בני בולטימור - ז'ואל דיקר

Le Livre des Baltimore - Joel Dicker

תרגום מצרפתית של רמה איילון

הוצאת מודן. 500 עמודים.

לא זוכרת מי המציא את הביטוי "בלתי עזיב" לספר. לא בטוח שהוא או היא קראו את הספר הזה, אבל זה ממש מתאר את חווית הקריאה כאן. זה לא ספר מתח ממש אבל קשה מאד לעשות משהו אחר כשהתחלת לקרוא בו. בסביבות הרבע האחרון כבר הרגשתי פעימות לב מהירות. מה יהיה? כי כבר בהתחלה מדובר על אסון שקרה. לא ברור מה קרה שם בעצם ואיך. כי בהתחלה מתוארת אוירה של גן עדן אנושי, חברתי, גם רגשי, אם תרצו. חברות אמיצה, קשרים משפחתיים יפים. כולם אוהבים ומעריכים את כולם. איך קרה האסון?
ז'ואל דיקר כתב כבר בעבר על הגולדמנים. בספרו הקודם, האמת על פרשת הארי קברט - שלא קראתי, אבל אֵקרא גם אקרא - הוא כבר מזכיר אותם. כאן אפשר לראות ריאיון איתו (בצרפתית, אמנם) על בני בולטימור. דיקר הוא שוויצרי מז'נבה, בן 28, עורך דין במקצועו, דובר בעיקר צרפתית, אבל גם אנגלית מצויינת. העלילה מתרחשת דווקא בארצות הברית של אמריקה.
מסופר כאן על משפחה מורחבת, משפחת גולדמן. יש סבא שהקים מפעל לציוד רפואי, מפעל שהוא גאה בו וחולם שילדיו ימשיכו לפתח אותו. יש סבתא, שהיא פחות דומיננטית בספר, יש שני בנים נתן וסול שהקימו משפחות משלהן. המספר, מרקוס, הוא בן יחיד למשפחה הפחות מצליחה, פחות עשירה ופחות משיגה, הגולדמנים ממונטקלייר, האנדרדוגים. לעומתם יש את סול ואניטה, הגולדמנים מבולטימור, המשפחה הנוצצת, הגרה במקום הנכון, חופשת במקום הנכון, הם זוג יפה ויש להם ילד חכם מאד, אם גם חלשלוש - הלל, ועוד ילד שאימצו - וודי. שלושת הילדים - מרקוס ובני דודיו - כרתו ביניהם ברית אמיצה של חברות, והחברות הזו עומדת במרכזו של הספר. בהמשך יש, כמובן, גם נערה בסיפור - אלכסנדרה, האהובה על שלושתם. הספר מוביל אותנו, מרותקים אליו ברמה שמפריעה לנו לעשות הרבה דברים חשובים יותר, משנת 2004 ועד 2012. הלל, וודי ומרקוס נמצאים זה בשביל זה תמיד.  לעיתים יש קנאה ותחרות ביניהם, ובעקבותן גם תחושת אשמה קשה. הנאמנות שלהם זה לזה נבחנת במספר מצבים קשים יותר או פחות, האחווה תמיד מנצחת. החלום המשותף היה שהלל יהיה עורך דין מהולל כמו סול, אביו, וודי יהיה שחקן פוטבול מהשורה הראשונה ומרקוס  - הוא יהיה סופר דגול. לא אספר לכם איך הדברים מתגלגלים, כמובן. למרות שלכאורה הסוף ידוע כבר בעמוד הראשון - לא תוכלו להפסיק לקרוא עד שתדעו מה הוביל למה ומה גרם לנפילה, להתפוררות הבלתי נתפסת. 
ז'ואל דיקר, כבר בגלל הספר הקודם שלו, נעשה אכן סופר ידוע. סלבריטי, אפילו. לכל אורך הדרך היה נדמה לי שהסיפור אמיתי, שדיקר הוא מרקוס. כנראה שלא, אבל זה לא פגע ולו במעט מהתחושה שהוא מדבר על דברים שקרו לו ושהוא עצמו היה חלק מהעלילה. למעשה, הצורך לכתוב ספר היה הטריגר להעלאת סיפורם של הבולטימורים על הכתב. והוא יודע לכתוב. אווו כן. הוא מזפזפ בין הזמנים, מכסה טפח ומגלה טפחיים. הקורא נמצא במתח כל הזמן. בסוף, יש לציין, גם נרשמה דמעה או שתיים במחוזותיי.
""די, אל תהיה עצוב, גולדמן יקירי. בעוד עשרים שנה אנשים לא יקראו יותר. ככה זה. הם יהיו עסוקים מדי בהיטַמטמות עצמית באמצעות הטלפונים הניידים שלהם... הילדים שלך יסתכלו על ספרים באותה סקרנות שבה אנחנו מסתכלים על כתובות החרטומים של הפרעונים. הם יגידו לך:'סבא למה שימשו הספרים?' ואתה תענה להם: 'בשביל לחלום. או בשביל לכרות עצים, אני כבר לא זוכר'""..." עמ' 139
""מטריד אותך שאתה לא עוזר לי, או מטריד אותך לראות אותי מנקה? אתה חושב שזה מתחת לכבודי?"...זה לא היה ענין של עושר אלא של אצילות. הכוח והיופי של דודי נבעו מהאצילות המופלאה שלו, שהפכה אותו נעלה על האחרים." עמ' 346
""זו לא שאלה של טעות, מרקוס. אלא של הרגשה. אף אחד לא יכול לשלוט בה או להצדיק אותה. קינאתי, ולא הייתי במיטבי..."" עמ'414
כשתקראו את זה, תבינו. תצטרכו כנראה לשנות כמה תוכניות ביומן שלכם, אבל זה שווה את זה. 

    

     

מען לא ידוע - קרסמן טיילור

Adress unknown - (Kathrine) Kressman Taylor

תרגום של אשר טרמון

הוצאת זמורה ביתן, 64 עמודים

יותר ממה שכתוב בספר הזה נכתב על הספר הזה. הוא נחשב לספר מופת בעולם והוא מהיותר נוקבים ומדוייקים שיש. קשה להאמין שהוא נכתב לפני מלחמת העולם השנייה, ב 1938. הסופרת - כן, זו סופרת, למרות השם הגברי. עורך "סטורי" מניו יורק חשב שהספר "חזק מכדי שייתפרסם על ידי אשה" וטוב יותר אם יהיה למחבר שם של גבר, ולכן, ולצורך העניין, שאלה המחברת את שמו של בעלה. זהו ספר קצר, שנכתב ונקרא כמו סטקאטו מוסיקלי, כמו סוג של פעימות לב מהירות. יש כאן חליפת מכתבים מרתקת שתיקח בערך שעה מזמנכם ואז תישארו עם מה שקראתם לעולם. (כן, אני יודעת שהמילה לעולם נשמעת פומפוזית, אבל אחרי שתקראו, נראה לי שתסכימו איתי.)

ההיכרות שלי עם הספר הזה היתה שונה ומיוחדת. אחת הקוראות שלנו ביקשה לשאול אותו והסתבר שאין לנו אותו בסניף הקטן והאינטימי שלנו. ביקשתי שיעבירו אלינו אותו לקריאה מהסניף המרכזי. דליה אמרה שהיא תעביר אותו בתנאי שאקרא אותו גם אני. עכשיו, אני אף פעם לא רוצה להרגיז את דליה, וגם ההמלצות שלה מקובלות עלי בהחלט. אז קראתי אותו תוך כדי ארוחת בוקר אחת ומאז הוא חרוט בי. 

יעלי גמאה אותו בחטף ולא מזמן אמרתי לבמבי שאני מציעה לו לקרוא את זה. להפתעתי הוא אמר שקרא, ואף יש לנו אותו בבית.כמובן שלא התפלאתי שהוא זוכר אותו בין כל ספרי המדע הבדיוני החביבים עליו. אין לי מושג איך קרה שאני פספסתי אותו, אבל אני ממש לא רוצה שזה יקרה גם לכם, חלילה. 

המכותבים כאן הם שני חברים, שניהם גדלו בגרמניה ועברו לארה"ב שם ניהלו גלריה משגשגת. האחד - מרטין שולזה חזר לגרמניה, והשני - מקס אייזנשטיין נשאר באמריקה. בתחילת הספר הידידות שלהם היא ברמה של קשר עמוק בין המשפחות. לאט לאט מסתמנים הסדקים בידידות הזו, ככל שמרטין מתקרב לתנועה הנאצית ומקס מסתייג. לאט לאט מצטננים הקשרים והולכים עד שמרטין מבקש ממקס להפסיק לכתוב לו ואז מגיע הסוף המפתיע. 

בבקשה, תקראו לאט. למרות שהדפים בספר יאיצו בכם. תשימו לב לכל מילה בספר העוצמתי הזה כי הוא הולך להישאר בכם עוד הרבה זמן. 

                   

          

     

פרחים לגברת האריס - פול גאליקו

   

Mrs. 'Arris Goes to Paris

כך במקור. בהמשך הוחלף השם לFlowers for Mrs Harris

הוצאת מסדה, תרגום של נורית לוינסון, 100 עמודים של חן.

תראו, סיכוי טוב שקראתם את הספר הזה. הוא חדש לגמרי. היה. בבריטניה ב- 1957, בארץ ב-1987. אבל אני בטוחה שגם אם אמנם קראתם - בטח תשמחו להיזכר בו. הספר מדבר על גברת עדה האריס, ('אריס בעגה המקומית) עוזרת בית מלונדון, אלמנה, בת קרוב ל - 60, מנקה בתים של לקוחות באיזורים היותר אופנתיים של העיר. השגרה שלה היא מאד ברורה וצנועה, אם גם לא בלי יופי, ועם אהבה מיוחדת לפרחים. "עולמה היה עבודה שאין לה סוף, אבל מואר היה באור עצמאותה." עמ' 18. גברת האריס בהחלט גאה בעבודתה, היא נטולת מרירות מכל סוג שהוא וזה מקסים כל כך...
בארון של ליידי גאנט אותו היתה צריכה לנקות, היא פוגשת שתי שמלות שמעיפות אותה למרומים.  
ומכאן נולד חלום, וממנו  - נולדת החלטה. היא תשיג לעצמה שמלה של דיור. 
הספר נפתח בכך שהיא ישובה במטוס לפריס, ו"שרוייה היתה באותה שלווה מבורכת של מי שיודעת כי החלה סוף סוף ההרפתקה, שתביאנה בסיומה אל משאת נפשה." עמ' 7 
היא אוספת פרוטה לפרוטה. מוותרת על ביקור מזדמן בקולנוע, בפאב שבפינת הרחוב, על אולם הריקודים.
אבל היא נחושה להגיע לסכום הבלתי נתפס של 450 ליש"ט כדי להגשים את החלום שלה. 
"הבזק של הבנה והשראה נחת עליה והיא מיהרה להדליק את האור והתיישבה במיטתה בהתרגשות עצומה. לא היו אלה עוד שלוש מאות וחמישים לירות. ובידה לא היו רק מאה לירות בבנק, אלא התחלה של שתי לירות, שבעה שילינג ותשעה וחצי פני לקראת המאה השניה, ולאחר שתשיג אותה, לא תהיה המאה הנוספת קשה כל כך להשגה." עמ' 26
מכאן אני משאירה לכם לקרוא לבד. אין שום טעם לספר לכם מה קורה כאן. אילו מהמורות נאלצה לעבור בדרך להשגת החלום? מי ומה עמד בדרכה? האם השיגה את השמלה לבסוף? תחשבו רק על המקום שלכם בסיטואציה כזאת. כי זה אינו סיפור סינדרלה, רק סיפור של אשה פשוטה, כמוני, כמוך אולי, שמחליטה להגשים חלום. נראה לי שזהו משהו שמדברים עליו היום, (אולי גם בזכותו של יובל אברמוביץ, על היכולות והדרך שלנו להגשים חלום בעזרת משהו כמו חכמת ההמונים), ואולי הוא מנצנץ בכל אחד מאיתנו. אולי אנחנו מכבים את האור הזה בכל מיני מטפים - זמן, כסף, קשיים פיסיים ואחרים, אבל אולי נעצור רגע, נפרק את החלום שלנו לחלקים אפשריים. אולי נגשים. 
בכל מקרה, תקראו את הספר הזה, שהוא שיר הלל לאנושיות, לתקווה ולאופטימיות הפרחונית של גברת האריס הנהדרת, וגם לכמה אנשים נהדרים, שגם לנו יש כאלה. 
כשחיפשתי חומר על הספר הזה, מצאתי, שראשית, יש לו ערך משלו בויקיפדיה. והיה גם מיוזיקל שתוכלו לראות את הפרומו שלו כאן. היה גם הסרט.  הוא גם זכה להמון הוצאות שכאן מופיעות רק חלק מהכריכות שלהן.
ולבסוף, מסתבר שיש גם המשכים לו, אבל נראה היה לי שזה יפגע לי בקסם, אז, ברשותכם, נשאיר את זה ככה. 

      

  

פיסות שמיים קטנות - סו דורנט

Little Bits of Sky  - S.E. Durrant

תרגום של גליה אלוני-דגן

הוצאת אָנונְימָה כתר

אני גרה בחדרה. מכירים? זו העיר עם הארובות שאחת מהן היא ה"רחוקה שעושה עננים", כמו שאומר נדבי. כאן יש גם את מפעלי נייר חדרה. וזה דווקא כן יתרון במקרה שלי, מכיוון שלספר שעליו התכנסתי לספר לכם היום, היה עלי להצטייד עם טישוז מכאן ועד מטולה. 
זהו ספר מריר-מתוק ורגיש על ילדי אומנה. השפה יַלדִית, אם אפשר כך לומר, וזה מאד משכנע. התכוונתי לקרוא רק כמה עמודים בזמן הקצוב שהיה לי לכך, ונסחפתי לכשלוש שעות, בחלקן הגדול מיררתי בבכי. הספר הוא סוג של קתרזיס, עוד תראו, זה בכי שעושה טוב על הנשמה. מובא כאן סיפורם של ילדים שננטשו, שחייבים כל הזמן להוכיח שהם טובים, ממושמעים, מחונכים, מנומסים. כל אלה. ילדי אומנה. הם מרגישים לא רצויים תמיד, ומצויים תדיר, לפחות בתחושה הסובייקטיבית שלהם, תחת מיקרוסקופ שיפוטי. אבל מתוך הייאוש והפחד מסתננת תקווה קלושה, ויש גם אור. בכל זאת, הדְמיון עוזר, ותמיד יש מישהו, לפחות מישהו אחד שמאיר את השגרה הלא פשוטה הזו. 
לילדה קוראים מיראקל - איירה (Miracle -> Ira). היא בת 9. אחיה זאכרי - זאק, הוא בן 7. הם מגיעים לבית סקילי, שיש בו ילדים נוספים כמותם, שהוריהם לא יכלו לטפל בהם. חלקם, כמו גם איירה וזאק, נדדו מבית לבית עד הגיעם לבית הזה, שהם מתביישים להיות שייכים לו. נוצרים קשרים מיוחדים בין אנשי הצוות במקום לבין הילדים המתחלפים בו, וגם בין הילדים לבין עצמם. לכל אחד מהילדים יש סיפור עצוב בעברו ותקווה להשתייך למשפחה משלו בעתיד. הסיפור אמיתי, ובסופו יש זרקור על מה שקורה עם הסופרת ואחיה היום.
חוץ מהסיפור אני חייבת לומר משהו על הכריכה של הספר בעברית. הכתב מבריק וחלק, דמויות הילדים מרומזות ונעים להחליק את הידיים על הכריכה, זה מרגיש כמו ללטף את הילדים האלה. כתוב כאן שזהו ספר נדיר, 5 כוכבים, וכשחיטטתי בביקורות והסקירות בעולם עליו, (ויש רבות מאד כאלה - הספר תורגם לשמונה שפות, ונדפס בהרבה הוצאות), ראיתי שאכן, זוהי הדעה הרווחת. אז אני מצטרפת. 

 

 

 

הפלא של אנה - אמה דונוהיו

הפלא של אנה - אמה דונהיו

The wonder  - Emma Dpnoghue

הוצאת מודן אריה ניר 2017, 336 עמודים

הספר הזה הזמין אותי לקרוא אותו כבר מזמן. כי ידעתי על "החדר" של המחברת הזו, שנחשב למצויין ואני, לבושתי, השתפנתי ולא קראתי. העלילה שם היא מסוג הדברים ששומעים בחדשות, ואני מוותרת לעצמי ומסתפקת בזה. מצד שני, כשיצא ספר חדש של הסופרת הזו, ועשה רעש גדול, ובכל קבוצות הקריאה שאני  חברה בהן היתה לפחות התייחסות אחת אליו, החלטתי שפׂה אני מתמודדת. 

וזה היה קשה...

כי ההתחלה דיברה על ילדה חמודה בת 11 שאינה אוכלת,וגם, כביכול, אינה זקוקה למזון גשמי. ואני, שאוכל טעים זה השם האמצעי שלי, לא מבינה דברים כאלה. מה שיותר חשוב, גם הגיבורה הראשית של הספר, גברת רייט, ליב, לא מבינה את זה. היא נשלחת לבדוק, הכצעקתה? בכפר שבו מתגוררת הילדה מאמינים שיש בה כוחות קסומים שמאפשרים לה לחיות בלי לאכול. אנשי הכפר וגם אנשים קתולים מכל האיזור מתקבצים ובאים לחזות בפלא, וכן, גם לבקש ברכה.  ליב רייט היא אחות מעדת חסידותיה של פלורנס נייטינגייל הזכורה לטוב, והיא מתבקשת לצפות בילדה, ביחד עם נזירה אחרת, במשמרות, כדי לראות שאף אחד אינו מעביר לה מזון בהיחבא. 

עכשיו, הספר מתנהל בעצלתיים. לא מעט פסוקים מהברית החדשה מובאים לצורך הסבר ההתנהלות של אנה ומשפחתה, שהם דתיים קיצוניים. ויש פוליטיקה. בודאי, מה חשבתם? ומה טוב יכול לצמוח מזה?

ראיתי ביקורות רבות על הספר הזה, חלקן הגדול גומר עליו את ההלל. אז למרות שאני שונאת להיות מחַרֶבֶת מסיבות, אני מרגישה שעלי להוריד את הספר הזה מעט מהמגדל הגבוה שעליו הוא עומד. כי ההתנהלות האיטית הזו לאורך יותר מחצי הספר כמעט וגרמה לי לוותר. חווה אפילו אמרה לי לעזוב. אני בהחלט לא חושבת שחייבים לסיים ספר בכל מחיר, אבל גם בעולם הרבו לפרסם אותו וגם כאן, אז הנה אני גם. וחוץ מכל זה, לפתע, בשליש האחרון של הספר הוא פתאום התרומם מאד, פתאום הוא התחיל לרתק ממש. 

לאחר שבמשך חלק כל כך גדול מהספר מנסה ליב להבין מה גרם לילדה להחזיק מעמד זמן כה רב ללא מזון, לאחר שהבינה את זה, והמשיכה לבדוק מה קורה מאז שהגיעה לערוך את התצפיות שערכה - כאן קורית תפנית חדה בעלילה. ומכאן, לא ניתן להניח לספר עד סופו. הסוף אינו חף מקיטש, וזה מתאים וזה בסדר, הייתי אפילו מעדיפה קצת יותר לחלוחית גם במהלכו של הספר. כי יש כאן קונפליקטים. גם אירים - אנגלים, גם בין קתולים לאנגליקנים, גם בין הדת לרפואה. יש על מה לדבר, ובהחלט יש על מה לחשוב.

ההמלצה שלי על הסַפר, אם כן, היא מאד לא חד משמעית. 

אם אתם מוכנים להשקיע בקריאת חלק גדול מהספר שסף העניין שלכם בו יהיה קרוב מאד לים המלח, לכו על זה, כי השליש האחרון של הספר מפצה לא במעט על ההתחלה שלו. אבל אם זה לא משכנע אתכם מספיק, יש כאן בבלוג, וגם מסביבנו, ספרים רבים אחרים שכדאי עד מאד לקרוא בהם, ואני מבטיחה לא לגלות לאף אחד שהחלטתם לנטוש. 

    

     

הנשף - אנה הופ

The Ballroom by Anna Hope

תרגום שי סנדיק

הוצאת תמיר//סנדיק 392 עמ'.

ככל שעבר הזמן מאז שמעתי על הספר הזה ועד שזכיתי לאחוז בו פיזית, עברו ימים רבים, וסקירות רבות מאד נכתבו עליו. כבר חששתי שקטונתי... אבל אני מאלה שרצים לספר לחבר'ה. פטפטנית כמוני לא תשמור בלב. לא. זה לא יקרה. 

לפני הכל אני רוצה להניח לכם כאן טעימה מהספר, מוקרא על ידי המחברת אנה הופ, שהיא גם שחקנית, והקריאה שלה, במיוחד מספר מפרי עטה, היא חוויה בפני עצמה.

אז הסכיתו ושמעו:

אנה הופ קוראת מספרה The Ballroom
וכן:
אנה הופ מספרת על כתיבת הספר.

זהו סיפור אהבה המתרחש בין כתליו של בית כלא מיוחד המוגדר כבית משוגעים, asylum. כמה לא פוליטיקלי קורקט. אבל אנחנו מדברים פה על 1911. כל כך הרבה השתנה מאז, אני מקווה. המוסד הזה, שהמחברת קוראת לו שרסטון,  (זה שם מומצא, כמובן, אבל מוסד דומה היה קיים ונסגר בשנת 2003) נמצא ביורקשייר, אנגליה. נכלאים בו אנשים עניים שמשפחתם היא ממעמד האביונים וידם אינה משגת לשכנם במקום ראוי יותר. זהו כלא לכל דבר ועניין. ואם ראיתם שעל הכריכה כתוב שהספר הוא "הגרסה הבריטית של קן הקוקיה" אז ממילא תבינו שהקריאה בו אינה ליקוק של דבש. גם לפני שהגיבורים מגיעים למוסד הבזוי הזה האוירה היא קודרת ואפורה. כמו לונדון. כל השנה אפרורי. נראה לי משום מה שהמילה האנגלית gloomy מתארת את זה הכי טוב.

אנה אינה מתאימה לגמרי להגדרה של "רפת נפש" או "משוגעת" כמו שאנחנו מכירים אותה. היא שברה חלון בבית החרושת המעופש שבו עבדה שעות על גבי שעות בכל יום מבלי לראות אור או לנשום אויר צח. הרצון שלה במעט חמצן הביא אותה לשרסטון. 

ג'ון הוא אירי והוא מוגדר כ"מלנכולי". הוא איבד את ביתו ואשתו עזבה אותו והוא עצוב. הוא מגיע לפתחו של שרסטון ומבקש להיכנס בשעריו. מובן שזו סיבה מספקת לאשפז אותו. תחשבו רגע על האנשים המלנכוליים שאתם מכירים. נניח שהיו סוגרים אותם במוסדות סגורים על כך. כמה מעט מוסיקה יפה היינו שומעים, כמה יצירות אמנות היינו מפספסים בהינף יד אכזרית, כמה היינו מפסידים מהיעדרם בקרבנו . אנה וג'ון נפגשים כשבשרסטון נערך נשף שבועי בו משתתפים אלה שהשכילו להתנהג כראוי, כמצופה מהם, והם מתאהבים.

הדמות השלישית החשובה בספר היא זו של ד"ר צ'רלס פולר. אדם בינוני מאד, חסר ביטחון ומדוכא ע"י משפחתו שחולם לפרוץ דרך ויותר מכך, משתוקק להכרה מצד הגדולים, ובראשם ווינסטון צ'רצ'יל. מכיוון שהוא מוסיקאי, הוא מנסה תחילה לרפא באמצעות המוסיקה. דמותו מתפתחת ומתחזקת ככל שהוא ממעיט בערכה של המוסיקה לטובת רעיון האאוגניקה, רעיון פשיסטי בעיקרו, המדבר על הפחתת אנשים עניים וחולי נפש מהאוכלוסיה ע"י עיקור. הוא חולם להיות מישהו שהוא משהו בתחום הרפואי שבו הוא עוסק. ככל שמתגברת האובססיה שלו העלילה מתרוממת והמתח גואה. זוכרים את האחות ההיא מקן הקוקיה? מה יהיה הצעד הבא של הדוקטור המלומד? מפחיד. 

יש דמויות נוספות, כמובן, כמו למשל קלם המשכילה ודן, החבר המיוחד של ג'ון. הן מאירות את המקום לא פחות משהן מרימות את העלילה. הכל כתוב מאד יפה, מרתק. דבר אחד יחיד שהפריע לי הן כמות ההערות שיש בספר. זה קטע לי את הקריאה. הייתי מעדיפה שהספר ייכתב ברצף ומה שזקוק להבהרה ייכתב בתחילתו או בסופו. עם זאת הסיפור - במיוחד כשחושבים על כך שהדברים מעוגנים בהיסטוריה האישית של המחברת - משאיר אותך חסר נשימה בקטעים אחדים, מבוהל בקטעים אחרים וגם, מלא חמלה וחיבה כלפי הגיבורים. על הסוף אני לא אומרת לכם כלום.  

 "אגודת האאוגניקה סבורה כי חוסר-כול, כפי שהוא מיוצג ע"י עוני (ואין קנה מידה אחר), מוגבל במידה רבה למעמד מיוחד ומנוון. מעמד פגום ותלותי המכונה מעמד האביונים." עמ' 111

"העתיד מגיע. אפילו לכאן. אפילו אל ספינת הנשמות המבודדת, הטרופה באוקיינוסים הירוקים-חומים של אדמות הבור, אפילו לכאן הוא יצליח למצוא את דרכו." עמ' 196

""הלב שלך חזר, צ'אבו." אמר דן בשקט. "הגיע הזמן ללכת"" עמ' 294

"היא אמרה את שמה בקול ותהתה אם קלם תוכל להרגיש בו, אם תוכל לשמוע את הצליל שהשמיע שמה כשהגתה אותו כאן,... ואז הוציאה את הנוצה משמלתה ואחזה בה והרימה את זרועותיה. היא הטתה את ראשה לאחור, וכשעשתה זאת הרוח נשבה על פני אדמת הבור וחלפה מבעד לנוצה, וגופה זמזם איתה. כאילו היתה כלי נגינה, המיועד לנשיפתו של יצור גדול, נשיפה שתחלוף דרכה ותגרום לה לשיר." עמ' 347

       

אחת עשרה שעות - פמלה ארנס

Eleven Hours by Pamela Erens

הוצאת כתר - הסדרה הקטנה

תרגום של אורית הראל. 192 עמודים מרתקים.

"לא, אומרת הבחורה, היא לא מוכנה להתחבר למוניטור. בתוכנית הלידה שלה כתוב "לא" לניטור במוניטור. הצעירות האלה, עם תוכנית הלידה שלהן, חושבת פרנקליין בינה לבינה. כאילו אפשר באמת לתכנן משהו שקשור בלידה." עמ' 5.

זהו סיפור של לידה, והוא נקרא כמו ספר מתח לכל דבר ועניין. הגיבורה הראשית היא לור טננבאום, שברחמה עובר/ית, והיא מגיעה לבית החולים לבדה, ללא בן זוג, בן/בת משפחה או חברה. היא כן מביאה איתה רישום מסודר של תהליך הלידה כפי שהיא רואה אותו, כולל התניות ודרישות מפורטות מאוד. האחות שמקבלת אותה לליווי היא פרנקליין, שהגיעה מהאיטי, והביאה איתה את מיטב האמונות המיוחדות לשם, וגם כמה רוחות שפה ושם משתתפות במהלך הבאת החיים החדשים לעולם. היא נשואה וגם היא הרה. קשר מיוחד במינו נקשר בין היולדת למיילדת. הן עוברות ביחד תהליך שהוא רק של שתיהן, המתאים לשתי הנפשות האלה בלבד. כל מי שנשאה עובר בקרבה מכירה את הקשר הזה מהמקום שלה, את ההתנהלות הלחוצה והדאגה פן משהו לא יעבוד כשורה, שמא משהו ייקרה לה או למי שנוצר בקרבה. 

הנובלה נקראת בנשימה אחת, ולמרות שבחלק מהזמן כאילו לא קורה כלום מבחינת תהליך הלידה, עדיין מרגישים את תחושות הקיצון. אבל אז אנחנו מצטרפים אל לור בסיפור הקשר שלה עם אסא בעלה ועם ג'וליה חברתם, אל האנשים שהיא פוגשת בבית החולים. בפעמים אחרות אנחנו מצטרפים אל פרנקליין, אל סיפורי ילדותה בהאיטי, אל ההתמודדות שלה עם הריונה. שתי הנשים עוברות טלטלות רגשיות משנות חיים. לא יודעת אם ראיתם את תכנית הטלויזיה שהיתה לאחרונה על לידות (בייבי בום קראו לזה?). מי שראה בוודאי יסכים איתי שהסיפורים מרגשים מאין כמותם. אין לידה אחת דומה למשניה, אבל כל סיפור הוא סיפור שמשנה את חיי המשתתפים בו. נשים שמשוחחות על לידותיהן, אתם יודעים, יכולות לשקוע בכך שעות ארוכות.  בספר הזה, שנקרא בהרבה פחות מ-11 שעות, יש תחושה של התרגשות גואה. כמעט אפשר היה לחוש את הצירים, את הכאב וחוסר הסבלנות, את האדרנלין מפעפע. 

נובלה נהדרת. אהבתי מאד את התמונה שנבחרה לספר בעברית. כשתקראו תבינו כמה הטבעת חשובה כאן.

      

ג'ונתן ללא רסן - מג רוסוף

ג'ונתן ללא רסן - מג רוסוף

Jonathan Unleashed - Meg Rosof

מאנגלית: יואב כ"ץ

הוצאת סימנים 256 עמודים.

בראשית היה צ'אפק. למרות שמו הספרותי היה הכלב הראשון שלי סוג של ערס. הוא רב עם כל כלבי השכונה, חוזר מרוט ופצוע לעיתים קרובות, ואוי לו למי שניסה להתרומם מעל חברתו לילי, הקוקר ספאניילית הג'ינג'ית של השכנים. אחריו בא נפוליאון. אבא שלי החליט שהשם הזה מתאים ליורקשיר טרייר הקטנטן בגלל שגעון הגדלות שמצא בו. בעצם הוא היה כלבלב חמוד, במיוחד אם מתעלמים מהכשרון שלו לגנוב קרמבו מהמכולת של השכונה מעשה יום ביומו, דבר שהיה נודע לנו כל פעם לפי הזקן הלבן שעיטר את פניו. אחר כך קיבלנו את ג'מייקה שהיה עוזב קיבוץ. קיבלנו אותו כי יואל היה אלרגי לפרוות של בעלי חיים. לא עזרו נסיונותיהם של הילדים במשפחה להסתיר את ג'מייקה. הפשרה היתה שהוא יחבור לנפוליאון הקשיש. את פוגל הייתי מעדיפה לשכוח. נראה לי שהיה לו איזה פגם מוחי, כי כל פעם שהבאנו לו אוכל הוא היה מסתתר ומנסה לברוח. ולא, זה לא שהיתה לו איזה שהיא דעה מוקדמת על אוכל של יקים. פוגל היה זאב לבן יפהפה ואולי בכלל היה בגלגולו הקודם דוגמנית שוחרת חסה...

הספר הזה, עם אהבת הכלבים המקסימה שבו התאימו לי מתמיד.

אבל מה שקרה הוא שדן כבר נרדם. אני אמרתי לעצמי שאין בעיה, הרי ג'יבריש זה לא תמיד מצחיק. אני יכולה בקלות להשתלט על זה. יותר מזה. אני יכולה לראות את הסיפור ברצינות מהזוית של הכלבים, שזה משהו שאני ממש אוהבת ומבינה. הרי לאורך כל ילדותי וגם הרבה שנים לאחר מכן היו כלבים בבית. באהבה גדולה אזכיר את ושתי, כלבת הרועים הגרמני שחיה בביתנו 16 שנים של נועם. אולי אפילו אשכנע את עצמי לחשוב על זה שהיא איננה כבר כל כך הרבה זמן, וזה עצוב כל כך... אולי אזכר בפלורה הגולדנית שנעלמה ועדיין אנחנו מחפשים אותה, למרות שאין סיכוי שמישהו מצאצאי צאצאיה עדיין נושם את האויר הזה שפה. כל הדברים העצובים האלה לא עזרו. פרצתי בצחוק פרוע. מכירים את הצחוק הזה שמנסים להחניק בכל דרך אפשרית ואז הוא מתחכם ויוצא מהאף?? אז טוב. בסוף ויתרתי על המאבק הזה. גם דן הסתובב לצד השני וכבר לא שמע את זה.

ג'ונתן הוא צייר קומיקס שעובד בעבודה משמימה בחברת פרסומות. הוא מקבל למשמורת לחצי שנה את שני הכלבים של אחיו, שיש להם אופי מאד מוגדר ומיוחד. הוא חי 4 שנים בזוגיות מאולצת עם ג'ולי שבמקום עבודתה מביימים/מעצבים חתונות. הם מתכננים חתונה כפרוייקט בעבודתה של ג'ולי בה היא הכלה וג'ונתן החתן. לוקח לו זמן להבין שזה הולך להיות אמיתי. הוא מתאהב חדשות לבקרים במי שאי אפשר. איך לומר בעדינות - החיים שלו לא משהו..

מכאן מתפתחת העלילה שאתם הולכים לקרוא לבד, כי למה לי לקלקל לכם. אוסיף רק כמה ציטטות כדי שיהיה לכם למה לצפות.

""ברנדי כפול בבקשה," אמר והניד ראשו בשלילה לקרח. הוא מעולם לא הזמין ברנדי לפני כן, אבל זכר שזה אמור להיות משיב נפש. ברנדי כפול בטח משיב נפש כפליים... שילם וקם על רגליו כדי ללכת, מתנודד כמו רקדנית הולה-הופ. הכלבים, שזיהו מצב חירום הקיפו אותו וגוננו עליו. באותו מבנה משולש ויציב יחסית, הם התנודדו חזרה לעבודה." עמ' 126

"דורה קמה ראשונה והרדימה את החדר במצגת פאוור פוינט בנאלית כל כך, עד שג'ונתן הרגיש את מערכת העצבים שלו מבצעת כיבוי יזום כאות מחאה." עמ' 144

""מטאפורה, גבר: מיני ואן קוריאני היברידי גדול ונוצץ, ארבע על ארבע עם חיישני גשם. מסיע שמונה אנשים מכאן ועד סיאול על מכל דלק אחד. מושבים מחוממים, מערכת בלמים נגד החלקה. זאת ג'ולי. הכל מצוין. אבל אתה צריך רק אופני כביש - הם לוקחים אותך לכל מקום, משמחים אותך בדרך. העניין הוא - אתה איתי? אתה כנראה אפילו לא רוצה מכונית. אם יורד גשם, סע באוטובוס."" עמ' 155.

הציטטה האחרונה הזו יושבת בין כמה דפים שיצרו את ההוכחה לכך שאני רעיה אכזרית במיוחד, שלא נותנת לישון.

     

אח שלי איוב - שמי זרחין

  

אח שלי איוב - שמי זרחין

הוצאת כתר 429 עמודים.

כולנו קראנו את "עד שיום אחד" של שמי זרחין. ואהבנו. אתם בטח תסכימו איתי. אז הסקרנות לגבי הספר הזה מובנת לגמרי, נכון? אבל המפגש הראשון איתו התחיל קצת צולע. לא כי זה לא זרם, ממש לא, להיפך. קראתי עד עמוד 160 ואז... בום. חסרים 30 עמודים. זהו פלוך רציני, תודו. אבל, למזלי בספרייה שלנו יש עותקים נוספים ומייד השתלטתי על אחד אחר. 

אהבתי את הכתיבה. ממש. את העלילה הסוחפת. את הדמויות. 

ילד קטן, יתום מאימו, עם שם בעייתי שגורר את הצורך שלו להתמודד, מיד עם ההיכרות הראשונית עימו. הוא גר עם אביו, הדוור, השותק. סוג של אילמות מרצון. דממה בבית. והילד לומד לא לשאול שאלות כי "הוא יודע את כל מה שהוא צריך לדעת". והוא גונב, הוא מפתח יכולת להיות שקוף ולחלוף בין האנשים כרוח. רוח נעימה, רכה, עדינה כליטוף, הגורמת להם לחיוך פנימי בלי דעת למה, עד שהם מבינים שנפגעו, ואפילו אינם יודעים ממי. האנשים שחיים בסביבתו הקרובה משולבים בחייו ביותר מדרך אחת. גם להם שמות תנכיים: יצחק, מרים, צפנת, אלישע - הילד הקירח..., דוד ואביגיל,  למה נבחרו דווקא השמות האלה בספר? האינטראקציות בין הדמויות היא אחד הדברים שעושים את הספר למרתק כל כך. כמה חבל שמתוך חשש לספוילר אני לא יכולה לספר לכם עליהן.  

מה גורם לנו להתחבר ולאהוב דמות כזאת, שהוא גנב, שאינו מוכן לעזור לחברים מסויימים שלו בטענה של "השומר אחי אנוכי?" ועוזר לאנשים אחרים? שיש לו שם כל כך בעייתי וסיפור חיים עלום? אולי זו חמלה. אולי זה סתם עניין. אבל אני, לפחות, כאחרון הקוראים, חשתי אמפטיה וקרבה אל איוב. הילד, וגם המבוגר. 

בחלקים רבים של הספר יש דינמיקה מהירה של התרחשויות וזה מושך ושואב. בחלקים אחרים ההתנהלות איטית יותר, כאילו על כל כמה צעדים קדימה המחבר פונה לאחור ומדליק זרקור על מה שסופר. ויש גם סוג של להג. חזרה שוב ושוב על רעיון במילים אחרות. בהדגשה יתרה. בספר אחר שקראתי חשבתי שזה מיותר, אבל כאן זה נראה לי כמו ריקוד שהקצב שלו מתגבר. כמו משהו רב רבדים ועמוק. תראו למשל:

"לו רק יכול היה אלישע לספר, שבעצמו עמד לידה כשבישלה, בשתי עיניו ראה כיצד היא קוצצת

ומלהיטה

ומערבבת

ומתבלת

ומרחרחת

וממליחה בדמעותיה,

ואז טועמת

ומפקידה בידיו את הסיר,

ואומרת,

"תביא לו שלא ירעב, ואל תגיד לו שזה ממני,..."" עמ' 264

וגם:

"... היו נושאים מקלותיהם כחניתות, מדמים בפיהם את קולות הנפץ והופכים למקהלה משונה המפזרת קולות טאח ובום ופאף וטראך ופלאך וחראך ועוד כהנה וכהנה." עמ' 270

וגם:

"נער ורך לבב, שמח ושר ורן ועולץ, הבית מלא את אורו." עמ' 392

בעבר שימשתי שנים רבות כאחראית המחשוב של ספרייה מקצועית. אהבתי מאד את העבודה, גם את המקום, בוודאי שאת החברים. הקשר לספרים ולמאגרי המידע היה לצורך המקצועי בלבד. לא מצאתי, לדאבוני, עניין רב בתוכן של מה שהיה לספרייה ההיא להציע. לספרייה הציבורית בה אני עובדת עכשיו - כספרנית - הגעתי רק בשנים האחרונות. בהתחלה הרגשתי כילד שנזרק לחנות שוקולד ואינו יודע במה לבחור קודם. הספר הזה הזכיר לי כמה אני ברת מזל בכך שהספרים, הסיפורת אם לדייק, ידידיי הטובים, כל כך זמינים ונגישים לי. זה לא אומר שלא קורה שחנות ספרים מסויימת קורצת לי. גם אני, כמוכם מן הסתם, קונה ספרים. לרוב כאלה שכבר קראתי, שנראה לי שהם חייבים להישאר בסביבתי הקרובה. לפעמים אני שבה וקוראת בהם אבל לא תמיד. ובכל זאת, הם צריכים להישאר איתי, על המדף הפרטי שלי. בספר הזה יש חלקים שעדיין אניגמטיים לי. זה לא פגם בהנאה ממנו. זה רק אומר שארצה לשוב ולקרוא בו. לחשוף את התעלומות שנותרו שם, ומזמינות אותי לשוב. 

ימים לראות - שגית אמת

ימים לראות - שגית אמת

הוצאת ידיעות ספרים חמד, 302 עמודים

יש הרבה מאד סוגים של הקשבה. אפשר לבחור להאזין רק למילים הנאמרות כפשוטן. אפשר לשמוע גם את מה שבין השורות. אפשר גם להיפתח עוד ולהתייחס לאינטונציה, אפשר לערב את רגשותיו של המאזין אל הדברים הנאמרים ע"י בן שיחו. יכול להיות שמי שאינו רואה - יכול לחוש ביתר שאת את מה שנאמר לו, להקשיב קשב עמוק ומבין יותר. בהרצאות והשתלמויות שהשתתפתי בהן בהיותי מתנדבת בער"ן למדתי לא מעט על הקשבה למישהו שלא רואים אותו. לְמה להקשיב ביתר תשומת לב. כמה קל יותר להבין את הנאמר (אפילו אם המושגים מעורפלים יותר, או אינם תלויים בתבניות ורבליות מוכרות), אם העיניים משתתפות בשיח. וכן, כמה הרבה אפשר להבין גם כשלא רואים את שפת הגוף, שהיא, הרי, חלק בלתי נפרד משיחה בין אנשים הרואים זה את זה.

"ימים לראות" מדבר על סופי, עיוורת מלידה, בשנות ה-30 המוקדמות, יתומה מאם שנפטרה בלידתה אותה, ואב שאינו נוכח. היא נוסעת כל יום בשני אוטובוסים מתוזמנים היטב לעבודתה כמוקדנית בחברת ביטוח. היא גרה עם סבתה גניה, הגלותית, הקשישה, המסורה מאד, סבתא סורגת לכל דבר ועניין, בדירת שיכון בחולון. שגרה יום יומית אפורה וחד גונית של נכה מיומנת, שעברה התנסויות לא פשוטות, ולמדה להתכנס למקום הבטוח, אם גם זה הבודד והחסר. היא לומדת לקבל את ההערות של הסביבה החטטנית ולהבליג על הצורך לענות מענה בוטה. 
מן החושך מגיע השכן החדש, שלומי, בן 40, איש פשוט, עממי וגולמי, כאילו, נשוי לענתי המקבלת אותו ללא סייג ואב לשני פעוטים. גם הוא נתון בקשיים לא פשוטים. מחד - הוא אינו אוהב את אשתו, את עבודתו עם אביו כנהג, ומאידך - הוא לוקה בסוג של הלם קרב. לפתע מתלקחת תקווה, רגש פועם, גם תשוקה. לאן תוליך אהבה בלתי אפשרית שכזאת?

"רק אחרי שנסגרה הדלת אחריו חשבה סופי לעצמה שהוא נשמע אחרת. עדיין היה קולו עבה, עדיין לוותה אותו כהד צרידות מחוספסת, אבל עוד משהו הצטלצל באוזניה. פעם היה קולו באוזניה, חום, אולי אפור - כבד, וחורפי ועטוף. והנה, עכשיו נזרקה בו רננה חדשה, כמו כתום. וגם קלילות - כמו צהוב, כמו ורוד אפילו.
שמחה, היא סימנה לעצמה. ככה היא בטח צבועה, השמחה."  עמ' 211.

סופי כותבת ספר על סבתה, כולל תמונות שמופיעות בספר (כן. ממש.) סבתה אינה יודעת על מה היא כותבת. גם שלומי אינו מיידע את סביבתו על סיוטיו וקשייו. איכשהו, מתנהלות שיחות מאד קשובות בין שני האנשים האלה, שיחות פתוחות ועמוקות, כלילות יופי. 
הספר כתוב נהדר. עברית משובחת, מהנה ממש. סוחף ועוצמתי. מעורר חשיבה. לא תמיד נמצא בו את עצמנו באיזור הנוחות שלנו. ואולי דווקא בשל כך הוא כל כך שווה.