ברכה - רונית פיינגולד

Bracha - Ronit Feingold

הוצאת שתיים 2022, 124 עמודים

פעם, כשהמדינה היתה צעירה ונלהבת, וכולם היו חכמים כל כך ונחושים, ולא טועים אף פעם, היו תינוקות שנעלמו להוריהם בבתי החולים. רונית פיינגולד היא בִּתם של מרים (שלימים נקראה מרים עקביא, הסופרת), וחנן יעקובוביץ, והיא נולדה שבע שנים לאחר לידתה והיעלמותה של אחותה הגדולה ממנה. 

מרים וחנן היו פליטי שואה יתומים שהגיעו לארץ, לקיבוץ שחבריו האידיאליסטים קיבלו אותם בסבר פנים יפות, אך חשדניות. לא פעם האידיאל גבר על החמלה והרגישות הבינאישית. מה שהיום היינו מגדירים כטעות ואפילו כזדון, נראה אז מתאים ונורמטיבי. 

בנובמבר 2019 נוסעת הסופרת עם חברות לביאנלה בונציה, והיא נאלצת - בגלל גשם - לתפוס מחסה שמתברר כמֵיצַג על חטופי תימן. המפגש עם הנושא הזה העיר בה את הצורך לבדוק ולחקור מה עלה בגורלה של אחותה החסרה. המיצג הניח לפתחה את התעלומה שליוותה את השתיקות בחייהם של הוריה, והיא היתה נחושה להיפנות ולגעת בנקודה הזאת. במשך כל חייה ביכרה להתעלם מהפצע הזה שלא הגליד עד לאחר מותם של הוריה, ועתה הגיעה העת. 

התינוקת נקראה ברכה מתוך הרצון של הוריה לסמל את הברכה שבשחרור מהעבר הכואב שלהם, ולתקווה שנכון להם עתיד מבורך בארץ החדשה הזאת. הלידה של ברכה היתה קשה מאד, מרים התקשתה להיניק אותה, והאחיות לא הכילו את הקושי הזה ואף גערו באם המתוסכלת. לאחר כיומיים סיפרו לאם שהתינוקת נפטרה ולא מסרו פרטים נוספים על מה באמת קרה שם, גם מתוך זלזול בעולים החדשים ששפתם עילגת עדיין. גם המסמכים שנגעו בחייה הקצרים ובמותה של הילדה היו מאד מעורפלים. שני ההורים הכאובים חוזרים לקיבוץ ותוך זמן קצר מצוּותים לסידור העבודה. בעלון הקיבוץ יש דיווח מפורט על לידות של עגלים, אך תינוקת שנולדה ומתה צריכה להיות מושתקת בבחינת כישלון שאין לדבר בו. מי שחוזר לאחר לידה של תינוקת מתה מצופה להעביר דף ולהמשיך במחויבויות שלו למשק. הספר מכאיב בשתיקות האלה. 

הספר הקטן גדול הזה הוא פריו של מחקר של הסופרת, ממקום מאד אישי, שהגיש לסופרת את הוריה מנקודת מבט שלא הכירה.  אך הוא מעלה שאלות רחבות יותר המדהדות בחברה שלנו היום, הכאילו חכמה יותר. הקטנת החווייה של ההורים ההמומים מצד הצוות הרפואי ומצד חברי הקיבוץ שזרה בי חוט עצוב וגם מקומם במהלך הקריאה. דור המקימים ידע להסתכל על עצמו במבט גאה, אפילו מעריץ, והיו לכך סיבות טובות, מן הסתם. אבל לא ידעו אז להכיל ולקבל את השונים. וגם היום, לא תמיד אנחנו מספיק רגישים. 

ספר עצוב ורגיש, פותח צוהר לנושא מושתק שהיה חייב להיפתח כבר מזמן. 

מומלץ.