עשרים ימים עם ג'וליאן ובאני הקטן מאת אבא - נתניאל הות'ורן

  Twenty Days with Julian and Little Bunny by Papa - Nathaniel Hawthorne

תרגום: יורם נסלבסקי

הוצאת תשע נשמות 116, 2023, 89 עמודים מודפסים

"... ירדנו אל האגם. בדרכנו אסרנו מלחמה על הדרדרים, שהופיעו לעינינו בדמות הידרות ודרקונים מרובי ראשים, ועל בוצינים גבוהים שהתחזו לענקים. אחד האחרונים גילה התנגדות כזאת, שמקלי נשבר במפגש עימו..." עמ' 16

"באני כבר התרגל אלינו, מדלג לעומתנו בהיכנסנו לחדר ומזדקף על רגליו האחוריות לראות אם יש לנו משהו בשבילו... הבאתי לו מעט שיבולת שועל ירוקה משדהו של מר טאפאן. אך נראה שהוא מבכר את נעליו של ג'וליאן על פני כל המאכלים, ומתמסר לטעימה מהן כל אימת שנקרית לו הזדמנות לכך." עמ' 21

הספר הזה מתאר שגרה, לכאורה - אין משעמם מזה, אבל כמה היינו רוצים שגרה כזאת. זו לא שגרה שיכולה להתקיים כאן ועכשיו. עשרים הימים שעליהם אנחנו קוראים פה קרו ב 28 ביולי 1851 כשאשתו של הסופר, סופיה (פיבי), ובנותיו אונה ורוז יצאו מביתם במערב מסצ'וסטס כדי לבקר קרובי משפחה ליד בוסטון. הות'ורן נשאר בבית עם ג'וליאן בן החמש ועם באני, ארנב המחמד שלהם (או כמו שנדבי קרא לזה חיית נחמד). 

אז לכאורה יש כאן 20 ימים שלא קורה בהם שום דבר מיוחד. השניים מתעוררים תמיד ב 6:30 בבוקר, ג'וליאן מושכב לישון ב-7 ונתניאל עולה על משכבו בין 9 ל- 10. בבוקר מסלסלים את שערו של "האדון הצעיר" ויוצאים להביא את החלב. מדי פעם הם הולכים להביא דואר, ואם אין כזה - שבים מאוחר יותר לאסוף אותו. לפעמים פוגשים מישהו (למשל את הסופר הרמן מלוויל,) לפעמים מישהו דופק בדלת, שזו הפתעה מיוחדת. אנחנו מדוּּוָחים על מזג האוויר וגם על מה שאכל כל אחד מהם במהלך היום. 

כאלה דברים הוא מספר לנו, ועושה את זה כך שאנחנו לא רוצים לעזוב אותם שם בלעדינו.

מזג האוויר מכתיב את סדר היום. יש אגם ליד הבית, וגם יער, ושכנים מעניינים יותר או פחות. יש את הגעגועים לפיבי והבנות, ויש את האיש הקטן, הגמדון, שהוא פעלתן בעל אנרגיה אינסופית שממטיר שאלות על ראשך ללא הרף.  "כעת הבחור הצעיר רוכב על סוס הנדנדה ומדבר אליי מהר ככל שמתירה לו לשונו. רחמים עלי, האם עמד עוד אדם במטח דיבור ילדים כמו זה שניחת עליי! " עמ' 72

אז אתה לא מציץ בטלפון כל רגע. מתעדכנים בחדשות פעם בשבוע בדוכן העיתונים, או דרך מכתבים שמגיעים בדואר. התרבות באה ממה שקורה ליד האגם או בשדה, ממזג האוויר, מִסְפרים ומשיחות עומק עם הסופרים והמשוררים שגרים שם.

מה רע?

  

  

  

  

    

יש לך הכול - דפנה לוסטיג

You`ve Got it All - Dafna Lustig

עורכת: יערה שחורי

הוצאת כתר מבית מודן, 2025, 164 עמודים מודפסים

דפנה לוסטיג היא עיתונאית ושדרנית ברדיו ובטלויזיה. נדמה לי שראיתי אותה כמה פעמים בטלויזיה. חשבתי שיש לה בטח משהו מעניין לספר, ולכן הזמנתי את הספר הזה לספרייה. כשהגיע זימנתי אותו אלי.

הסיפור פה, רחב יריעה מבחינת הזמנים אבל קצר במלל. אני אוהבת את זה, כבר כתבתי כאן לא פעם על כך. 

זה מסופר בגוף ראשון, והשמות הם השמות האמיתיים של הדמויות בספר, לפעמים אלה הכינויים שלהם במשפחה הזאת. 

דפנה היא ילדה, אחר כך נערה, אחר כך חיילת ואישה. כל הזמן היא גם בת וגם אחות, ובהמשך גם אֵם. היא גרה עם משפחתה בכפר שמריהו, בבית ענק עם בריכה, יש להם מבשלת ונהג וכל הפינוקים שהיינו מאחלים לעצמנו. 

היא ביתו של שמחה, איש אמיד, חזק כלכלית וחברתית, אך פצוע מלחמה, נכה בכסא גלגלים, וגם לוקה בדיכאון קליני. יש דינמיקה מאד מיוחדת בינו לבין דפנה, קשר הדוק וקשוב ביניהם.  אימה של דפנה היא אשת חברה עשירה, עם כל מה שכרוך בכך - בגדי מעצבים, הבושם הנכון ואביזרים חיצוניים שמשדרים כסף. היא אֵם נוכחת בחייה של דפנה ושל אחיותיה, שאינן דומות זו לזו. 

""תעקבי אחרי זה," היא אמרה לנו כשהתלוננו, רונילי ואני, על כאבי בטן, או ראש, או גרון. "תעקבי אחריו, אחרי הכאב שלך. תוודאי שהוא כאב עמיד, כאב עם כוונות, לא איזה כאב סטז'ר שתכף בוחר לסגת ולהכאיב לגוף אחר. וכשתדעי את זה, כשתדעי שהכאב שלך הוא כאן, נשאר איתך, אז תחזרי אלי. נתייחס אליו. נבדוק."" עמ' 58

"השם של אבא מופיע על הצג השחור של הסטארטק, זה שהבנים מהשכבה כל כך התלהבו כשהגעתי איתו למסיבה. "אשכרהההה יש לך סטארטק!!!" אורן אמר. אמרתי לו שאין לי מושג מה יש לי, אבא פשוט קנה. "יש לך הכול," הוא אמר וקרא לבומשיווה (כינוי) שמיד אמר, "פלאפון פצצה, מתבזבז עלייך." ואורן המשיך אותו, שני קולות שמדברים קו אחד של מחשבה, "את כזאת בזבוז של עשירה."". עמ' 75

החיים במשפחת לוסטיג מתנהלים בנוחיות מירבית, דפנה מתמרדת לפעמים, למשל בשירות הצבאי שלה, בהתנסויות שלה תוך ההתבגרות שלה, אבל יש איזו שלווה ונועם בבית המשפחה ובין חבריה. אבל יש סוד אחד שקופץ פתאום, כשאף אחד לא מוכן לזה והוא מנכיח את עצמו ומגרד את הנשמה.

זה ספר שיותר מכול מדבר על הזיקה המיוחדת בין האיש החזק שהיה אביה של דפנה לבינה, שקיימת גם אחרי שמת. ההספד שהיא סופדת לו בסוף הספר חזק מאד, נוקב, במיוחד לאחר שהסוד הגדול של המשפחה נחשף.

השיח עם הסופרת על הסיפור המשפחתי שלה, מה שהביא לכתיבת הספר מופיע בעיתונים, למשל כאן. זהו ספר שמציג משהו ישראלי לאורך שנים, לא דווקא הישראליות שכולנו מכירים. שמחה לוסטיג היה מבכירי היהלומנים בארץ, עיסוק שירש מאביו, והילדות של דפנה בכפר שמריהו - ואולי גם המשך החיים שלה - הם לא בדיוק הלחם והמים הנפוצים כאן.

תחילת הספר היתה קצת איטית לי, אבל בהמשך הוא התרומם מאד. בהחלט נכנס ללב וכתוב טוב מאד. מומלץ.

"היא לא תענה לי, אני לא מצפה שהיא תענה לי. במקרה הכי טוב היא תקרא לי "נודניקית", תגובה שלמדתי לאהוב, אבל אני לא מצפה ממנה לתגובה. כבר שנתיים אני לובשת כמו מעיל ארוך את אי הידיעה. אני חושבת שזה מחמיא לי, הלוק של ההכחשה." עמ' 138

הרומן הסקוטי שלי - מייגן קווין

The Highland Fling - Meghan Quinn

תרגום: שי סנדיק

הוצאת אופוריה, 2025, 340 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית, באייפד

מייגן קווין היא סופרת מאד אהובה אצלנו בספרייה, יש לה קהל אוהדות וגם כמה אוהדים מושבעים. אותי הזמינה הכריכה. זה נראה כמו סיפור מתוק בדיוק כמו שהוא. 

העלילה חמודה מאד. שתי חברות נפש מקליפורניה רוצות לפתוח דף חדש. האחת - בוני, שבשום עבודה שעבדה בה לא מצאה את מקומה, ומעסיקיה, בזה אחר זה, פיטרו אותה. השנייה - דקוטה, מעצבת גרפית שנפגעה ונבגדה על ידי בת זוגה. דקוטה מוצאת מודעה על קורסקלי, עיירה סקוטית ציורית שמחפשים בה מפעילות לבית הקפה המקומי, כאשר בני הזוג שמפעילים אותו יוצאים לחופשה פתאומית. כשבוני מגיעה למקום היא נתקלת ברואן, בנם של בעלי בית הקפה, והוא, כמובן, חתיך-על וזעפן מקצועי. בוני ודקוטה צריכות לתפעל את בית הקפה המוזנח שהגיעו אליו וזה, כשלעצמו לא דורש מהן הרבה. בוני מקווה להוכיח לעצמה שהיא יכולה להיות יעילה לפחות פה, ודקוטה מקווה להתגבר על שברון ליבה. הסיפור מסופר בגוף ראשון, פעם בקולה של בוני ופעם בקולו של רואן.

עד כאן - הכל מוכר. סיפור אהבה מתוק, מצחיק מאד, אישה יפה וגבר שרירי וזועף, שנתקלים זה בזה פיזית וורבלית. הם מתקוטטים ומשלימים, ושוב רבים... יש גם קטעים עסיסיים בהחלט. 

(אתם יודעים למה פולניה צופה בסרט כחול? ובכן, כי היא צריכה לדעת אם הם מתחתנים בסוף. (את זה כמובן שלא אגלה לכם)).

ויש סיפור אהבה נוסף, וגם קטעי חברות מרגשים. 

..."ואנחנו מתחרים נגד זוג תיירים בירח הדבש השני שלהם - ג'ים ויולנדה. הם שוהים באכסניית מתחת לקילט של העז והחליטו להאריך את הביקור שלהם בלילה נוסף, כי הם נהנו מהשהייה בקורסקלי." עמ' 45

הספר מלא בתיאורי נוף יפים ממש של העיירה הפסטורלית הזו בסקוטלנד. מתחשק לנסוע לשם עכשיו, לקחת קצת חמצן נקי. מה שהזמין אותי היו הכריכה היפה וגם המיקום של הרומן בסקוטלנד. למדתי על האוכל המיוחד והאופי של המקום הזה, ועל פסל אחד מיוחד במינו שיש לו כוחות שאין לפסלים אחרים. יש הרבה הומור פה (צחקתי בקול רם...) ויש גם קטע מרגש שסוגר יפה את הפינות. 

זהו טיול מהנה במקום מקסים, מן ממתק כזה. סיפור רומנטי שיש בו גם מתח מיני באוויר. בהחלט מומלץ.

  

 

מוזיאון החרקים - אמילי קרטר ודייב גולסון

Insectarium - Emily Carter and Dave Goulson

מאנגלית: יפית ברנר; ייעוץ מדעי: ורד שפירא

הוצאת שוקן, 2025, 94 עמודים גדולים 

כולל פרק לעיון נוסף, מפתח שמות ומעט על האוצרים.

הספר הופק בשיתוף האגודה האנטומולוגית המלכותית, בריטניה. 

Royal Entomological Society

מעת לעת נוהגת הוצאת שוקן לפנק את הילדים הסקרנים שלנו באלבומים מדהימים שמציגים מעין מוזיאונים בתחומים שונים לילדים ונוער. כשיש מוזיאון חדש כזה, וזה מתאים בדיוק לגילו.ה ואופיו.ה של אחד הנכדים שלי אני אוהבת מאד לקרוא איתם את הדפים היפהפיים והמידע המרתק שבהם, ולראות את העיניים הגדולות והקשובות שלהם.ן. 

אז מדי פעם, אני אציג לכם את הספרים האלה שהצעירים במשפחתי אוהבים. מאמינה שגם שלכם יאהבו.

כשבמבי היה ילד בתחילת כיתה א' הוא היה הולך לבית ספר עם מגדיר חרקים, וכבר בכניסה למתחם היו חבריו מחכים לו וקוראים לו לראות את החרקים שמצאו בחצר. במבי הוא עכשיו אבא של איתי, ילד בן 5 וחצי, סקרן מאד, שמוכן תמיד לשמוע ולשוחח על עובדות מהעולם הגדול. יש לו בבית את מוצא המינים של דרווין, וגם מיקרוסקופ, והוא מוכן תמיד לשמוע וגם להסביר לנו ולחבריו - הסקרנים כמוהו - מה, למה ואיך. 

למרבה הצער, אין הרבה חרקים שחביבים עלי. החרק היחיד אולי שהצלחתי להתחבר אליו הוא זה שהופיע בספר חיפושית הזהב של מיס בנסון. 

ואכן, יש פה תמונות שלא היו ממש נעימות לעיניים שלי, אבל המידע עליהם, וכמובן גם על החרקים היפים יותר - לא יסולא בפז.

הספר בנוי כמו במוזיאון, כתצוגות בתערוכה. בתחילה יש "עץ החיים של החרקים" שמראה איך הצליחו החוקרים ללמוד עלהחרקים הראשונים ממאובנים שמצאו. ואז יש הסבר על ההתפתחות שלהם, והגדרה - מהו חֶרֶק, עם תמונה של אחד שלא הייתי רוצה לפגוש בסביבתי הקרובה.

על החרקים הקדמונים נמנות, בין היתר שפיריות יפהפיות, אך גם חגבים וצרצרים. בהמשך תוכלו למצוא חרקים שונים לפי בתי הגידול שלהם, כשבתחילת כל פרק יש הסבר קצר על הסוג הספציפי ואיפיון של החרקים שנמצאים בדף שממול. בין בתי הגידול יש בריכות ונחלים, יערות ממוזגים, קרקע, מדבר, יער-גשם טרופי, אחו וגינות. 

יש כל כך הרבה מידע מעניין פה, כל כך הרבה מה ללמוד כאן, שאולי גם יעזור לדעת ממה אכן כדאי להיזהר וממה דווקא לא. תוכלו לדעת איך התפתחו הצבעים השונים בחרקים, מהי התועלת שהם מביאים לנו, איך לשמור עליהם ומה הם עושים כדי לשרוד בעולם שלנו.

הציורים מקסימים, האינפורמציה מאד חשובה וההנאה מהספר כולו, בפורמט המפואר הזה - גדולה מאד.

מומלץ מאד.

 

 

 

החתול שהציל ספרים - סוֹאוּסקֶה נָצוּקָאוָוה

夏川草介 -  守護書的貓

The Cat Who Saved Books - Sōsuke Natsukawa

מיפנית: עינת קופר

הוצאת כתר ספרים מבית מודן, 2025, 188 עמודים מודפסים

רינָטָארו הוא תלמיד תיכון ביישן וממושקף, שגר עם סבו הקשיש, בעל חנות ישנה לספרים משומשים. רינטארו נמצא בחנות שעות רבות כשהוא שקוע בקריאה, וכשהוא לחוץ, מודאג או מהורהר, הוא נוגע במשקפיו. לאחר מותו של הסבא הילד נשאר בחנות, הוא חסר ביטחון ואינו הולך לבית הספר. מידי יום מגיעה לחנות ילדה, סאיה שמה, מצטיינת הכיתה, שמביאה לו את המחברת להשלמת השיעורים שהוא מחסיר. יום אחד מגיע לחנות חתול מנומר עם עיניים ירוקות בורקות, חתול מדבר. החתול מבקש, דורש, מהילד לצאת למסע שבו יצילו ספרים ממקומות בהם הם נמצאים בסיכון, שלא ניתן יהיה לקרוא בהם. המסע בן שלושה החלקים להצלת הספרים יוצא לדרך בהנחייתו של החתול. סאיה יוצאת עימם למסע הזה.

במשרד בו שירתתי כקצינת חינוך בביס"ט, מצאתי באחד הארונות ערימה נאה של חוברות שעסקו בלימוד קריאה מהירה. חשבתי אז שזה מוזר, למה צריכים פרחי טיס ללמוד לקרוא מהר? אבל כמובן שהתחלתי לקרוא בזה. למזלי, הונחו לפתחי משימות רבות שדרשו שאתפנה אליהן ולכן, בסופו של דבר, הנחתי לחוברות הללו. בדיעבד, נראה לי שזה יכול להיות שימושי למי שצריך לקרוא מהר חומר מקצועי, פחות ספרות יפה. מצאתי את עצמי מדלגת לא פעם על תיאורי נוף בעיקר. גם היום קורה שאני מצלמת דף ספר ולא ממש זוכרת את הפרטים הקטנים שקראתי בו, לפעמים חבל לי ואני חוזרת על הדף, אבל בפעמים אחרות אני מוותרת. לא תמיד זה משתלם. מפסידים ערך חשוב של יופי בקריאה כזו.

אני מספרת לכם את זה כאן, כי באחד מחלקי המסע יש מקום שבו צריך להציל ספרים שחוקר קריאה מהירה גוזר אותם. הוא מאמין שצריך לקצר מאד את הספרים כדי שאנשים יוכלו לקרוא הרבה ספרים, המון ספרים, ביום אחד. 

""יש דבר כזה שנקרא 'קריאה כואבת'," אמר ועיניו הקטנות נצצו בבהירות מאחורי משקפי הקריאה שלו. "נעים לקרוא ספר נחמד, אין בכך כל רע. אבל הנוף שניתן לראות ממשעול בהר הוא מהנה בלבד, הוא מוגבל. אל תנטור טינה להר משום שהדרך אליו תלולה... הטיפוס, צעד אחר צעד, תוך כדי התנשפות, הוא חלק מן ההנאה והסיפוק בטיפוס הרים."" עמד 79

סאיה ורינטארו קוראים זה לזה בשמות המשפחה. לעיתים הוא קורא לה בשם התפקיד שלה כחברת מועצת התלמידים בבית הספר, וכַתלמידה המצטיינת. יש גם חבר שלהם או חונך שנקרא בשם החונכות שלו - ריוטה אקיבה-סמפאי (סמפאי הוא מעין חונך). החתול קורא לרינטארו בשם "דור שני", בהיותו ממשיך של סבו.

"למן ההתחלה הוא הרגיש שמאחורי החיוך של האיש מסתתר משהו רע. מרגע שהחתול המנומר הורחק ולא הורשה להיכנס, היה עליו לצפות לפגוש אדם נוקשה וחסר ערכים." עמ' 113

הסופר של הספר הזה לא סומך על קוראיו שיבינו דברים מצורה מרומזת של סיפור. הוא מדייק בסיפור ונותן אותו מוכן לאכילה, בשל וסַדּור. הייתי רוצה שהסופר ייתן לי כקוראת, את הקרדיט שאבין לבד שמישהו הוא חסר ערכים או בעל תכונות אחרות ולא ילעיט אותי במידע מובן מאליו כזה. זה בהחלט נתן לי הרגשה שאני קוראת ספר שמיועד לגיל צעיר יותר, שהסופר לא סומך על הקןרא שיבין. הספר הזה מוגדר בעולם כספרות למבוגרים ולא לנוער, כך שלמרות הכתיבה העדינה והיפה בדרך כלל - זה הפריע לי. חשתי שיש איזו שהיא אנמיות בכתיבה. 

זהו ספר שכתוב בתוך תבנית מוכרת ודי נוקשה, יפנית, ועם זאת הוא בהחלט מושך לקריאה, במיוחד השליש האחרון. יש בו פילוסופיה של אהבת קריאה, אם כי יש בו העדפה מאד מובחנת לקלאסיקות לעומת ספרים של יום יום, שלדעתי יש גם להם ערך משלהם.  אחרי שאמרתי את כל זה אני חייבת לציין שזהו ספר שאנחנו הביבליופילים מתחברים אליו יופי, ולכן הוא מומלץ.

""קודם אתה מופיע בפתאומיות, ואז, כשאתה עוזב, אתה לא רואה צורך כלשהו בהסברים ובתשובות." "מה לעשות, ככה זה חתולים. אנחנו בעלי חיים שמטבעם פועלים בלי להתחשב בנוחות של בני אדם."" עמ' 97 - המשפט הזה אהוב עלי מאד. מסכימה לגמרי.