The Most - Jessica Anthony
מאנגלית: רחל פן
הוצאת פן, ידיעות אחרונות, 2024, 238 עמודים
נקרא בעותק דיגיטלי באפליקציית עברית
"ספוטניק 2 היתה בחלל החיצון, בתוכה היו משדרי רדיו, מערכות טלמטריה, מערכות אוורור ובקרת טמפרטורה, שני פוטומטרים שמדדו קרינה סולארית וקרניים קוסמיות, ומתחת לחללית, קשורה ברצועות לתא לחץ בצורת חרוט, היתה כלבה ששמה לייקה." עמ' 97
רומן קצר אמריקאי מאד, משנות החמישים. מאז השתנו המציאות שלנו, אורחות החיים, נורמות והרגלים, היום-יום בכלל, בהמון מובנים. אבל קשר בין אנשים, זוגיות, שקרים וסודות שמוכמנים בתוכנו וצריך איזה גץ שיצית אותם ויוציא אותם לאור? זה יש גם עכשיו. בהחלט.
קתלין היתה ילדה בודדה. בת יחידה שהוריה לא מאד אהבו אותה, וחשבו שהם לא צריכים עוד ילד במשפחה. היא היתה צריכה להיות, מה שפעם ציפו מילדים, שייראו אבל לא יישמעו. היא היתה חייבת להתבלט לטובה בלבד.
"אביה פשוט רצה לראות איזו ילדה היא תהיה לפני שיחליט על אח או אחות, אמרה לה אמה, ומגיל צעיר קתלין הפגינה התנהגות מכבדת וחביבה, כך שהוריה הסתפקו בילד אחד. כשהתנהגה במרדנות, רות אמרה לה שהם ישקלו להביא עוד ילד לעולם כדי שיהיה להם קל יותר איתו. ולכן קתלין היתה די בודדה בילדותה. אף שמעולם לא ממש חשבה שבדידות היא משהו שמתאים לה. עמ' 55
בבית הספר ובאוניברסיטה היתה, אכן, מצטיינת. קטפה אליפויות מכובדות ביותר בטניס.
היה לה גם חבר אז, בילי, שלימד אותה תרגילים. "בקיץ של 1942 בילי לימד את קתלין תרגיל אחרון בטניס. הוא קרא לו ה"מוסט". בצ'כית, הוא אמר, משמעות המילה היא "גשר. ואז הוא שאל אותה מה עושה גשר."... "גשר הוא מעבר, כן," הוא אמר, "אבל הוא גם מלכודת."" עמ' 145
זו היתה זוגיות מיוחדת. אבל אז בילי עזב, וקתלין פגשה את וירג'יל יפה התואר, והוא נראה לה מתאים, אם גם לא היה בו שום דבר מעניין.
"... קתלין נאלצה להודות שהיא נהנתה להיכנס לקפיטריה באוניברסיטה נשענת על זרועו של וירג'יל בקט. לבחור היו כתפיים רחבות, והוא ניחן בשרירים שמאוחר יותר נודע לה שהוא לא השקיע בהם שום מאמץ... שערו הבלונדיני היה מסורק עם שביל בצד, ופוּתל בעזרת מסרק. קווצה ממנו נפלה תמיד לתוך עיניו, קוראת תיגר על כל אחד שניסה לא להעריץ אותו." עמ' 86
הזוגיות הזו ייצרה שני בנים. לכאורה שגרה טובה למדי. אבל אז, ביום חם אחד בנובמבר, קתלין נכנסת לבריכה של המתחם בו הם גרים, ומסרבת לצאת ממנה.
יש לי חברה ותיקה ואהובה שגדלה בצפון ארצות הברית. לצערי אנחנו מתראות לעיתים רחוקות. רחוקות מדי. היא סיפרה לי פעם, שהילדים שם, כשהם מסיימים את התיכון והולכים לקולג', הם עוזבים בד"כ את הבית והמשפחה ומאד מתרחקים. הם מתחברים ברמת עומק כזו או אחרת אל חברים, אבל זה לא משהו עמוק כמו שאנחנו מכירים מכאן. אצלנו, בד"כ, הכל יותר מזרח תיכון. חם. רגשני. מוחצן גם. אולי לכן מעניין כל כך לקרוא על סוג אחר של תקשורת, שכל כך הרבה ממנה קורה מתחת לפני השטח.
קראתי את הספר הזה מהר מאד, למרות שנדחפו אל זמן הקריאה שלו גם ספרים טובים אחרים.
זה לא ספר קל מאד, הוא עצוב ונוגע, אבל לא פחות מזה גם כובש ומרתק. הדמויות בנויות היטב, ויש טוויסטים מפתיעים בעלילה. הסוף פתוח ומשאיר את הקורא מהורהר. מומלץ מאד.