרה מניו זילנד היא נסעה לשבוע לפיג'י. כששואלים אותה איך היה שם, נמרח לה חיוך ענק על הפנים. תביאו בחשבון שהיא לא הגיעה לשם מאיזה אזור קשה של עולם שלישי. לא ולא. היא הגיעה פחות או יותר מסניף של גן עדן, מה שנותן לנו תמונה מסויימת על היחס שלה לאי הקטן והקסום הזה. 

כאן בסיפור אנחנו מגיעים לפיג'י מנורווגיה, ובאנו לכאן עם חמש חברות מילדות, כל אחת - עולם ומלואו. כבר בשלב הראשון הזה התחברתי לעניין הזה של חברות מילדות. גם אני זכיתי לכאלה ואם גם אתם - אז אתם בטח יודעים עד מה שפר מזלכם. מבלי לפגוע בזכויות של חברים חדשים יותר או פחות, אהובים גם הם עד מאד, יש משהו מיוחד בחברות שמכירות אותנו מילדות.

העלילה, מאד בקצרה, וכמובן ללא ספוילרים:

חמש חברות בנות 65 מגיעות לפיג'י על פי הזמנה של קאט, שהיא, סוג של מלכת הכיתה, אלמנה ללא ילדים. מי שמגיעות הן: סינה, אם יחידנית לבן פרזיט בוגר, ליסבת, נשואה בנפרד ואם לשניים שאין לה יותר מידי קשר אליהם, אינגריד, שיש לה עולם פנימי מאד עשיר "ולא אהבה מספיק" בחייה,  ומאיה, מורה חכמה לשעבר ואֵם, הלוקה בשיטיון. חמש הנשים מקימות בפיג'י מפעל לשוקולד איכותי. עד כאן העלילה. נכון שעדיף שנסתפק בזה?

מעל ומסביב לדמויות הללו יש לנו את אנשי פיג'י המיוחדים מאד, על מנהגיהם והמסורת הרגישה שלהם. שתיים מאלה במיוחד מקשטות ומנגנות את הסיפור כאן: אָטֶתָה, העוזרת של קאט, אם מודאגת לבן צעיר, ומאראיה - ילדה בהירה ש"יודעת את סודותיו של צב הים". שתי אלה, בכל פעם שהן מופיעות בסיפור - הלב שלי מתרחב ומתאהב מחדש. 

בואו, תתבשמו מעט:

"ראיתי את הדאגה עוטפת את כתפיה של אטתה כמו רדיד מוכתם: "את זקוקה למשפחה שלך, מאדאם קאט."..."כן, מאדאם קאט, את אחותי. אבל את זקוקה למשפחה מהארץ שלך. את זקוקה לאחיות שלך משם." עמ' 60

"היא אדם ארצי. איש לא יעיד עליה אחרת. אינגריד הָאגֶן חיה בַּמציאות ולא נמשכת לאמונות תפלות ושטויות מעין אלה. אם אינך יכולה להאמין שמשהו אמיתי, הוא בדרך כלל אכן לא אמיתי. אבל משהו נפתח בה בפיג'י. הכלורופיל שממלא את העלים בצבע ירוק, האור שפוקח את העיניים בכוח. וילדרד שלעיתים יותר ויותר קרובות מדברת מתוך פיה או עושה צעד ריקוד, אפילו שניים."  עמ' 223

"וכשמאדאם מאיה הולכת לאיבוד בחושך הפנימי שלה, מאראיה נותנת לה יד ומראה לה את הדרך החוצה...אלוהים, ברך את מאראיה. תעשה שכוכב הים יאיר לכל הגברות בוואלה נאי קאט." עמ' 252

כאן למטה שמתי רק חלק מההוצאות שהדפיסו את הספר, כי הן יפות כל כך. תראו מה יש לנו פה: ספר שכתוב יפהפה, עמוק ומלא רגש, עם חברוּת יפה כמו שלנו, עם שוקולד, וגם עם תבלינים מילוליים ורגשיים, תבלינים אנתרופולוגיים מארץ רחוקה, מהאי פיג'י. זהו אי חלומי, פיג'י. הספר הזה - לא פחות. ספר שמחבקים. 

      

      

    

    

גן של התחלות חדשות - אבי וקסמן

  

Abbi Waxman - The Garden of Small beginnings

גן של התחלות חדשות - אבי וקסמן

מאנגלית: אסנת הדר

הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד - 338 עמודים

הולך ונמס לנו הקיץ. זקני צפת שוב אומרים שכבר שנים שלא היה קיץ חם כזה. אולי זה זמן מתאים להיכנס לגן קריר וירוק שעושה נעימי בבטן ובעיניים. התכנסנו הערב כי הנה יש כאן ספר שעושה בדיוק את זה. זה לגמרי ספר טיסות קליל, לא מכביד על הנשמה, עם הומור חמוד שמשחרר צחקוקים כייפיים מידי פעם, ומה, למה לא? מותר לנו גם כאלה, לא? הנה דוגמא:

"וברור שלתושבי לוס אנג'לס המסכנים ממילא יש רק עונה אחת או שתיים. חם, פחות חם. קצת גשם, אין גשם." עמ' 111. לא יודעת מאיפה זה מוכר לי ומה היא רוצה, זאת שצועקת שישראל מתייבשת. 

"בגדי סקי שאני לא צריכה מפני שאני לא יודעת לעשות סקי. שיט, אני בקושי מצליחה ללכת ברחוב בלי למעוד, הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לנסוע למקום חלקלק ולקשור לרגלי משטחים מבריקים של פולימר מתקדם. אני מעדיפה כבר לשבור את שני הקרסוליים במקל ביליארד ולחסוך את כרטיסי הטיסה." עמ' 257

"אם אני מגלה שיש לי פיסת נייר ביד ואני לא בטוחה איפה כדאי לי להניח אותה, אני שמה אותה על המשטח הכי קרוב ומקווה שהיא תיהפך למטוס מנייר ותטוס לאן שהיא צריכה להגיע. " עמ' 282 (זה כתוב עלי בתעודת הזהות שלי, אגב.)

ורק עוד אחד, שאני ממש חייבת: 

"..."וכמו בלידה את נוטה לייפות את החלקים הכואבים בהקדם האפשרי. מכאן ריבוי הילדים והנישואים של אליזבת טיילור." עמ' 301

אתם מבינים? זה סיפור מחוייך בגובה העיניים. גם התרגום הוא כזה, זה כמו כשאנחנו יושבות על קפה עם חברה/ות, ומגחגכות על עצמינו בכיף.

הסיפור בקצר-קצרה הוא על לילי גירוון, אלמנה ואם לשתיים, עם אחות גזעית ואֵם שבורכה בטאקט מהגיהינום. היא מאיירת ספרים, ומקבלת משימה מהעבודה להשתתף בקורס גננות כדי לאייר ספר בנושא. 

למה להכביר מילים? קחו לכם עותק שישמח לכם את שארית החום. ונחכה ביחד גם לספר הבא שלה, Other People's Houses שנראה מדליק לגמרי גם הוא. 

        

     

      

שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק - גייל פארנט

  Sheila Levine is Dead and Living in New York - Gail Parent

תרגמה ויותר מכך: שלי גרוס (כולל ריאיון עם הסופרת)

הוצאת תכלת, 254 עמודים

גילוי נאות - זכיתי בספר בהגרלה. ביקשתי להשתתף בהגרלה הזו בעיקר בגלל כל כך הרבה דברים ששמעתי עליו. זה היה קאלט שכולם קראו בשנות השבעים, ואני, אולי, הייתי היחידה שלא קראה אותו אז.

זוכרים את "ברידג'יט ג'ונס"? ואת "אין לי מושג איך היא עושה את זה"? ספרים ששייכים לסוגה הנקראת chick lit, ספרים שנכתבו על נשים ולמען נשים. הספר שלפנינו הוא האמ-אמא של הספרות הזו. זה התחיל שם, כאמור, אי שם בשנות השבעים. כמעט סיפור של ילדי הפרחים, ילדי הירח, אם תרצו.
זה ספר שאתה קורא - וכנראה נכון יותר יהיה לומר את קוראת - בחיוך על השפתיים. לא צחוק מתגלגל, אבל חיוך נחמד ומחמם. הגיבורה מספרת כאן את הדברים הכי כמוסים שלה בפתיחות גדולה. היום זה מדהים אותנו פחות. שילה לוין היא צעירה יהודיה מבית טוב, שהדבר העיקרי המצופה ממנה הוא להתחתן. יש מוצלחות ממנה בשוק הבשר ולכן, למרות מאמציה הבלתי נלאים, היא אינה זוכה בבעל. חברותיה מבלות ומתחתנות סביבה ולה לא קורה שום דבר מעניין. דבר זה מביא אותה להחלטה להתאבד. היא מארגנת את הדברים לקראת זה בקפידה ומסבירה לנו מה הביא להחלטה הזו, וכמובן, איך הדברים לא מסתדרים לה שוב ושוב ועוד שוב אחד. הכל נכתב בצורה אמינה מאד, מאד אמיתית, ומשעשעת. יש פה מצוקה ואנחנו מבינות אותה. בטח. מה מבינות? אלה אנחנו שם. 
כמה דפוסי התנהגות שהיו מקובלים אז קיימים בחלקים מסויימים בחברה בהחלט עד היום. כשאני הייתי סטודנטית כולן מסביבי היו בזוגיות, הטרוגנית כמובן, כזו או אחרת, עם הפנים לחופה במוקדם או במאוחר, ומוטב מוקדם. לאימנו הפולניה (ולא חשוב מאיזה עדה) היתה ציפייה מאד מוגדרת שאחרי הלימודים נתחתן "טוב" ונלד ילדים. בשכונה שגדלתי בה כל הילדים למדו לנגן בחליל אצל רותי ריקליס המנוחה, ואז כל, אבל כל, הבנות למדו לנגן על פסנתר, וכל (טוב, כמעט כל) הבנים נגנו על כינור. (אתם יכולים לתאר לכם את החוויה של ללכת ברחוב ומכל החלונות מתנגנים תרגילים של מתחילים בנגינה בכינור או בפסנתר? - לא קל. האמינו לי.)  
אבל היום? זה לא ככה? אפשר להגיד את זה גורף? נדמה לי שהלחץ פחות מגביל. רוצה להאמין שאנחנו פחות יושבות בווריד של בנותינו, ומצד שני - פחות נשים יושבות בווריד שלנו. 
"בחור יהודי רוצה להיות מעצב שיער, יהיו בהתחלה הרבה דמעות, אבל, אל חשש, גבירותי ורבותי, כבר ביומו הראשון בעבודה היומן שלו יהיה מלא. אמו של הבחור היהודי, הדודות שלו והחברות שלהן, כולן יבואו מקרוב ומרחוק רק כדי ששערן יטופל בידי הבן של גולדי או האחיין של הארייט. הן יקבעו כל כך הרבה תורים שעד מהרה הוא יוכל לפתוח מספרה משלו ולא ייאלץ לעבוד יותר אצל האיטלקים ולבייש את הוריו המסכנים, שחסכו כל מה שהיה להם רק כדי שתהיה לו השכלה אוניברסיטאית, אבל נאלצו בסופו של דבר להשקיע את כל כספם במכון יופי." עמ'35
"עלינו לטיסה, שילה ולינדה, שתי חברות טובות שטסות יחד לראות את אירופה... אחת בשמלה מבד סינטטי, והשנייה נראית נפלא." עמ' 83
עכשיו תראו למה התכוונתי כשאמרתי קאלט. כאן יש מדגם בלבד. זה לא כולם. זה מותק של ספר, ורק אני לא קראתי. אין ספק שמדובר בפאדיחה קולוסאלית שהגיע הזמן לתקן. 

     

       

      

 

סופגנית - ג'ולי מרפי

סופגנית - גולי מרפי

Dumplin' - Julie Murphy

מאנגלית נעה שביט

הוצאת כתר 350 עמודים

בערך מגיל 6 היינו שלוש ילדות צמודות. שתיים גבוהות ויפות, ואני. הניסיון שלי למשוך תשומת לב נעשה באמצעות פטפוט נון סטופ. זה בדרך כלל לא כל כך עבד לטובתי. אם משהו, אז לא בצורה שהתכוונתי אליה, ולעיתים קרובות הוציאו אותי מהשיעור. אז מיחזרתי שוב ושוב בדיחות ששמעתי מהגדולים. למרבה הפלא, זה דווקא הצליח. משפחתי היתה תמיד משפחה עם הומור טוב, ועד שעופר... השכנים היו שומעים את אימי צוחקת בקול רם לעיתים קרובות מאד. החברות של אז עודן חברות אהובות גם היום. אני פחות מרגישה צורך להיות במקום של הבדרנית ולהצחיק, אבל למרבה הצער, עודני דברנית בלתי נלאית. הספר הזה לקח אותי למקום של אז, לאנדרדוג שמנסה לשבור את תקרת הזכוכית.
הגיבורה פה היא נערה שמנה, שנונה, ממש לא דחוייה. הפוקוס שלה על עניין השומן או אולי מוטב לקרוא לכך השמנות שלה, הוא פנימי מאד, אם כי מחוזק מאד על ידי אימה, שכמעט תמיד מראה לה כמה היא לא מרוצה מאיך שהיא נראית וכמה היא מאוכזבת ממנה. היא לא מאמינה בעצמה, ביכולות שלה, כי התכונה הכי חשובה שלה בעיני עצמה היא היותה שמנה. ודווקא מהמקום הנמוך הזה, היא ממריאה פתאום ומוצאת כוחות גם להרים איתה חברות אחרות, גם הן, בהחלט לא העפרונות המחודדים ביותר בקלמר. 
זו לא ספרות גדולה, לא. אבל זה כיף של ספר. משהו שנעים להזדהות איתו. כי במי מאיתנו אין איזו סינדרלה שמקווה שמישהו חשוב לה ימצא את סנדל הזכוכית ויראה את הנסיכה שיש לה בפנים? זה כמובן לא חייב להיות עניין של יופי דווקא, אתן ואתם יודעים. וגם, במיוחד יש את הרגע המרחיב דעת הזה שבו אנו מגלים בעצמנו את התכונה המיוחדת לנו, ולמה להעמיד פנים? עוד יותר טוב אם זה קורה קבל עם ועדה.
אם לשפוט על פי התמונה של הסופרת - היא יודעת על מה היא מדברת ועל מה אנחנו חושבים. 
ספר כייפי. תעשו לעצמכם טובה ותקראו.