Lardner, Ring
Haircut & Other adventures, 1st Edition
בתרגום של יהונתן דיין
הוצאת תשע נשמות, 189 עמודים כולל אחרית דבר מאת דן תמיר
סיפורים קצרים הם בד"כ לא ממש כוס התה שלי. אבל כאן הופעל עלי לחץ חברתי לא ממש מתון, שגרם לי לדחף-לאו-בר-כיבוש (ככתוב בדיני ... משהו) לקחת אותו אלי. כשהתחלתי לקרוא - כבר לא היה לי סיכוי. שוב נתפסתי "עם המכנסיים למטה", צוחקת במבוכה בקול חנוק בסביבה מפרגנת מזה ומגחגכת מזה.
הסיפורים של הגאון הזה רינג לרדנר הם מהתקופה של סופרים גדולים אחרים כמו פיצ'גראלד, פוקנר והמינגווי, כמו גם וירג'יניה וולף וסלינג'ר, שכולם העריכו אותו עד מאד. הם פורסמו בהוצאות שונות בקבצים כאלה ואחרים. לשמחתנו הרבה, הואילו אוריאל קון וחבריו בתשע נשמות, להפניקנו בהוצאה הזו בעברית.
במשפחה שלי יש שניים, גיורא ויוני, שהם רזים ברמת הקיצון. אנחנו, שאנחנו עבים יותר, נוהגים לגחגך עליהם פה ושם על כך שאינם מטילים צל וגם שהם לובשים פיג'מות פסים עם פס אחד וכיוצא באלה... ומרגישים שאנחנו יצירתיים עד מאד. עכשיו תראו את זה:
"המימדים שלו, אלה שהיו לו, עמדו כולם במאונך. לא היו בו שום קווי רוחב. אם הצווארון היה מחליק לו אל הכתפיים הוא היה פשוט גולש עד לרגליים שלו. אם לא היו משלמים לו כל כך הרבה מיליונים לכתוב מחזות לסרטים, הוא היה יכול להשכיר את עצמו כחוט ברזל. גם אם הייתם מצלמים אותו ברנטגן וגם אם במצלמה רגילה הייתם מקבלים אותה תמונה. אבל היו לו שיער ושתי עיניים ופה וכל השאר, והוא התלבש בקלאסה, אין ספק. ולמה שלא יתלבש ככה? הוא יכול לקנות אריג שעולה שלושים דולר למטר ולתפור לו ממנו חליפה וז'קט בחמש-עשרה דולר. מכיסוי מטרייה הוא יכול לעשות לעצמו פיג'מה שתחזיק שנה לפחות" עמ' 42
אז מול ההומור הזה, איך לומר, אני מתביישת לי בפינה.
בסיפורים הראשונים: "יום עם קונרד גרין", "שלושה מלכים וזוג", ו"ריפוי במים" הגיבור הראשי הוא, באופן שנון במיוחד, מעט על הרצף הסוציומאטי אם אפשר כך לומר. בסיפור הראשון מסתבך הגיבור בשקריו, בשני האחרים מדובר על זוג, גיסה ובן זוגה המעצבן.
הנה, תראו רגע את התחלת הסיפור "שלושה מלכים וזוג":
"מקורות יודעי דבר אומרים שלפני החתונה צריך לברר את השושלת של הצד הנגדי ולברר ממה מתו כל הקרובים שם. אבל כמו שאני רואה את זה, אם אתה בטוח שהם מתו, אז כל השאר כבר לא משנה. במקרים יוצאים מהכלל זה אולי בסדר לקחת בחורה שיש לה בני משפחה שעדיין בחיים, אבל רק בתנאי שבני המשפחה הם לא אחות רווקה שקוראים לה בֵּסי." עמ' 35
המפורסם שבין הסיפורים הוא, כפי שתראו בתמונות למטה, הסיפור "התספורת" שכתוב כמו מונולוג של הסַפָּר אל הלקוח שלו, בגוף ראשון ושני. זה מרגיש כמו שיחה איתך, הקורא/ת וזה מקסים. הסיפור "אלוף" מדבר על אדם שהוא בקצה הרע של הרצף הנזכר לעיל. אין לו טיפת תחושת מוסר או מצפון. הוא יוצר אנטגוניזם כלפיו ובכל זאת, ואולי בגלל זה, הסיפור מושך לא פחות. בשני סיפורים אלה יש הומור מריר משהו. האלוף הוא מאלה שיכולים לקחת סוכריה מתינוק. גם ב"תספורת" אתה מתקשה מאד לאהוב את הגיבור הראשי, אף שהוא, כאילו, מריץ צחוקים לכל אורך הסיפור.
הסיפור שאני הכי אהבתי, הוא, מן הסתם, הסיפור האחרון: "חתונת הזהב". מתוארת בו זוגיות מחממת לב של חמישים שנה בין שניים שהם חברים טובים ושניהם טיפוסים חמודים במיוחד. יש בו, בסיפור הזה, סוג של שובבות חביבה שמקורה בהיכרות עמוקה וקִרבָה גדולה, כזו שאפשר למצוא בין אנשים עם זוגיות טובה של שנים רבות. אלה הם אנשים שאנחנו מכירים מהבית השכן, חלקינו אף מהבית שלנו, ונעים וקל לאהוב אותם. המקום והזמן הם ארצות הברית של תחילת המאה הקודמת, התיאורים מדוייקים ומרוכזים, ללא להג מיותר.
בסוף הספר יש אחרית דבר אחת של דן תמיר ואחרת של אוריאל קון שמאירות עוד את התקופה ההיא, ולמה אנחנו כל כך אוהבים לקרוא עליה בכלל, ואת לרדנר בפרט. האם יהיה מיותר לציין שהספר כתוב נהדר?
אני מודה מאד מאד: לחוה, מירה, יעל גור, אתי ויוחאי שהמליצו. חייבת לכם אחד, יקיריי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה