הספר בנוי מפרקים קצרים. בכל פרק אחד משניהם מוביל את הסיפור. בתחילת הסיפור אין קשר בין שניהם ולאט לאט נולד סוג של דמיון וחיבור בחשיבה שלהם, סוג של קירבה מהוססת. ואז הם צועדים ביחד, מדברים בשני קולות מתואמים מאד. אפילו ממשיכים זו את דבריו של זה. כמו משחק מסירות בכדור. ממוקדים בשיח וזה בזה, וגם האינטימיות נכנסת לסיפור. אבל סיפור האהבה העדין הזה, דווקא אז - מופרע. כן, תמיד יש משהו... ואז אנחנו שבים למקום הקודם, בו כל פרק מסופר דרך עיניו של אחד מהם. ואנחנו מקווים. "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", אבל אולי יחזרו מרני ומייקל ללבד המקודש להם, אולי תהיה לנו כקוראים תחושה של פספוס...
""אה, אני לא בטוח שאני פול." "אז מי מהם אתה? מארבעת טיפוסי האישיות הבסיסיים?" "אני לא יודע. את תגידי לי." היא הביטה בפניו כאילו זה עשוי לעזור. "ג'ורג', נראה לי." "באמת? זה לא שכולם רוצים להיות ג'ון?" "כל הפולים רוצים להיות ג'ון, והג'ונים בכלל בלתי נסבלים. הרינגואים די נחמדים וכיפיים. אבל ג'ורג' הוא האפשרות הכי אלגנטית. תאמין לי," היא אמרה, "ג'ורג' הוא הדבר להיות," והוא חש סיפוק לשמוע את זה." עמ' 224-5
הסיפור שופע הומור מהנה מאד, הכתיבה אינטליגנטית וטובה, ויש גם מתח קל באשר להתפתחות החברות או האהבה בין שני המשתתפים במסע. הסופר הזה יודע לגעת בדקויות של רגש בצורה מרומזת. עלי זה חביב במיוחד.
לא מעט תיאורי נוף, הם הולכים הרבה וזה קצת מאיט את הקריאה במקרה הזה. יש גם מפות שונות של המסע. בריטניה, אתם יודעים, השם האמצעי שלה זה גשם, והמסלול שופע מהמורות, אבל עם החֶברָה הנכונה, אולי תרצו גם אתם לבוא?
