חפש בבלוג זה

יום שני, 16 בספטמבר 2019

חיים לנצח - קלואי בנג'מין


חיים לנצח - קלואי בנג'מין
 The Immortalists - Chloe Benjamin
מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי
הוצאת כתר 2019, 373 עמודים

"...ועם זאת הוא יודע, בטח שהוא יודע, או לפחות הוא פוחד - הגבול הדק בין פחד לאינטואיציה; כמה קל להתבלבל בין השניים..." עמ' 100
יותר מכל נראה לי שזהו ספר שכתוב עליו בגדול: מועדון קוראים. ספר מטלטל ומרתק כאחד שמציב שאלות שמהדהדות ברבים מאיתנו מידי פעם: אם היה ניתן לנו לדעת את מועד מותנו - איך היינו נוהגים? האם היינו רוצים לדעת אותו? ואם כן, איך זה היה משפיע על חיינו, על ההתנהלות היומיומית שלנו. 
הספר - סוג של סאגה - מספר על משפחה יהודית בניו יורק, משפחת גולד, המורכבת מאבא-אמא וארבעה ילדים בהפרש של שנתיים זה מזה. הם חוסכים כסף והולכים לפגוש אישה שתאמר להם מתי ייתמו חייהם. הם מצווים לשמור את המידע הזה לעצמם ולא לספר אותו לאיש. מכאן מתחיל הסיפור, ואנחנו מלווים את ארבעת הילדים - סיימון, קלרה, דניאל וּוַריָה - במהלך חייהם, מתוודעים אל הבחירות שהם עושים וברקע, מידי פעם, נדלק זרקור אל הידיעה ההיא, אל הזמן המוקצב להם. 
השאלה המתבקשת מה אני הייתי עושה במקרה כזה עלתה לי בראש רק בהתחלה. במהלך הקריאה נשאבתי אל סיפורי חייהם של ארבעת האחים והשאלה הוסטה ממני. הספר מחולק לחלקים כאשר כל חלק מספר על אח אחר. הקשר ביניהם מתקיים רגשית, מרחוק, אולי יותר אצל דניאל. כמעט שאין מפגשים ביניהם. כל אחד מהם נושא את המידע הזה, מתוך אמונה מלאה באמיתותו, ומבחינה מסויימת, זה מה שמנהל את החלטותיו. בכמה נקודות בספר, בעיקר לקראת סוף כל פרק הרגשתי דחיפות קריאה מהסוג שאינו מניח לקורא להניח את הספר מידיו. 
""מה שלומך?"שואל דניאל, והיא המומה כשהיא מבינה כמה היא מתגעגעת אליו." עמ' 158
"דניאל הודה בליבו על החסד שבישיבה מקבילה בבר: אפשר לנהל שיחה בלי שום צורך להישיר מבט אל האדם שאתה מדבר איתו." עמ' 220
הספר מכיל המון מידע כללי שמשרת את העלילה, ואני מצאתי עניין בזה. וַריָה, למשל, עובדת במחקר עם קופים שמטרתו למצוא דרכים להאריך את חייהם. את האינפורמציה שהונחה לפתחנו כאן, גם אם הסיפור שנבנה על זה אינו אמיתי, קיבלה הסופרת ממדענים חוקרים מהמרכז הלאומי לחקר פרימאטים בויסקונסין. אז תודה גם על זה. 
יש לא מעט עצב בספר הזה, והוא יוצר בך מצב רוח מהורהר משהו, אבל הוא בהחלט מומלץ. תוכלו לראות כאן בכמה ארצות חשבו כך, וכמה הוצאות ספרים בחרו להדפיס אותו. אם יורשה לי, התמונה שלנו, כמו זו של אחת המהדורות באנגלית, יותר.

      

      

      

   







2 comments:

  1. איך תמיד כיף אצלך בבלוג! אהבתי את הספר, אבל הרגשתי קצת פספוס באיך שהיא בנתה אותו.

    השבמחק
  2. תודה רבה דינה. איזה כיף את. נראה לי שאני יודעת למה את מתכוונת. כאילו אין קשר בין הפרקים, בין האחים. ראיתי את זה במשפחות באמריקה, פחות אצלנו, כשהתא המשפחתי יותר קרוב ומתמשך לאורך שנים. הכתיבה כאן נראית לי יותר מתאימה לשם, ולנו פחות.

    השבמחק