פָּצִ'ינקוֹ - מין ג'ין לי

פצ'ינקו - מין ג'ין לי

Pachinko - Min Jin Lee

מאנגלית: אורה דנקנר

הוצאת שוקן 2018, 446 עמודים כולל תודות.

פצ'ינקו הן מכונות משחק ומזל המצויות בשפע בטוקיו ובערים יפניות אחרות. אנשים יושבים שם שעות על גבי שעות ומשחקים. לא נכנסתי פנימה לראות, אבל גם מבחוץ ניתן לראות שאין שום קשר חברתי או אחר ביניהם. מניחה את זה כאן, שתדעו מה משמעות שמו של הספר.

מין ג'ין לי מספרת בדמעה וגם חיוך על כתיבת הספר.

ארבעה דורות של מהגרים מקוריאה ליפן. זה מתחיל מסונג'ה, בתם היחידה של שני אנשים קשי יום, חרוצים ואוהבים אחד את השני ואת ביתם היחידה. האב -נכה טוב לב - נפטר והאם והבת מתפרנסות מאירוח דייגים באכסניה שבבעלותן. סונג'ה פוגשת בקו האנסו, שהוא עשיר ולבוש יפה, והיא מתאהבת בו, ואף נכנסת להיריון ממנו. כומר חולה שחפת המתגורר באכסניה גואל אותה מהבושה שבהיריון מחוץ לנישואין, נושא אותה לאישה בתודה על הטיפול המסור בו, והם מהגרים ליפן. 
יפן אינה אוהבת את הקוריאנים והם חשופים ליחס משפיל ואכזרי. סונג'ה ובעלה, וכן ילדיהם, והדורות הבאים נאלצים להתפתל ולתמרן בין היותם קוריאנים להיותם יפנים. הם חיים בפחד מתמיד מהשלטונות שעוצרים אותם בלי סיבה מיוחדת ומתעללים בהם רק בגלל מוצאם. הם עובדים קשה מבוקר עד ערב ומתקשים להביא אוכל לפי ילדיהם. יתרה מזו, מקומות העבודה שהם יכולים לעבוד בהם הם בעיקר אולמי - אולי מוטב לומר מאורות - הפצ'ינקו, הנתפסות על ידי הסביבה כמקום מושחת המקושר ליאקוזה. הגיבורים שלנו אינם חסינים מהמפגש היומיומי עם המשטר המדכא מחד והיאקוזה מאידך.
הסיפור מעניין מאד. ידעתי מעט מאוד על הקשר בין הקוריאנים ליפנים לאורך המאה הקודמת, ובהחלט למדתי על כך לא מעט ובצורה מרתקת. חלקים גדולים בספר נקראו בחטף ועניין. 
לקראת סוף הספר הרגשתי כאילו המחברת מנסה לדחוס עוד ועוד אנשים שלא הבנתי את נחיצותם לסיפור. השפה לא גבוהה, מאמינה שזה נכתב כך ולא תוצאה של התרגום. יש לא מעט כוכביות הסבר למטה (דבר שקוטע את מהלך הקריאה ובכמה מקרים נראה לי לגמרי לא הכרחי.) דבר נוסף שהפריע לי, סובייקטיבית, הוא שאיכשהו לא הצלחתי להתחבר לדמויות החולפות במהירות מול עיני. סונג'ה היתה איתי לאורך חלק נכבד מהספר ואהבתי אותה מאד. היא דמות מיוחדת וההתלבטויות שלה מקרבות אותה אל הקורא. אבל גם היא נדחקה לטובת דמויות אחרות. זה מתבקש, אולי, כשמדובר בסיפור המשתרע על 4 דורות, ובכל זאת... אולי ניתן היה ליצור עומק רב יותר אם היו פחות דמויות. 

רבים מאד בעולם אהבו את הספר, ואני ממליצה לכם לקרוא אותו למרות ההסתייגות. יש בו מידע רב ומעניין על החיים במקום לא מוכר מרחוק רחוק, וגם, לדעתי תיהנו מהקריאה האיטית וליווי המשפחה הזו לאורך הדורות והזמן. 
יש גם כמה וכמה משפטים שאהבתי. משפטים שמאירים את המנטליות והתרבות של שם, שהיא כל כך לא דומה להתנהגות המקובלת במחוזותינו, וזה מרתק בעיני. דוגמא אחת בלבד:
"רק כשהיתה לבדה עם בנה יכלה להחמיא לו, הורים אינם אמורים לשבח את ילדיהם, היא ידעה זאת - זה פתח לאסון. אבל אביה תמיד שיבח אותה כשעשתה משהו היטב; וגם כשלא עשתה דבר היה נוגע בקודקוד ראשה או מלטף את גבה מתוך הרגל. כל הורה אחר ודאי היה ננזף על ידי השכנים שהוא מפנק את ביתו, אך איש לא אמר מילה לאביה הנכה, שהתפעל מתווי פניה הסימטריים של הילדה ומאיבריה השלמים." עמ' 169

וחוץ מכל זה, ראיתם את העטיפה היפהפיה? 

         

     

  

  

 

חיים שלמים - רוברט זטהאלר

 Robert Seethaler - Ein ganzes Leben

מגרמנית: דפנה עמית

סדרה בעריכת אברם קנטור ונגה אלבלך

ספרית פועלים, 126 עמודים

מי שהגרמנית שלו מספיק טובה יכול להינות מהקראה נהדרת של הספר במקור

ככה כתבה רות אלמוג ב"הארץ":
"קצת קשה להסביר מדוע מעורר הרומאן "חיים שלמים" אותה עליצות שמלווה קריאת ספרים טובים באמת,
שמתעכבים בנפש זמן רב. אולי זה משום שהוא חרישי."

קשה מאד להתחרות עם המשפט היפהפה הזה, אבל בואו, תנו לי לספר לכם קצת על מה שאני חוויתי עם הספר הזה. לקחתי אותו אלי, ואז החזרתי אותו - לא הזמין אותי משום מה. ואז, הרבה לפני שקראתי אותו המליצו לי עליו גדי וחוה. אחר כך פגשתי את נורית במטוס להונג קונג והיא הודתה לי במילים נרגשות ממש על שנתתי לה את הספר הזה. אחר כך גם תמי המליצה ואז יעל ועוד כמה חברות שאני מאד מעריכה את טעמן הספרותי דברו בו נכבדות. ואז גם יפה. כבר אי אפשר היה להתעלם מההכרח לקרוא אותו. 
במקרה לגמרי היתה כאן שבת שקטה ורגועה, בלי אורחים ואפילו אף אחד מהמשפחה הקרובה לא בא. אז התנפלתי עליו. 
לכאורה הכל מתנהל על מי מנוחות, גם כשמפולת שלגים מערערת את חיי הכפר בכלל וחיי אגר, הגיבור,  בפרט, גם כשהוא מצטרף לצבא ונשבה ע"י הרוסים. השקט בספר מחלחל ומנעים שֶפי את הקריאה בו.
אנחנו מתוודעים אל הגיבור, אנדריאס אֵגֶר שמו, כאשר הוא מנסה להוביל את רועה העזים הגוסס אל הכפר בשביל הררי מושלג, אך זה האחרון מתעורר לפתע ובורח חזרה במעלה ההר. כשאגר חוזר לכפר, הוא פוגש אשה צעירה שמחייכת אליו, מָרי, והוא מתאהב באחת. "כל חייו שב אנדריאס אגר אל הרגע הזה וחשב עליו שוב ושוב, על החיוך הקצר באותו אחר צהריים, ליד תנור המסעדה המתפצפץ חרישית." עמ' 11. 
מכאן הסופר מחזיר אותנו אל אגר הילד בן הארבע. הילד השתקן, החרוץ, המקבל את מה שנופל עליו בהשלמה. הוא מתבגר מול עינינו, מתחשל ומתחזק ותמיד מרוצה, ולנו הקוראים, לא נותר לנו אלא להתאהב בדמותו. חיים שלמים אנחנו עוברים עם הגיבור, תוך כדי תיאורי הטבע הקשוח והקר, עם חדירת הקידמה אל הכפר ועימה הטלויזיה והתיירים, עם התבגרותו והזדקנותו, ולאט לאט הוא הופך לשלנו. 
הספר אכן חרישי, והוא נכנס לנשמה בנועם. ספר שפחות יתאים למי שמחפש ספר קצבי ורב התרחשויות, הוא אינו כזה, אך הוא נקרא בשטף, ובונה את מקומו הנעים, נדבך אחר נדבך בתוך תוכֵינו. הוא תמציתי ומדוייק ופשוט ועשיר כאחד.

"אגר עמד לבדו על ההר. זמן רב עמד בלי נוע שעה שצללי הלילה נסוגו לאִטם סביבו. כשזז לבסוף, הבזיקה השמש מעל רכסי ההרים הרחוקים והציפה באורה את הפסגות ברכות וביופי שכאלה, שלולא היה כה עייף ומבולבל, היה צוחק באושר צרוף". עמ' 118

          
           
 

                     

צבע החלב - נל ליישון

Leyshon, Nell

The Color of Milk

מאנגלית: רותם עטר

הוצאת תשע נשמות (42) 219 עמודים

נל ליישון מספרת איך הגיעה לכתיבת הספר.

"אני אומרת את האמת.

אם לא הייתי אומרת אמת אז למה סיפרתי לכם את כל זה?" עמ' 186

לא אכביר מילים על הספר הזה, כי לפָנַי כתבו עליו רבים וטובים מאד. ובכל זאת אני חשה שלצאת בלא כלום לא אפשרי לי, כי זהו ספר שהוא אירוע ספרותי מבחינתי, ספר שקראתי אותו מעט מעט, כל פעם רק כמה עמודים כדי שלא ייגמר, למרות שהוא מהַפֵך דפים לגמרי. הוא סגר לי את 2018 ופתח את 2019. הוא עצוב וקודר, ועם זאת יפהפה לאין שיעור. הוא קורה "בשנה הזה אלף שמונה מאות שלושים ואחת למושיענו" (כך במקור) ומסופר על ידי מרי, הבת הכי פחות רצויה בבית של איכר, שיש לו כבר 3 בנות לא רצויות אחרות, שכן אף אחת מהן אינה יכולה לעבוד כמו בן.

מרי היא דעתנית וחכמה, יש לה רגל אחת לא טובה, סבא ופרה אהובים, ושיער בצבע החלב. היא יודעת שיש לה חלומות אך אינה יודעת איזה. היא נשלחת בעל כורחה לביתו של הכומר שמלמד אותה קרוא וכתוב. 

אני כותבת כאן פחות אפילו ממה שכתוב על הכריכה האחורית, כי כל מילה, לטעמי, גורעת ממה שנכתב במקור. אם לא קראתם עד כה, אני משוכנעת שתקראו בעתיד. 

אני מודה מאד למתרגמת רותם עטר שהביאה לנו את השפה המתאימה ביותר לטקסט כזה, ולתשע נשמות שאיפשרו את החוויה המיוחדת הזו. מעל לכל, מודה מאד לנל ליישון אשה מרתקת ועשירה בתוכן שאני ממליצה לכם לנבור ולהציץ קצת בכל היופי הזה שיש בה. 

            

      

  

ילד אחד ממיליון - מוניקה ווד

The One-in-a-Million Boy

Monica Wood

מאנגלית: רוגל אלפר

הוצאת כתר 373 עמודים

מוניקה ווד מספרת על הספר

ילד אחד ממיליון זכה להוצאות רבות. לא קראתי אותו בשפת המקור, אבל יש בו הרבה יופי מילולי בעברית. חבל עד מאד שמי שאמון על העריכה לא השכיל לבדוק שוב ושוב וכך קרה שיש שגיאות דפוס. לי זה ממש מציק, העניין הזה. זה ספר שראוי, לדעתי הצנועה לתשומת לב הראויה לו, כי הוא באמת מיוחד ומקסים. 

ב"מיוחד" אני מתכוונת הן לנושא הלא רגיל, הן לדמויות הנהדרות והן לצורת הכתיבה או, מוטב לומר, מארג נפלא של כמה סוגי כתיבה שמשולבים זה בזה. 

ילד (בלי שם, מכונה בספר "הילד") צעיר, חובב אובססיבית את ספר השיאים של גינס, נשלח אל אוֹנָה, קשישה בת 104, אישה סגורה, כעוסה ומופנמת, כדי לעזור לה במסגרת פרוייקט של הצופים. הוא מנסה להכניס אותה לספר השיאים כנהגת הקשישה בעולם, ולשם כך עליה לחדש את רישיון הנהיגה שלה שנלקח ממנה בהיותה בת מאה. הילד נגוע בתסמונת שפוגעת באחד ממיליון ילדים, והוא נפטר בגללה בתחילת הספר, אך דמותו הקסומה (לא פחות!) מלווה את הספר לכל אורכו. אונה מספרת לילד דברים שהיו כמוסים בה מאז ומעולם והוא מנהל רישום של הריאיונות עימה. אלה כתובים כדו-שיח שכתוב רק מהצד של אונה, אך ניתן להבין מה היתה השאלה ששאל הילד. היה כאן אתגר לשנים-שלושה התאים האפורים בקומה העליונה אצלי, ואהבתי את זה.  קווין, אביו של הילד, גיטריסט שהיה אב נעדר לו, גרוש בשנית מהאֵם בל ועדיין אוהב אותה, מנסה להמשיך את דרכו של הילד. נוצרת חברות מיוחדת בין קווין לאונה, בתחילה רק על קצה האצבעות. 

יש כמובן דמויות רבות נוספות, מעניינות מאד, יחידות וייחודיות, אבל לא אקח מכם את כל הכיף על ידי איזה ספוילר מתחכם פה. לכו על זה לבד. 

"יש דברים שכאשר בוחנים אותם באור-הדיעבד הקפוא, אין להם מחילה" עמ' 25

""אני טוב בסודות," אמר הילד ובחן אותה בקפידה כזו, עד שהיא חשה שהוא אכן מפשיט אותה ככלות הכל - במובן הטוב, מפשיט אותה מהתשישות והכלימה שלה." עמ' 72

"אונה נתנה לה כמעט לא כלום, אבל שעה שבל נעה בתא הקטן נטול הנשמה לעבר הנקישות בדלת, החדר עלה על גדותיו בהכרת התודה שלה." עמ' 199

"היא אומרת לי בשקט, למרות שכל הנוכחים יכלו לפענח את מילותיה, "אם יש דבר אחד שהחיה הזכרית אינה יכולה לסבול, מיס ויטקוס, זה נקבה עם סודות."" עמ' 213
"הייתי נשואה להווארד עשרים ושמונה שנה, ובכל זאת הוא הותיר רק סימן קלוש בזיכרון שלי. שריטה קטנה. אבל אנשים מסויימים אחרים, הם נכנסים פנימה ומרגישים בבית ומתחילים לנופף בידיים בתוך הסיפור שאתה מייצר מחייך. יש להם מוטת כנפיים." עמ' 236

אין לי ספק שתרצו לפגוש כאן את האנשים האלה, עם מוטת הכנפיים הגדולה, ולכן כדאי לכם לקרוא יקיריי. כדאי מאד. ואם אתם נוקדנים כמוני, אז כשתגיעו לעמודים 110, 266 ו- 276, תקראו מהר מהר ותדלגו על הטעויות. אל תתנו להן לקלקל לכם את המעדן הזה. 

                     

  

                  

הרשת של אליס - קייט קווין

Kate Quinn - The Alice Network

תרגום של דורון דנסקי

הוצאת אריה ניר במודן. 541 עמודים.

הוא קל מאד פיזית, הספר הזה. לכאורה משקל נוצה, וכשלוקחים אותו ליד לא כל כך מאמינים שמדובר בעמודים רבים כל כך, אבל כן. אולי מישהו הצליח להציל פה כמה עצים ביערות הגשם? 

זהו פרי של מחקר שעשתה הסופרת קייט קווין , על רשת מרגלות בין השנים 1915-1947. שתי מלחמות עולם. הסיפור מדבר על נשים חזקות ואמיצות, מתחילת ועד אמצע המאה הקודמת, כשאהבו אותן רכות ונשיות. חלשות אפילו. 

במרכז הסיפור שתי גיבורות בדויות, אבל דמויות רבות בו הן אמיתיות או מבוססות על אנשים ובמיוחד נשים אמיתיים שחיו ופעלו בשתי המלחמות וביניהן. 

זוהי לואיז דה בוטינייה אשה שפעלה כמרגלת מוערכת ורבת מעללים. אמיתית לגמרי, אמיצה וחכמה, פורצת גבולות ומתוחכמת. היא זכתה להכרה, שבחים ומדליות. הספר מפנה זרקור על נשים כמוה ששנשכחו עם השנים, מעלֶה אותן על נס, ועושה את זה בדרך מרתקת שמשאירה את הקורא דבוק אליו, מתוח וסקרן עד הסוף. אפילו הסיפא של דבר הסופרת נקרא. אפילו התודות. תתחילו ותראו. הסיפור קולח. הדפים עפים כאילו מעצמם.

שתי גיבורות ראשיות כאן: אחת - אוולין (איב) גרדנר והשנייה - שרלוט (צ'רלי) סנט קליר. צ'רלי היא סטודנטית אמריקנית רווקה והרה, שנוסעת עם אימה להיפטר מ"הבעיה הקטנה" שמתפתחת ברחמה, אך מחליטה לברוח ולחקור את נסיבות היעלמותה של בת דודתה האהובה רוז. איב היא קשישה שיכורה, רגוזה ומרירה, עם ידיים מרוסקות, שעבָרהּ לוט בערפל. צ'רלי מגיעה אל דלתה ושתיהן, יחד עם נהגה הנאמן של איב, יוצאות למסע, מסע שמעורר את השדים האפלים של המלחמה מרבצם.  באשר לתוכן - נסתפק בזה. אין פה פנינים לשוניות מיוחדות, זה בהחלט יכול להיות ספר טיסות, אבל הוא כן מעניק ידע שלפחות לי - לא היה, ובצורה רהוטה. כדאי. 

                      

                         

הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו - דונלד הרינגטון

The Architecture of the Arkansas Ozarks - Donald Harington

תרגום של אסף גברון

טובי - הוצאה לאור 366 עמודים 

רק בקיצור, כי כל כך מזמן רציתי לספר לכם על הספר הזה שאהבתי כל כך. הוא נכתב ב-1975 ויצא לאור בעברית ב-2007. עכשיו בטח תתפלאו ותלינו עלי. מה ארכיטקטורה? באנו לשמוע סיפור פה ואת מטרחנת אותנו במבנים? אז זהו, שאמנם יש כאן תיאורי מבנים, כן, אבל הסיפור הוא העיקר פה, ואיך שתתחילו לקרוא תבינו שהבתים השונים מאכלסים אנשים מיוחדים שתיכף ומיד תתאהבו בהם. הספר מספר על העיירה סטיי מור (Stay more) ומתחיל בידידות שנרקמת בין ג'ייקוב אינגלדיו והאינדיאני פנשואו. השיח ביניהם מקסים.

תראו למשל, איך מסבירים סקס, אי אז בארקנסו של האינדיאנים:

""הזוג המבורך מלא מידי בבשר אחר-כך כדי לעשות את ה - מעולם לא למדתי איך אתם קוראים לזה באנגלית - הזה, בחושך, אחד-מעל-השניה-יחד-מחוברים-באמצע. אתה מכיר את זה? לא? חבל. זה אושר גדול." היתה אגדה בקרב אנשיו שההשתובבות הזאת אחראית לכך שהנערה מייצרת תינוק אחרי תשעה חודשים." עמ' 7
יש לו, לספר הזה, המשכים שעדיין לא שמתי יד עליהם. אולי תקראו אתם ותספרו לי?
זהו ספר עם המון תמימות, רגש והומור, ואנשים מופלאים. כיף לקרוא אותו. כדאי לכם.