10 סיבות לא להשתגע - נועה שלו

 

Noa Shalev - 10 Reasons not to Go crazy

איורים: רעות בורץ

הוצאת כנרת זמורה, 2025, 264 עמודים מודפסים כולל איורים

ליבי היא ילדה בת 15. היא בת למשפחת ברקאי שיש בה אבא ליאור, אמא אלונה, אח גדול - מתן שמכונה מיצי והיא עצמה שבמשפחה קוראים לה ליצ'י והחברות הטובות שלה מכנות אותה לפעמים בילי. חייה מלאים התרגשויות קטנות וגדולות כמתבגרת טיפוסית. היא אוהבת מוסיקה של טיילור סוויפט, קוקילידה, לק נצנצים וכיוצא באלה דברים חשובים. יש לה שתי חברות נפש: ריין - שהוריה הם סוג של היפים המאפשרים לה חיים מיוחדים כמותם, ואביגיל שמאוהבת במיצי אבל מתעניינת גם בבנים אחרים בצוק העיתים. ליבי היא תלמידה משקיעה ומצטיינת בלימודים, והיא רוצה להתקבל לכיתת המצטיינים בתיכון שם תלמד בשנה הבאה.

אבל אז אימה נהרגת בתאונת דרכים והכל משתבש. היא לא מצליחה להתרכז ונכשלת במבחן. אבא שלה נעשה צל בבית ואחיה המגניב מסתגר בחדרו ומעשן. היא מרגישה שהכל גדול וכבד עליה והיא מחפשת דרכים לתקן.

"אני חושבת על זה לרגע. נראה לי שאני אותה ילדה, רק עצובה יותר. אולי גם אבא הוא אותו אדם רק עצוב הרבה יותר. אולי כשהוא  יפסיק להיות כל כך עצוב, הוא יחזור להיות האבא שאני מכירה..." עמ' 116

היא מגיעה לטיפול תומך אצל פסיכולוגית, שירה שמה. בתחילה היא מסוגרת כלפיה וחוששת להיחשף. היא לא מספרת לשירה, למשל, עד כמה חשוב לה להתקבל לכיתת המצטיינים בתיכון, מה שלדעתה יעודד את אביה ויחזיר את המשפחה כולה לימים המאושרים שלפני האסון. 

"יש כל כך הרבה נושאים שאני לא רוצה לדבר עליהם, ואני משקיעה כל כך הרבה מאמצים כדי לא לדבר עליהם, ולא לחשוב עליהם, ולא לזכור שהם קיימים בכלל, עד שאני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר." עמ' 167 

מתחת לביתה של שירה פוגשת ליבי את זוהר, ילד בן גילה בערך, בעל עיניים ירוקות זוהרות שגם הוא מטופל אצל שירה. מתחיל גישוש זהיר של חברות ביניהם. שניהם ילדים שכומסים בתוכם סודות שמכבידים עליהם. שניהם מתמודדים עם הצורך בקבלת החלטות לא קלה, כל אחד מהם בדרכו. הקורא מגלה את הדברים תוך קריאה מהירה של הספר הבלתי עזיב הזה. 

רציתי את הספר הזה במיוחד מפני שקראתי את הספר הראשון של נועה שלו, את עוד תתחרטי על זה שאהבתי אותו מאד מאד. הספר הזה גרם לי לדמוע לא מעט, גם לצחוק הרבה, ונכנס לי ללב בבום גדול. זהו ספר התבגרות שפונה, לדעתי, לגילים של תחילת התיכון, למרות שאין ספק שגם מבוגרים יאהבו אותו. החשיבות של הנושאים שעולים בו היא רבה מאד, אני חושבת שכדאי ורצוי להביא אותו לידי המחנכים במערכת החינוך שלנו. הוא כתוב מצויין, נקרא ביעף וחודר עמוק. הוא יכול לשמש בסיס מצויין לדיון פדגוגי מקדם.

מומלץ ביותר. 

שדות גולדברג , סיפור אהבה ישראלי - שני הדר

Goldberg Fields - Shani Hadar

הוצאת כנרת זמורה דביר, 2025, 352 עמודים מודפסים

שדות גולדברג, או בשמו המוכר יותר: "ילדתי שלי" מאת מאיר אריאל

"הילדות שלי לא מושלמות, מן הסתם, אבל בניגוד אליי, שלקח לי זמן למצוא כאן את מקומי, שהיום אני שוב לא בטוחה בו, גילי וזמר יודעות היטב שכאן, באדמה הזאת, הן נטועות. שכאן זה הבית ושהן דור רביעי למיישבי הארץ הזאת, במושב הזה, דור רביעי לחקלאי הגליל התחתון." עמ' 137

הספר הזה הזמין אותי בגלל הספר הקודם של הסופרת, חג המשק, שאהבתי מאד. יש לי פינה חמה למה שנקרא "אנשי ההתיישבות העובדת", למרות שכבר שנים רבות אני גרה בעיר. פה מתוארים חיי המושב, עם הבזקים מכיוון הקיבוץ, במלואם. הכתיבה מיוחדת, לקח לי זמן להיכנס לעלילה. אולי בעיקר בשל התקופה הזו הבלתי אפשרית, שהיא חצי חג וחצי אֵבֶל. אבל הוא מתרומם יפה בהמשך, העברית עדכנית, יופי של הומור.

דורה (דורית) גולדברג-רוטשילד היתה קיבוצניקית ועכשיו היא מושבניקית מהגליל התחתון. קבוצת החברים המקומית מאד מגובשת ודורה לא תמיד מרגישה שייכת. מעולם לא חייתי במושב אבל מהסיפור עולה שכאן, כמו בקיבוץ יש לאנשים דיעה די מגובשת על אופיו של כל אחד מחבריה, על איך הוא צריך להתנהל ועל הסודות שהוא מכמין בתוכו. הוא אינו חושב שכולם יודעים. יש דברים שלא מדברים עליהם. "מה שהיה בנפאל נשאר בנפאל". אבל, האמנם לא יודעים? 

"אז עוד לא הייתי בתוך נבכי הקשרים בין האחים שפע ועוד לא ידעתי מי מספר למי ולמה ובמיוחד מי לא מספר למי, ולמה." עמ' 239

דורה נשואה לאבינועם, ובנותיה המתבגרות הן גילי וזמר. לא מעט חברי מושב משתתפים כאן בספר, צריך להכיר אותם, הם מהווים רובד חשוב בסיפור, והן מצוירות כאן נהדר, עגול. במשחק אמת או חובה סתמי נהפך עולמה של דורה עליה. אבינועם, בעלה מזה שנים מחליט שהוא רוצה חופש ממנה. זה נשמע כמו משהו זמני ואף מוגדר כך, ונראה לה שהוא יחזור בו תוך זמן קצר. אבל הזמן עובר ואולי זה לא יקרה... 

דורה עובדת מזה 14 שנים, כגרפיקאית ומעצבת מודעות פרסום בעיתון מקומי, במקום שהיא לא אוהבת, אבל מופתעת מאד כשפתאום מפטרים אותה, כי "הפרינט מת." אז היא שוב מוצאת את עצמה במקום מבולבל, כשהדבר היחיד שהיה ברור שהיא חלק ממנו ושייכת אליו נשמט מתחת לרגליה.

דורה גרה בבית שמיועד למי שנקרא "בן ממשיך". זה אומר שהבית יהיה שייך לבן הבכור של המשפחה (שהוא כְּנַעַן, בנם הבכור של אלישבע ונפתלי) ורק לו. אבל כרגע, אבינועם ודורה גרים בבית הזה. כנען ויעלי גרו בו פעם. אבל כנען נעלם, איש אינו יודע אם יחזור ומתי. כך יוצא שגם בפן הזה - דורה לא ממש שייכת. היא גרה בבית שאולי יהיה עליה  לעזוב. 

עכשיו, כשחייה משתנים היא מתכננת לפתוח עגלת קפה ניידת. היא מבשלת מצויין ויש לה עוגת שוקולד חלומית. זה מתחיל בקטן אבל גדל ותופס תאוצה, אבל גם זה עלול להשתבש.

נושא השייכות למקום ולחברה מעסיק את כולנו לא מעט, אולי יותר ממה שאנו מודעים לו בשגרת היום יום. זה אקוטי יותר בחברות קטנות, במשפחות מגובשות או לא, בעבודה, בכל מסגרת חברתית. כאן בספר זה ניבט מכמה זוויות מעניינות. 

צורת הכתיבה כשיח עם מישהו לא ידוע, וגם כהתכתבות בווטסאפ קבוצתי  - נעשית ברורה ומובן השימוש בה. אנחנו סקרנים לדעת מיהו הנמען של השיחה הזה. הכתיבה בפרקים קצרים יוצרת תחושה של דינמיות, של סיפור שרץ מול העיניים. במיוחד כשבסוף פרקים רבים נזרק רמז לבאות. זה משאיר את הקורא במתח טוב, מאיץ בו להמשיך ולקרוא. ספר מאד ישראלי, כל כך מתאים לנו לכאן ועכשיו. וההומור פה, איזה כיף הוא.

 "כשאני אומרת את זה, גילי אומרת, אויש אמא, יש לך את זה ביותר מתנשא? היא אומרת שאני מקטינה את הבעיות שלה, כאילו הן לא חשובות, ואילו אני, בתור אמא שלה, מנסה ככל שאני יכולה להיות אמפטית לאמירות האלה, ובמיוחד אני גאה בה על הדעות שהיא גידלה, ערכים ודמוקרטיה, אבל באמת, מה יכול להיות כל כך דרמטי ביום גבות רע, וכמה אמפטיה אני, בתור אמא שלה, מסוגלת לגייס אל תוך בעיה הרת גורל שכזאת?" עמ' 227

ספר טוב. מומלץ.

מאחורי כל גבר מוצלח - שרה גודמן קונפינו

Behind Every Good Man - Sara Goodman Confino

מאנגלית: רחל פן

הוצאת פן ידיעות אחרונות, 2025, 368 עמודים מודפסים

נקרא באפליקציית עברית

"תשמעו, אני לא אומרת שהייתי אישה מושלמת, אבל... טוב, אולי אני כן אומרת את זה. " עמ' 8

זהו הספר השלישי של הסופרת שאני קוראת ומספרת לכם עליו. בגדול, ידעתי מה אני מחזיקה בידיים, ולכן התכנסתי הערב. הסגנון ההומוריסטי של הסופרת חביב עלי, הפן היהודי האמריקאי גם. אבל כאן מדובר בבחירות, ופוליטיקה היום זה גועל נפש. אלא שכמו שהיה צפוי, התחלתי ונשאבתי. 

שנות השישים באמריקה, ג'ון קנדי מתמודד מול ניקסון והסנטורים מתמודדים על מקומם בסנאט. נשים כבר בוחרות, אמנם, אבל מקומן הוא ללא ספק במטבח. בוורלי דיימונד נשואה ללארי, שהוא מנהל הקמפיין של סנטור מסוג הפוליטיקאים שגם כאן יש לנו, למרבה הצער. בוורלי היא גם בִּיתו של סנטור לשעבר, אימה היתה אשתו של, והיתה מצוייה בכל המנהגים והלבוש הנכון של החברה הגבוהה. אמה של בוורלי ("אמא", ברשותכם) מזכירה מעט את הדמויות הנשיות הבוגרות והחזקות מאד, אותן פגשנו גם ב אל תשכחי לכתוב וגם ב חסרת תקנה הזכורים לטוב. הדודה אידה אפילו מוזכרת כאן בהקשר הנכון. אמא מגיעה אל בוורלי לעזור עם הילדים ואנחנו זוכים להכיר דמות נשית נהדרת, חזקה ועיקשת, ומצחיקה ביותר.

גם בוורלי מכירה היטב את החוקים. היא עקרת בית למופת, ומשרתת את בעלה עד רמת העיתון המקופל לצד הקפה של הבוקר. הילדים, יפים ושתוקים, ושקופים לגמרי עד שהוא מסיים לאכול, זורק נשיקה סטנדרטית ועוזב את הבית. 

ואז, יום אחד, כשהיא נוסעת אליו למשרד היא רואה אותו עם מזכירתו במראה שאינו מותיר ספק באשר למה שהתרחש שם. לארי, שצריך לשמור על תדמית מכובדת וראוייה כדי למשוך בוחרים נופל כאן קבל עם ורעיה.

"לקנדי היה יתרון גם בימי הרדיו, אבל כשהטלוויזיה הביאה אותו לסלון של כל אחד, ניקסון היה גמור, והיה מנצח רק אם היריב שלו היה נראה כמו עכבר רטוב. וקנדי לא נראה כמו עכבר רטוב." עמ' 210

"אף פעם לא היה לי אכפת באיזה צבע חדר השינה שלנו או אם הוא רוצה לאכול קציץ בשר כל שבוע, אבל כשהוא החליט לקרוא לרובי על שם אביו, פתחתי במסע בן שישה שבועות נגד השם הרברט עד שאפילו לארי הסכים שזה שם נוראי להעניק לילד חסר ישע." עמ' 249

בוורלי לא מתמסכנת עכשיו. לא ולא. היא לובשת עזוז וגבורה ומציעה את עצמה כעוזרת פרלמנטרית למתחרה הגדול של לארי, מייקל לנדאו. זו יכולה להיות נקמה מתוקה, אך לא פחות מכך גם הגשמה עצמית כאישה חושבת, כאישה חכמה ויעילה שהולכת לקראת המטרה שהציבה לעצמה. היא מכירה את כללי המשחק ואינה מהססת להשתמש בהם. 

חוץ מכל זה, מייקל לנדאו, המועמד שהיא מריצה לסנאט, הוא יהודי טוב, מה שיאפשר לנו, אולי, לחגוג איתו את ראש השנה. 

אז יש לנו כאן את כל מה שצריך בשביל לקבל עלילה מצויינת, שכתובה בגוף ראשון, שיש בה מתח, הומור, אמריקה, תככים ומזימות, ודמויות משעשעות. מה שצריך עוד, זה  את הכתיבה המיוחדת של גודמן קונפינו. כשיש לנו את כל זה - אנחנו מרוצים ושמחים בחלקנו. לכו על זה. כדאי לכם מאד.

  

מדריך הקוסמים לאפייה הגנתית - ט. קינגפישר

 A Wizard’s Guide to Defensive Baking - T. Kingfisher 

מאנגלית: גילי בר-הלל סמו

הוצאת מטר 2025, 315 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית

כששמעתי על הספר הזה ידעתי שאני רוצה לקרוא אותו. נכון, זה ספר נוער, וגם פנטסיה, לא תמיד כוס התה שלי, אבל הוא ממש קרא לי. גם הכריכה היפהפייה של ההוצאה בעברית, וגם הסיפור נשמע לי כמשהו שאוהב. לשמחתי, הציפיות הגבוהות הובילו אותי למקום מצוין. התחלתי לקרוא אותו לפני כמה ימים בטיסה לקופנהאגן. סיימתי חצי ממנו בטיסה, ורציתי כבר לשוב אליו ברגע שיתאפשר.

"שתי ארובות עיניים חלולות, אפלות כמו הצער, היו תלויות מעט מעל הראש שלי. פרצוף שלדי מורכב מעצמות ארוכות וחלקות עטף נחיריים דמויי מערות מלאות בזרדים קטנים. לסת ריקה נפתחה ונסגרה בנקישה חלולה. בהיתי בפרצופו של סוס מת, וכמעט התעלפתי מרוב הקלה." עמ' 55

זהו סיפור חמוד ומשעשע על ילדה קוסמת בת 14, מונה שמה, שיש לה רק קסם אחד שהיא יודעת לעשות. היא מכשפה של בצק. קוראים לו בוב, אגב. לבצק. הוא דמות משפיעה מאד בספר. "זאת אומרת, אולי לכם נדמה שזה מוזר לבכות על דלי מלא עיסת שאור - אני יודעת שספינדל כנראה חשב שאני משוגעת - אבל זאת לא היתה סתם עיסה, זה היה בוב. יצא ממנו לחם מדהים, והוא חיבב אותי, ככל שעיסת שאור מסוגלת לחבב מישהו." עמ' 102.

הילדה התייתמה כשהיתה בת 7 משני הוריה. היא עובדת כשולייה במאפייה של דודתה טביתה, אישה גדולה וקשוחה, שאיש אינו מעז להרגיז. מונה אוהבת מאד את העבודה במאפייה, היא קמה בארבע בבוקר וכשהיא מגיעה מביתו של הכומר שם היא גרה, היא מתחילה ישר לכשף את בוב להכנת עוגות, לחם, עוגיות ושאר דברים טובים. כשהספר מתחיל, מונה יורדת כהרגלה מדי יום להדליק את התנורים, ולמרבה הזוועה היא מוצאת גופה של נערה צעירה במאפייה. 

"לא, דודה טביתה, גיליתי גופה במטבח שלנו!" זה מה שהתכוונתי להגיד. אבל בפועל יצא לי משהו דומה יותר ל"דודה מתה! יש טביתה - במטבח - גופה, היא מתה - אני - בואי מהר - היא מתה!" עמ' 10

"... ואז כל השכנים יחשבו שדוד שלי מת - אף אחד לא יחשוב שטביתה מתה, כמובן, כי היא כוח טבע..." עמ' 13

מכיוון שמונה היא זו שמצאה את הגופה היא מואשמת ברציחתה ועומדת למשפט בארמון הקיסרית. מכאן מתפתחת עלילה מותחת. צריך לחקור את גל הרציחות של קוסמים שקורה עכשיו. מי רוצח את הקוסמים? מי מעוניין במותם? מונה אינה קוסמת גדולה שמזיזה הרים, אלא רק קוסמת לחם. אבל היא בסכנת חיים. יש כאן אינקויזיטור, וקוסמים רבים נעלמים. 

הדמויות בספר הזה משכנעות ומדוייקות. אף אחד לא מושלם, גם לא הקוסם שאותו מונה מעריצה, ובוודאי שגם לא הקיסרית הטובה. הן בונות עלילה מקסימה, נהדרת מאד. אחיה של הקוסמת שנרצחה במאפייה, ספינדל, הוא פושטק לכל דבר ועניין, הוא גונב ומרמה, והוא אהִיב לגמרי. גם איש הג'ינג'רברד, שהוא מן סוג של המצפון של מונה, והוא מזהיר אותה ושומר עליה למרות שהוא קטן וחלש, הוא דמות שנכנסת ללב מהדלת הראשית. 

יש גם מכשפה נוספת, מולי. "... לא קשה לזהות את מולי. היא רוכבת ברחובות העיר על גבו של סוסי. סוסי מת שנים לפני שאני נולדתי, ולא נשאר ממנו הרבה מעבר לעצמות, אז היא מרפדת אותו בקש ובסמרטוטים ובשקי קמח ישנים. הוא נראה כמו קן עורבים מהלך על פרסות." עמ' 57

"ציפיתי שהיא תגיד לי שאני משתטה, או שיש עוד משהו שלא הבאתי בחשבון - אתם יודעים, סוג הדברים שהגדולים אומרים לך כשאת לגמרי ולחלוטין משוכנעת בצדקתך, שמנפץ לך את כל התיאוריה לרסיסים ומשאיר אותך בהרגשה שאת מטומטמת - אבל לא. במקום זה היא הנהנה ואמרה, "כן, את צודקת. בואו נלך לדבר איתו."" עמ' 192

"חייכם לא היו חיים עד שזכיתם לראות עוגייה מתמוגגת מגאווה." עמ' 363

ספר נהדר. מלא קסם וגם הומור טוב. מתורגם לעילא, ומתאים גם לצעירים, גם למבוגרים, ובכלל לכל מי שיודעים לחלום ולחשוב טוב, לחשוב יצירתי ולצאת מהקופסא. תקראו. כדאי לכם מאד.  

 

  

  

  

  

 

הנמר של טרייסי - ויליאם סרויאן

Tracy's Tiger - Saroyan William

מאנגלית: ג'יי לביא

איורים: דני קרמן

הוצאת תשע נשמות, 2024, 106 עמודים

"זה היה פנתר שחום רדום, אך הוא התעורר מיד, זקף את ראשו, נעץ את עיניו בטרייסי, נעמד על רגליו, נהם כמו שפנתרים שחורים נוהמים, אמר משהו שנשמע כמו אַייג', צעד אל קצה הכלוב, עמד לרגע והביט בטרייסי, ואז דשדש חזרה למשטח שעליו ישן קודם לכן, השתרע עליו ובהה הרחק בחלל, למרחק קילומטרים רבים ושנים רבות בחלל, אם אמנם יש קילומטרים רבים ושנים רבות בחלל...

"זה הנמר שלי," אמר (טרייסי). הוא לא חזר עוד לגן החיות להעיף מבט בנמר שלו, כי לא היה לא כל צורך בכך. הוא זכה בו. הוא זכה בכולו בחמש הדקות שבהן ראה כיצד הוא בוהה באינסוף בכניעה נמרית נוראה וגאה." עמ' 10

נובלה חמודה, הזוייה מעט, עם דמיון פורה וסגנון מיוחד פרי עטו של מחבר הקומדיה האלוהית שאני, כמובן, לא קראתי עדיין. יש בספר הזה יופי של הומור, שעה טובה של קריאה מהנה. 

תומס טרייסי רצה שיהיה לו נמר מאז שהיה בן שלוש. לא סתם נמר, הוא רצה את הנמר שלו. מה שהוא מצא היה בעצם פנתר שחור, אבל לא הוא ובטח שלא אנחנו נתקטנן בשכאלה. אז הוא התחיל לטייל עם הנמר שלו, שאף אחד לא ראה אותו. הוא אובחן על ידי פסיכאטר שקבע שעליו להתאשפז בבית חולים של משוגעים. 

"וכך, בשעת אחר צהריים נעימה של יום ראשון בחודש אוקטובר, אושפז תומס טרייסי בבלוויו. הוא גילה שהאנשים שם משוגעים למדי. הוא גם גילה שלכל אחד מהם יש נמר משלו: נמר אחד טרוד מאוד, אחר כועס מאוד, אחד פצוע עמוקות, ונמר אחד נטול הומור ואהבה חופש והנאה, דמיון ותקווה." עמ' 62 

טרייסי מאוהב באישה יפה, לאוּרה לוּתי שמה, שגם לה היה נמר דמיוני, וגם היא מאושפזת בבלוויו. ואז, לפתע, התחילו האנשים לשים לב לנמר ולהכיר בקיומו. ולכן גם לפחד ממנו. העלילה מתפתחת מכאן בצורה משעשעת מאד, ויש גם מתח. פוליטיקאים זה צרות, אתם יודעים. העולם מתחיל להאציל על הנמר של טרייסי כל מיני תכונות, ואנשים ראו אותו בכל מקום. התחילו למכור גם חפצי מרצ'נדייז בדמותו של הנמר. עיתונים כתבו, כתבים דיווחו... אתם מכירים את הנוהל. כשילד חולה ראה לפתע חתול גדול בפח הזבל שלהם, חתול שהוריו לא ראו, פורסם הדבר בתקשורת. "הצילום והסיפור על האופן שבו צולם התפרסם למחרת בעיתונים לצד תצלומים של הילד החולה, וזה מיד חלה עוד יותר." עמ' 76

אין לי כוונה לספר לכם הכל כאן, כמובן. במיוחד לא אצטט לכם כאן את המשפט הנהדר המסיים את הספר, כי חבל. תקראו. תביטו בציורים היפים של קרמן. זה כיף גדול הספר הזה. ותחשבו, עד כמה גם אנחנו רוצים לשמור על מה שיש לנו, שלא כולם רואים. 

  

  

  

  

  

  

 

 

אישה בקוטב - כריסטיאנה ריטר

Eine Frau Erlest Die Polarnacht - Christiane Ritter

מגרמנית: טלי קונס

הוצאת אסיה, 2024, 262 עמודים מודפסים 

כולל הקדמה מאת לורנס מילמן ואחרית דבר של המחברת

"בקתת החורף הקטנה נדמתה לי יותר ויותר קורצת. בתור עקרת בית לא אהיה חייבת לצאת לסיבובי הסידורים המסוכנים בחורף. אוכל להישאר ליד התנור החם בבקתה, לסרוג גרביים, לצייר את הנוף מהחלון, לקרוא ספרים עבים בשלוות הניתוק, ואחרון חביב - אוכל לישון כאוות נפשי." עמ' 18

כן. זה אכן יכול להיות חלום. חוץ מזה, גם ג'ני וגם נירה דיברו על הספר הזה בסופרלטיבים מחוייכים ומוארי עיניים, כך שזימנתי אותו אלי. זהו ממואר קלאסי שנכתב ב ב- 1954 וסוף סוף תורגם והגיע אלינו. הוא מביא סיפור אישי מהצפון הארקטי, שתמיד חלמתי לבקר בו.

הספר מוביל את הקוראים אל הקושי הרב בתנאים של קור קיצוני וחוסר באמצעים אלמנטרים, שהמחברת, שבאה מאוסטריה, נאלצת להכיר, וגם אל היופי והזוהר שבקוטב ואל הרגשות שהוא מציף בה.

כריסטיאנה ריטר טסה - נוסעת - שטה למשך שנה, אל המקום בו בעלה, יחד עם קומץ דייגים ציידים מנהלים חיים סגפנים ונקיים. מי שקורא את הספר מרגיש בעצמו את המעבר מן הפחד המצמית של הישרדות בתנאים בלתי אפשריים - אל ההתעשתות, הצמיחה והתקווה. אור גדול, פיזי ונפשי מאיר את הסיפור הזה, דרך עיניה המשתאות של כריסטיאנה. היא מתמכרת לפשטות והקסם שבמקום הזה.

""אתה יודע, מִיקל, מרוב נצנוץ מלאכותי האנשים שם כבר לא זוכרים מהו אור, איך הוא בא והולך, ואת קסם הדמדומים."...אולי החשכה הגוברת מאירה את עיניהן של החיות, אולי הן רואות אז את פניהם האמיתיות של בני האדם?" עמ' 97

"אבל הסופה מדרום נוגה ורכה. ההמהום מתחיל מרחוק. הוא משתפל מן ההרים מטה בקצה הדרומי של הפיורד, וחולף מעל הבקתה ברוך ובמתינות מוזרים. כאשר הרוח הדרומית מתנגנת בעמקים הרחבים, אנחנו מרגישים את בדידותנו ביתר שאת." עמ' 144

"אור צפוני בעל עוצמה לא תתואר עומד בשמיים. אלומות אור בהירות מבזיקות מטה. הן נראות כמו מוטות זכוכית זוהרים היורדים מגובה לא ישוער. נדמה שהן נופלות עלי בקו אנכי, בהירות ומסנוורות יותר ויותר, מזדהרות בוורוד, סגול וירוק, מחוללות ומסתחררות בריקוד פרוע לרוחב כל השמיים;..." עמ' 147

"ציידי ספיצברגן של היום הם אנשים אחרים. מול המוות הם מציבים את חיותם. הם חוצים לבד את הארץ הבודדה ללא פחד מן המוות, מן הסערה ומן הלילה. הם הולכים למרחקים, מרוויחים את לחמם בקושי כדי שיוכלו שוב ושוב להישאר עוד שנה בצפון הרחוק." עמ' 197

האור הזה, שהוא כנראה מאגי, והחושך האינסופי שגם הוא מסתורי, גורמים למחברת לראות לפעמים חזיונות מוזרים. לפעמים אלה טרולים דמיוניים, לפעמים זוהי מפלצת (שתוארה במדויק גם במסמכים שמצאה בבקתה), לפעמים זהו מחזה פלאי בלתי נשכח שחודר לדם ולנשמה. יממות ארוכות שכולן לילות מכוכבים, כשמסלול דרכו של ההולך בדרכים הוא פרי התנסות בלבד. אי אפשר לסמוך על העיניים, אלא רק על מה שנלמד מניסיון קודם. לעיתים זה מביא את האנשים שם למצבים פסיכוטיים, הם כאילו מכושפים או מהופנטים. גם הבדידות יכולה להיות קשה מנשוא. בזמנים של בדידות קיצונית, כריסטיאנה מעסיקה את עצמה בעבודת פרך, בבקתה ומסביבה, בקיום ובהישרדות בסיסית. אבל ההתמכרות לנוף הזה ולקסמו היא בלתי נמנעת, וכריסטיאנה מתקשה לעזוב.

מעולם לא ראיתי את הזוהר הצפוני. כמעט הגעתי אל הקוטב הדרומי בטיול שערכנו בניו זילנד. היו מופעים של הזוהר שם, אבל בגלל מפולת באיזור לא יכולנו להגיע ולחוות אותו. אני מתעתדת לטוס לפיורדים הנורבגים בעתיד הקרוב מאד. אני מקווה שתהיה לי ההזדמנות לחוות לפחות חלק ממה שמתואר כל כך יפה ומרגש בספר הזה.

זהו ספר שונה ממה שאנחנו מכירים כאן. הוא ספר משם ומאז. הוא יותיר בך חוויה רגשית מיוחדת מאגית, קסומה שתישאר בך. מומלץ מאד.