חפש בבלוג זה

יום חמישי, 29 באוקטובר 2020

האשליה - עמנואל ברגמן

 


Der Trick - Emanuel Bergmann
מגרמנית: יוסיפיה סימון
הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2019, 326 עמודים

"מוישה הבין מיד שהיה זה הרגע הקריטי. קודם, כאשר איש החצי-ירח דיבר, היו הצופים עדיין זרים. אבל אז הוא קסם את הציפורים מתוך הלא-כלום ובאותה שנייה הפכו כולם למשתפי הפעולה שלו. זה היה הרגע שבו החליט כל אחד אם לקבל את המתרחש מולו או לא. והם קיבלו, כולם כאחד. הם מחאו כפיים, הם הריעו, בבת אחת הפכו לחבריו, לילדיו, למאהביו, לקהל מעריציו הנלהבים. לפתע השתוקק מוישה לקהל מעריצים משלו." עמ' 76
זהו ספר ששמעתי עליו ממש מעט, והכריכה נראתה לי מוזרה משהו. פנים של ילד עצוב שמחזיק כרטיס כניסה צהוב מאד וקרוע לקרקס. גילוי נאות - אני לא אוהבת קרקסים. עוד לפני שידעתי שזה כרוך בבעלי חיים מעונים לא אהבתי את זה. עם השנים, כשלמדתי על חייהם העלובים של אנשי הקרקס, על הסכנות וחיי הנדודים בעוני שהם חלק מהיום יום הפחות זוהר שלהם, עוד פחות אהבתי. ובכלל, מדובר באחיזת עיניים, באשלייה. יש מי שאוהב ויש מי שלא. 
אבל ספרים על קרקס זה משהו אחר. זוכרים את אהבת שבע הבובות של גאליקו שבקישור הזה תוכלו לראות עיבוד מקסים שלו, ושאולי נדבר עליו פה בהמשך? את מים לפילים? ועכשיו זה.
זה ספר עם הרבה קסם ולא מעט קסמים.
הסיפור הוא סיפור של שניים. האחד, מוישה גולדנהירש, בנם של לייבל ורבקה מפראג, שלימים נקרא זבטיני הגדול. השני - מקס כהן, בנם של הארי ודבורה, ונכדהּ של סבתוש, שהיא ניצולת שואה, מאלה שמשתפים בזה גם את מי שאינו רוצה לשמוע. 
הוריו של מקס עומדים להתגרש. 
על עטיפת תקליט ויניל שנופל לידיו של מקס במהלך עזיבתו של אביו את הבית, כתוב שהקוסם הגדול זבטיני יכול לעשות את "קסם האהבה הנצחית". מקס מחליט למצוא את הקוסם הדגול, כדי שיקסום את הקסם שיחזיר את האהבה בין אביו ואימו. הילד מוישה הופך לַקוסם זבטיני הגדול והמפורסם, עד שנחשפת יהדותו ע"י הנאצים והוא משלם על כך מחיר כבד. בזקנתו הוא נעשה שתיין וחובב פורנוגרפיה, חסר פרוטה ונכה. הילד מנסה למצוא את הקוסם הזקן והסיפור נע בין שני אלה בצורה מושכת ומרתקת, אם כי ברמת איכות ספרותית משתנה. הביטוי מגב הספר "גדוש הומור מושחז" נראה לי מעט מוגזם, אבל באשר להגדרה "סיפור מרגש עד דמעות",  יש בספר קטעים לא מעטים כאלה, במיוחד בחלק אחד, כשזבטיני הגדול נמצא באושוויץ. מצאתי את עצמי תוהה איך הדמות הזאת של זבטיני, דמות מחוספסת, נרקסיסטית, מאד לא ערכית, מלאת בוז כלפי חלשים ממנו, פטתית ותחמנית, בכל זאת מעוררת אהדה וחמלה.  
"באשר לדבורה, הרי היא לא היתה מתנגדת שמקס יישאר ילד קטן לתמיד. לעולם לא תשכח כיצד שכב בזרועותיה בבית החולים לאחר הלידה, קטן, ורוד, זר באופן מוזר ובכל זאת מוכר היטב בדרך בלתי נתפסת." עמ' 236
בריאיון שערך אורן נהרי עם הסופר מדבר עמנואל ברגמן על ילדותו שלו, שהרבה ממנה משתקף בספר. הוריו שלו התגרשו בילדותו ובגילו של מקס יצא לנדודים עם אימו. הוא יהודי מצד אביו, וחווה אנטישמיות כמו מוישה. כמו מקס - ומן הסתם כמו ילדים רבים אחרים להורים גרושים - תמיד רצה למצוא את הדרך להחזיר את הוריו אחד אל השנייה. זה כשלעצמו רעיון שאפשר לעשות איתו הרבה בספר, וכאן מובא כיוון מיוחד, שאהבתי. הספר תורגם, כמו שתראו למטה ללא מעט שפות והוא מומלץ בהחלט. לפי הריאיון מסתמן ספר המשך מסקרן. 


    

    

    

    

    



אין תגובות:

פרסום תגובה