כל הדרך לאוקלהומה - סלעית שחף פולג

 All the Way From Oklahoma - Stories - Saleit Shahaf Poleg

הוצאת שתיים, 2024, 160 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית

אני יודעת שחלקכם מסתייגים מסיפורים קצרים, גם אני מעדיפה כמעט תמיד ספר עם סיפור אחד גדול. כן. אבל המחברת של הספר הזה הפילה אותי באהבה עם הספר הראשון שלה שפורסם: עד שהגשם יחזור. כששמעתי שיצא ספר חדש פרי עטה היה לי ברור שארצה לקרוא, סיפורים קצרים או לא. ואז, כשפותחים בקריאה של הספר מוצאים את הסיבה הטובה ביותר לקרוא סיפורים. יש כאן תמצית רעיונית מתובלת בפלפל ותוך זמן קצר יש לך עוד מתנה לנשמה, בהפתעה. משהו שרוצים לרוץ ולספר לחבר'ה עליו. מצד שני, היה לי חבל לבזבז את הקריאה מהר מדי. אז קראתי כל פעם סיפור אחד או שניים, שלא ייגמר לי. וזה ששמתי פה רק ציטטה אחת, שתיים, (גג!) זה רק בגלל שאי אפשר לשים פה את כל מה שרציתי. זה יהיה ספוילר מארץ הספוילרים. 

"בבית החולים, כמה רגעים אחרי שסבא מת, סבתא אמרה שהיא לא מרגישה את הנשמה של סבא עוזבת את הגוף, ותראו תראו עוד יהיו לנו צרות. אבא שאל את סבתא מה בדיוק מרגישים כשנשמה עוזבת את הגוף וסבתא אמרה בחוסר סבלנות ש"אם זה היה קורה, היא כבר הייתה מרגישה," ושיעזוב אותה עכשיו עם ההתחכמויות, זה לא יפה לצחוק על חשבון האלמנה." מתוך סגולה נעלמה. את הסיפור הזה קראתי וצחקתי ממנו בקול רם ללא בושה. 

עוד סיפור מבין אלה שהכי אהבתי הוא מסע ההרס של בתיה. כאן מנסה איש נדל"ן לשכנע את בתיה הקשישה למכור לו את ביתה עם החצר הגדולה, והיא, בחוכמה עמוקה המסופרת נפלא נאבקת בו. גם לבן שלה יש דעה מוצקה בנושא, ולמרות שהוא מקשט את זה במילים יפות היא קוראת היטב את הסב-טקסט שחבוי שם.  

"כל דירה ישנה תקבל מרפסת וממ"ד, את זה הסביר לה הבן שלה, שבדק איתה אולי תעדיף למכור את הבית הישן עם החצר הגדולה ולקבל דירה בבניין שייבנה במקומו. כך היא תמשיך להיות קרובה לכל מה שהיא מכירה, למכולת, לקופת חולים, לקיוסק שפעם מכר עיתונים והיום מחלק את החינמיים, והוא יקבל את החלק שבעלה הוריש לו עוד בחייה. זה יעזור לו לשלוח את הילדים לאוניברסיטה בחו"ל. היא מבינה? היא מבינה מצוין." עמ' 13

עוד אחד מֵהַ-הכי שלי פה הוא לילה כחול לבן. כאן מצאתי את עצמי בקשר שיש לי עם אחי הגדול שנפל. זה סיפור אחר משלנו, ובכל זאת מצאתי את עצמי ואותו שם. ראיתי אותו ואותי בשלבים שונים של חיינו, ואת הקשר שקיים בינינו גם עכשיו, כשהוא כבר איננו. 

בכל סיפור כאן יש איזשהו עוקץ, התפתחות בלתי צפויה, ניסוח מיוחד שמתחיל בקטן וגדל ומתרומם. חלק מהסיפורים מערבים את הדמיון של הקורא/ת. ולמרות שחלק מהסיטואציות כאן לא מהיום יום שלנו, לכאורה, אפילו לא מהעולם שלנו, איכשהו, זה מתחבר. זה ממש כאן. אני מאמינה שגם אתם תמצאו את עצמכם בין המילים היפות האלה. כי על אף העומק, זה זורם כאילו נכתב בחטף. כאילו סופר כרגע. 

תקראו. כדאי לכם. ממש.

ולכן
 

גניבות ספרותיות - נעה אבנד

Literary Thefts - Noa Abend

ציור העטיפה: אסף צור

הוצאת שתיים, 2023, 166 עמודים

"מה כל כך דחה אותו בה? האמון הצוהל שנתנה בו? זה לא זה. זה האמון שנתנה בעצמה, המוכנות להתרסק מתחננת ורעבה על להבי הדחייה שלו, מוכנה להתלכלך בגריז לשווא, להיכשל כישלון מוחלט." עמ' 124

זהו ספר של סיפורים, על זוגיות, על התאהבויות ואכזבות, הרבה סקס.

יש כאן איזו חדשנות סיפרותית שאהבתי. לא מכירה כתיבה כזאת. חגיגה של חופש, של זוגיויות במבנים שונים, של החלטות של רגע. זה קצבי, זה מרתק, זה עכשווי, ישראלי מאד. זה בהחלט מסקרן.

אבל,

איך אומרים? זה לא הוא זו אני.

זה לא שהסיפורים לא מעניינים - הם כן.

זה לא שהכתיבה לא טובה - היא כן.

הומור? יש ויש.

גם תמונת הכריכה מקסימה בעיני. 

אבל לא אהבתי את השפה הבוטה. רציתי קצת רכות פה ושם, וזה לא התאים כאן. 

רציתי שהריחות בסיפורים יהיו גם טובים בחלקם, ולא רק מסריחים. רציתי פחות תיאורים גרפיים ובבקשה פחות הפרשות.  

ובכן, לשיקולכם.

 

תספורת והרפתקאות אחרות - רינג לרדנר

Lardner, Ring

Haircut & Other adventures, 1st Edition

בתרגום של יהונתן דיין

הוצאת תשע נשמות, 189 עמודים כולל אחרית דבר מאת דן תמיר

סיפורים קצרים הם בד"כ לא ממש כוס התה שלי. אבל כאן הופעל עלי לחץ חברתי לא ממש מתון, שגרם לי לדחף-לאו-בר-כיבוש (ככתוב בדיני ... משהו) לקחת אותו אלי.  כשהתחלתי לקרוא - כבר לא היה לי סיכוי. שוב נתפסתי "עם המכנסיים למטה", צוחקת במבוכה בקול חנוק בסביבה מפרגנת מזה ומגחגכת מזה. 

הסיפורים של הגאון הזה רינג לרדנר הם מהתקופה של סופרים גדולים אחרים כמו פיצ'גראלד, פוקנר והמינגווי, כמו גם וירג'יניה וולף וסלינג'ר, שכולם העריכו אותו עד מאד. הם פורסמו בהוצאות שונות בקבצים כאלה ואחרים. לשמחתנו הרבה, הואילו אוריאל קון וחבריו בתשע נשמות, להפניקנו בהוצאה הזו בעברית. 

במשפחה שלי יש שניים, גיורא ויוני, שהם רזים ברמת הקיצון. אנחנו, שאנחנו עבים יותר, נוהגים לגחגך עליהם פה ושם על כך שאינם מטילים צל וגם שהם לובשים פיג'מות פסים עם פס אחד וכיוצא באלה... ומרגישים שאנחנו יצירתיים עד מאד. עכשיו תראו את זה:

"המימדים שלו, אלה שהיו לו, עמדו כולם במאונך. לא היו בו שום קווי רוחב. אם הצווארון היה מחליק לו אל הכתפיים הוא היה פשוט גולש עד לרגליים שלו. אם לא היו משלמים לו כל כך הרבה מיליונים לכתוב מחזות לסרטים, הוא היה יכול להשכיר את עצמו כחוט ברזל. גם אם הייתם מצלמים אותו ברנטגן וגם אם במצלמה רגילה הייתם מקבלים אותה תמונה.  אבל היו לו שיער ושתי עיניים ופה וכל השאר, והוא התלבש בקלאסה, אין ספק. ולמה שלא יתלבש ככה? הוא יכול לקנות אריג שעולה שלושים דולר למטר ולתפור לו ממנו חליפה וז'קט בחמש-עשרה דולר. מכיסוי מטרייה הוא יכול לעשות לעצמו פיג'מה שתחזיק שנה לפחות" עמ' 42

אז מול ההומור הזה, איך לומר, אני מתביישת לי בפינה. 

בסיפורים הראשונים: "יום עם קונרד גרין", "שלושה מלכים וזוג", ו"ריפוי במים"  הגיבור הראשי הוא, באופן שנון במיוחד, מעט על הרצף הסוציומאטי אם אפשר כך לומר. בסיפור הראשון מסתבך הגיבור בשקריו, בשני האחרים מדובר על זוג, גיסה ובן זוגה המעצבן. 

הנה, תראו רגע את התחלת הסיפור "שלושה מלכים וזוג":

"מקורות יודעי דבר אומרים שלפני החתונה צריך לברר את השושלת של הצד הנגדי ולברר ממה מתו כל הקרובים שם. אבל כמו שאני רואה את זה, אם אתה בטוח שהם מתו, אז כל השאר כבר לא משנה. במקרים יוצאים מהכלל זה אולי בסדר לקחת בחורה שיש לה בני משפחה שעדיין בחיים, אבל רק בתנאי שבני המשפחה הם לא אחות רווקה שקוראים לה בֵּסי." עמ' 35

המפורסם שבין הסיפורים הוא, כפי שתראו בתמונות למטה, הסיפור "התספורת" שכתוב כמו מונולוג של הסַפָּר אל הלקוח שלו, בגוף ראשון ושני. זה מרגיש כמו שיחה איתך, הקורא/ת וזה מקסים. הסיפור "אלוף" מדבר על אדם שהוא בקצה הרע של הרצף הנזכר לעיל. אין לו טיפת תחושת מוסר או מצפון. הוא יוצר אנטגוניזם כלפיו ובכל זאת, ואולי בגלל זה, הסיפור מושך לא פחות. בשני סיפורים אלה יש הומור מריר משהו. האלוף הוא מאלה שיכולים לקחת סוכריה מתינוק. גם ב"תספורת" אתה מתקשה מאד לאהוב את הגיבור הראשי, אף שהוא, כאילו, מריץ צחוקים לכל אורך הסיפור. 

הסיפור שאני הכי אהבתי, הוא, מן הסתם, הסיפור האחרון: "חתונת הזהב". מתוארת בו זוגיות מחממת לב של חמישים שנה בין שניים שהם חברים טובים ושניהם טיפוסים חמודים במיוחד. יש בו, בסיפור הזה, סוג של שובבות חביבה שמקורה בהיכרות עמוקה וקִרבָה גדולה, כזו שאפשר למצוא בין אנשים עם זוגיות טובה של שנים רבות. אלה הם אנשים שאנחנו מכירים מהבית השכן, חלקינו אף מהבית שלנו, ונעים וקל לאהוב אותם. המקום והזמן הם ארצות הברית של תחילת המאה הקודמת, התיאורים מדוייקים ומרוכזים, ללא להג מיותר. 

בסוף הספר יש אחרית דבר אחת של דן תמיר ואחרת של אוריאל קון שמאירות עוד את התקופה ההיא, ולמה אנחנו כל כך אוהבים לקרוא עליה בכלל, ואת לרדנר בפרט. האם יהיה מיותר לציין שהספר כתוב נהדר? 

אני מודה מאד מאד: לחוה, מירה, יעל גור, אתי ויוחאי שהמליצו. חייבת לכם אחד, יקיריי.

   

     

                                          

שלוש קומות - אשכול נבו

שלוש קומות - אשכול נבו

הוצאת כנרת, זמורה-ביתן 2015, 272 עמודים

ככל שה"מבינים" אוהבים יותר להשמיץ את אשכול נבו ככה אני פחות מסכימה עם זה.

הספר החדש הוא קריא להפליא. מה, זה לא חשוב? והוא מרתק, הוא מעורר לחשיבה. לא טוב?

אז אני לא מבקרת ספרות מקצועית. לא את זה למדתי באוניברסיטה, וגם לא התכנסנו הערב לחפור במבנה הספרותי וכיוצא באלה. זה לא יקרה בבית ספרי, למרות שגם על האבחנות האלה אפשר להתווכח. ולא, שלא ניסחף, זה לא כאילו שאין המלצות טובות על הספר הזה, יש רבים וכן טובים שאהבו את הספר מאד.

זהו סיפור מאד ישראלי. לקוח מחיי היום יום של כולנו. סיפור על הורות, על זוגיות, על הרווח המיוחד שבין אדם לחברו. 

זה בנוי כשלושה וידויים. הראשון - של ארנון, אב לשתי בנות, המעריץ את אשתו ואוהב במיוחד את עופרי, ביתו הבכורה. יש להם יחסים מיוחדים עם השכנים המבוגרים שלהם, שלהם יש נכדים המגיעים מחו"ל מידי פעם לכמה ימים. היחסים בין שתי המשפחות מקבלים תפנית בעייתית. ארנון מספר על חשדות איומים שהוא מתמודד איתם ועל מה שחשדות אלה הובילו אותו לעשות.

הוידוי השני הוא של חני, אם לשני ילדים, מתוסכלת מהצחיחות שמאפיינת את חייה לאחרונה, בשל הנסיעות הרבות של בעלה והקריירה הלא ממומשת שלה. אחי בעלה הידוע כנוכל, והמצוי בריב עמוק איתו מאז ומעולם, מגיע אליה ומחפש אצלה מסתור מנושיו. היא מתמסרת לקשר החדש הזה במין אובססיה. ההשוואה בין בעלה לאחיו שמה בכל מצב את הבעל בעמדה נחותה. גם כאן אנחנו לא רואים את הסיום בצורה חד משמעית.

הווידוי השלישי הוא של השופטת המחוזית לשעבר דבורה אדלמן. הסיפור שלה נחשף על ידי שיחה עם המשיבון (המזכיר האלקטרוני היא קוראת לזה) שבו נשמע קולו של בעלה המת מיכאל, ולכן היא מרגישה שהיא יכולה לדבר אליו. המספרת נמצאת בסכסוך פנימי בין האם והרעיה שבה. עתה, משבעלה האהוב נפטר היא חושפת דברים שהסכימו בשתיקה לא להעלותם על פני השטח. היא אומרת: "אבל מעתה זו לא דרכנו אהובי, ששוני, אסוני. זו דרכי."  יש היזקקות נואשת לקשר, למגע אפילו, ליציאה מן הצחיחות.

נבו מקביל את שלוש הקומות למבנה המשולש שמדבר עליו פרויד, שכתביו מוזכרים בספר: האגו, האיד והסופר אגו. הוא אומר שקומות אלה אינן קיימות באדם עצמו, אלא ברווח, באינטראקציה שבין האדם המספר לזה המקשיב לו.

מצאתי את עצמי מחכה לרגע פנאי כדי לקרוא עוד קצת, עוד כמה דפים. ואני חושבת עליו עוד כשאני עסוקה בדברים אחרים. אתם תחליטו, מן הסתם. אני אהבתי.