The Willoughby Captains
תרגום: אוריאל אופק
הוצאת כתר (כתרי), 1980, 241 עמודים
הספר הזה הודפס לראשונה, באנגלית, בשנת 1887. בעברית הוא יצא לראשונה תחת הכותר זקני וילובי ב- 1943. לא היכרתי אותו בילדותי אבל בעקבות המלצה מרנינה במיוחד של אתי החלטתי לחפש אותו ולבסוף מצאתי עותק בודד, בתרגום מחודש של אוריאל אופק, וקפצתי על המציאה. הספר הודפס באין ספור הוצאות, אבל כמעט רק באנגלית - לפחות ככל שאני מצאתי. זהו ספר אנגלי באופיו ובהומור שלו והוא נפלא ככזה.
בעת הזו, כאן ועכשיו, כשהקריאה מהווה מפלט מהמציאות, כשקשה מאד לקרוא משהו, בחר בי הספר הזה לשמחני מעט.
בית הספר וילובי, שהוא פנימייה, מתנהל כפרלמנט בריטי מצד אחד, וכמקום מפגש ולימוד של ילדים חובבי תעלולים מאידך. המפגשים בפרלמנט דומים אולי למועצת תלמידים כאן, או מפקדת חניכים בצבא. החניכים קוראים זה לזה בשמות המשפחה שלהם. יש שני מחנות יריבים - ליברלים ורדיקלים, ויש מעמדות מאד מובחנים בין שלוש קבוצות החברים, כאשר הצעירים בבית הספר, משמשים כנושאי כלים לבוגרים, והבוגרים ממלאים תפקידים חשובים יותר, ואחראים בין היתר על המשמעת. המוכשרים בתחום השייט, הקריקט ובעלי השרירים מוערכים יותר כאן, אבל גם המצליחים בלימודים נחשבים במידה מסויימת. ובפרלמנט, כמו במפגשי דיונים בין ילדים וגם מבוגרים, הצעקות רמות ולעיתים גם מאיימים המשתתפים בהפעלת כוח הזרוע זה על זה. בראש כולם, בעל הדיעה הקובעת ניצב ה"מוכתר".
בתחילת הסיפור מסיים המוכתר הנערץ וינדהם את לימודיו בוילובי ועובר ללמוד באוקספורד. על מנהל בית הספר, איש ערכי, אהוב ומוערך על ידי התלמידים, מוטלת המשימה לבחור מוכתר חדש. המנהל מזמין את המועמד לתה בביתו ומודיע לו על ההחלטה לבחור בו לתפקיד.
""תה אצל המנהל" נחשב בעיני כל כסיוט מן השמיים. הטעם לכך לא היה נעוץ בד"ר פטריק המנהל, שהרי "פטי" היה אחד הגברים הנלבבים ביותר עלי-אדמות. אלא שיחד אתו ישבו אל השולחן גם גברת פטריק ואחותה, ונוכח שתי דמויות נוראות אלה רעדו גם נערי וילובי האמיצים ביותר. הן דיברו בנעימה חגיגית, בשפה שאפשר למצוא דוגמתה רק בספרי-אגדות עתיקים. וכאשר ניתן לנער עצמו לדבר, הן היו נועצות בו עיניים, מטות לעומתו את אוזניהן, מקפיאות אותו כליל בחיוכן הצונן. האמת חייבת להיאמר, שכוונתן של מטרונות אלה היתה לטובה. היתה להן דעה משלהן כיצד חייבים נערים לנהוג, והן האמינו בכל לבן שהן מושיטות סיוע רב לחינוכו של "הנער היקר" בעצם נוכחותן ליד השולחן בשעת התה." עמוד 30.
שתי מטרוניתות כבודות אלה הזכירו לי את ימי בבית הספר לטיסה, עת הוטל עלי לארח את הגברת חנה בבלי ז"ל לסדרת נימוסים שהעבירה לחניכי הקורס המתקדם. אני חששתי מאד למעוד בחוסר ידע בתחום של דרך ארץ, ובביקור הראשון שלה השתדלתי מאד להיזהר בדברי ובמעשי. במהלך ימי האירוח התברר לי שטעיתי לא מעט, דווקא במקומות שבהם השתדלתי במיוחד. לשמחתי, היא היתה סלחנית ונפלאה ועד מהרה התיידדנו מאד.
מי שנבחר לעטות מעכשיו את גלימת המוכתר הוא רידל, שהוא סוג של חנון, תלמיד מצטיין, אבל כספורטאי... ובכן, הרבה פחות. שלוש הקבוצות בבית הספר מאד לא מרוצות מהבחירה הזאת, במיוחד קבוצת אגף-המנהל הבוגרת, שיש לה מועמד מועדף אחר. הקבוצות משתדלות ככל יכולתן למרוד בהחלטה הזו ולשנותה. גם רידל עצמו משוכנע שהתפקיד גדול עליו, אך למרות שהוא מאד חושש מכובד האחריות, הוא לוקח על עצמו את המשימה.
בתחרות שייט חשובה מפסידה הקבוצה הפייבוריטית בגלל כשל במערכת ההיגוי, כשל שנגרם כנראה על ידי אחד הילדים. בין יתר תפקידיו מוטלת על רידל הצנוע למצוא את מי שגרם לזה. מי שייתפס כאשם במעשה הזה, הנוגד את כל ערכי המוסד - יסולק מייד מבית הספר.
"ואשר ללימודים - כל אימת שהרהרו בהם פרצה אנחה מגרונם. השיעורים התנהלו לגמרי לא רע בתחילת השנה, כל עוד יכלו להיעזר בדפי-התרגום ל"יוליוס קיסר" שהשיג בּושֶר, או בתשובות ל"תרגילים בחשבון" של קולנסו שהיו אצל ויקפילד. אך מאז החליף מר פַּרֶט בחוסר כל התחשבות, את "יוליוס קיסר" ב"אַוּטרופּיוּס" ואת ספר החשבון דך קורנסו בספרו של טודהנטר, איבדו החיים את טעמם ויופיים." עמוד 181
הספר הזה הוא נכס היסטורי אדיר, הוא כיף שקשה לתאר. למרות שהפונט שלו אכזרי לאין שיעור, הוא כתוב כך שבכל עמוד ועמוד יש איזו פנינה מיוחדת. לא פעם פרצתי בצחוק קולני (!). אבל הבעיה הכי גדולה עם הספר הזה היא שקשה מאד להשיג עותק ממנו. לשמחתי מצאתי עותק אחד בודד בסניף המרכזי בספרייה שלנו, וכך הגעתי הלום כדי לספר לכם. חפשו אותו, זה שווה כל מאמץ.
ואם אתם יכולים לקרוא אותו בשפת המקור אז תוכלו להיכנס לכאן ולהתענג אפילו יותר.
