שלוש נשים - ליסה טדאו

שלוש נשים  - ליסה טדאו

Three women - Lisa Taddeo

מאנגלית: גליה וורגן

הוצאת משכל ידיעות אחרונות 3/2020

351 עמודים

הספר הזה לא בדיוק נראה ככוס התה שלי, אבל כמה נשים המליצו עליו בחום, אמרו שלא יכלו להניח אותו מהיד. אחרות ממש לא סבלו אותו. ההתייחסות בעולם יצרה עליו באזז רציני. הכתיבה פה היא ממש עיתונאית, כמו סוג של דיווח, וגם זה משהו שסקרן אותי ולכן, לא יכולתי להתעלם, והנה אני רצה לספר לחברֶ'ה.

שלוש הנשים הן:

מגי שבגיל 15 ולאורך תקופה המורה שלה קיים איתה מין אורלי. היא פיתחה יחס אובססיבי כלפיו שהסבירה לעצמה כאהבה. כשהיא בת 23 והוא מורה נערץ ועטור פרסים היא מחליטה לתבוע אותו.

לינה מתוסכלת מינית, היא עדיין מאוהבת באהוב נעוריה ובוגדת איתו בבעלה שאינו מוכן אפילו לנשק אותה על הפה.

סלואן היא מסעדנית יפהפייה ומצליחה שבעלה אוהב לראות אותה מקיימת יחסי מין עם נשים וגברים אחרים, איתו ובלעדיו.

אלה הנשים שמהוות את עיקר המחקר הזה, וגם את העלילה של הספר.

זה היה אמור להיות מחקר על תשוקות של אנשים בכלל. גברים ונשים. אבל מסתבר שהתשוקה הגברית פחות מעניינת, כך הסופרת, ולכן המחקר הזה, שנערך לאורך 8 שנים מתמקד בנשים, ובפרט בשלוש נשים שלכאורה חייהן הם חיים רגילים ומצויים. עכשיו, אני לא יכולה להגיד שאני יודעת הרבה על תשוקתן של נשים כקבוצה או אפילו של נשים שקרובות אלי, והספר הזה, מבחינתי, הוא קצת סוג של מציצנות. אבל מכמה בחינות אני בכל זאת ממליצה עליו. הוא קריא ושוטף, והכתיבה מצויינת ומיוחדת. הסיפור של מגי נגע לליבי מאד. מצאה חן בעיני הגישה הלא-שיפוטית של המחברת. הצגת הדברים כהווייתם, מתוך עניין לחקור את ההתנהגות. ולא על חשבון הסיפור. 

כאן תוכלו להקשיב לריאיון עם המחברת, מרתק. ממש. נותן מבט רחב יותר על הספר, על המחקר. 

"כולם היו המומים ושבורי לב, אבל מגי ידעה שכל המתאבלים השוליים האלה ילכו הביתה באותו הערב וידברו על הדברים האחרים, האפלים, איך הוא עשה את זה ולמה, ואז ישתו ג'ינג'ר אייל ויאכלו צלעות חזיר ולא ילכו לישון עם חור בגוף שלא יתמלא לעולם." עמ' 236

"ומה היה קורה אם אחד המושבעים היה הבחור הנשוי הזה, השומרוני הטוב, איש עקרונות ואב לילדים ובעליה של מערכת קולנוע ביתית, מישהו שהשקיע שנים על גבי שנים כדי להגיע לכל זה? שילם מסים כמו שעון, כל שנה, באפריל, תלה את קישוטי חג המולד לפני השכנים וגם הוריד אותם יום לפניהם, גידל ילדים מנומסים עם ציפורניים נקיות וערבי פיצה..." עמ' 275

הספר מעניין בהחלט, וצורת הכתיבה נותנת לו איזשהו תמריץ קריאה מיוחד וכייפי. עם זאת נראה לי שהסופרלטיבים שזכה להם הספר, כמו זה למשל, שכתבה אליזבת גילברט: 

"הספר הטוב של השנה... יצירת מופת... אני לא יכולה להיזכר בפעם האחרונה שספר השפיע עלי חזק כל כך... לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו ולדבר עליו."

טיפה נלהבים מידי עד מוגזמים. ובכל זאת, גם גברים וגם נשים יכולים למצוא בו עניין רב.

  

    

      

   

ארמון הקרח - טארֵיי וֶסוס

ארמון הקרח - טאריֵי וסוס

The Ice Palace - Tarjei Vesaas;  Is-slottet Tarjei Vesaas

תרגמה מאנגלית: אידה צורית

הוצאת עם עובד 1977, 158 עמודים

זהו ספר מכושף. הוא מדביק אותך אליו ואי אפשר לזוז. אי אפשר. הקרח, השלג, הקור הבלתי נתפס והקסם שבאופק לבן ושקט שקט, הם שעושים את זה. אבל לא רק. מעבר לכל זה מדובר בספרות מיוחדת. יש בה מעט מאד עלילה והרבה מאד תוכן. 

שתי ילדות בנות 11, בניצני התבגרותן, מגלות זו את זו. האחת - סיס - היא הילדה המנהיגה בכיתה, סביבה כל הילדים מתאספים, קשובים מאד למילותיה ומעשיה. השניה - אוּן, יתומה מאם ובת לאב לא ידוע, המתגוררת אצל דודתה - מתבודדת מחברת הילדים ואיתנה בזה. יש יחס של סקרנות והערכה ביניהן. אחרי הרבה מבטים וכמה גישושים זהירים מתקיים מפגש בבית הדודה, מפגש שיש בו אינטימיות מיוחדת. בשלב מסויים סיס חוזרת לביתה במין תחושת דחיפות. למחרת אוּן יוצאת מהבית, כביכול לבית הספר, ונעלמת. סיס יוצאת אף היא בבוקר לבית הספר, מתרגשת לקראת המפגש הנוסף עם און. המפגש הזה אינו קורה. 

כבר קראנו ביקורות נפלאות על הספר הזה. אנחנו יודעים שוֶסוס הנורבגי היה מועמד לפרס נובל עליו. 

סיפרתי לכם כבר על "הציפורים" של וסוס. הכתיבה שלו משובחת, מדהימה. הדיוק בניואנסים הכי עדינים מובאים כאן בצורה שאין לנו אלא להתפעם ממנו. מה שמתרחש בעלילה, והוא בהחלט דרמטי, קורה ברמה כל כך עמוקה, עד שאין צורך בתאורי רגש רבים. גם הנוף המלכותי המכַשף של ארמון הקרח במצבים המשתנים שלו, ואפילו עוף אחד שחותך במעופו את הנוף, מראים המון. ויש את כוחה של קבוצת ילדים לחזק את הילדה היחידה הכואבת, להיות שם בשבילה ולהקיף אותה במעגל מואר של אמפתיה. 

למטה תוכלו לצפות בפרק הראשון של הסרט שנעשה על פי הספר, ולהיכנס לאווירה שבספר. גם הספר וגם הסרט הם איטיים, מיועדים למיטיבי קרוא, אם ניתן כך לומר, ובכל זאת נשמר בהם מתח, סוג של דחיפות מואצת. מה קרה שם? מה נאמר שגרם לאוּן ללכת לארמון הקרח ולהיעלם? וגם סיס, איך תוכל לחזור לחברי כיתתה תוך שמירה על ההבטחה שאסור לה להפר?

"הן הניחו למראָה לצנוח, והסתכלו זו בזו בפנים סמוקות, המומות. זורחות הן זו כלפי זו. כאחת הן זו עם זו; רגע מופלא." עמ'21

"איש לא חושב!" (על אוּן) אמרה סיס, אף על פי שלא התכוונה לומר זאת. נעשה חושך, ואחר-כך אמרה זאת." עמוד 95.

"וכאן הסתכלה אמא בְּסִיס ואמרה "את היא שיכולה לחשוב  על אוּן כל הזמן." כאילו ניתנה לסיס מתנה יקרה." עמוד 96.

למותר לציין שיש עוד המון משפטים נפלאים שתרצו בוודאי לאמץ אליכם. אני קראתי אותו בספרייה ואז רצתי לקנות אותו. מאחלת אותו גם לכם.

  

                       

      

דרך צלחה נוח - נועם זיו

דרך צלחה, נוח - נועם זיו

Bon Voyage, Noah - Noam Ziv

עורך: אלי הירש

הוצאת חרגול ומודן, 2020, 199 עמודים

מסביב לספר הזה היה המון באזז. יש בו קטעים משעשעים שגרמו לי לצחוק בקול רם, כן, גם בנוכחות זרים. מביך משהו, אבל גם כייף. הוא סוג של חמוץ-מתוק. יש בו גם הומור טוב מאד וגם עצב גדול.

הגיבור שלנו, נוח שמו, ובהודו הוא נקרא בעקשנות מוח, הוא אלמן טרי. מיד עם תום השבעה על מות אשתו, שבוע שקוצר ל-4 ימים בלבד, הוא טס לדראמסלה, הודו. הוא מקווה ששם, במקום שאיש אינו מכיר אותו יוכל לחטוף את התמוטטות העצבים שהוא צפוי לה לדעתו, מבלי להכביד על ילדיו ובני משפחתו האחרים.

הספר מספר על חלק משמעותי בחייו של הסופר. הגיבורים הראשיים - בני משפחתו של המחבר - לא נקראים בשמם. לו עצמו קוראים נוח אבל אשתו שהיא עמוד התווך של הספר, לדעתי, נקראת פשוט אשתו של נוח. ילדיו -נקראים הפוחז והמחושב, ואחיו - כמו רופא, למרות שהוא מנהל מחלקה בבית חולים. 

נוח הוא איש כבד, לא צעיר, מאד לא מתחבר לפילוסופיה הבודהיסטית ולשיעורים שהוא לוקח שם. הוא מחפש לו נזירים בודהיסטים שאותם הוא רוצה ללמד אנגלית כדי שבבוא העת, כשתחול ההתמוטטות המצופה יבואו אלה ויצילו אותו מהחושך. יש לציין שתלמידיו יודעים אנגלית מצוין ואינם זקוקים לשיעורים שלו אליהם הם מגיעים בהתמדה ראויה. הספר מתחיל מצחיק ממש, עד שנוח מתחיל לכתוב בלוג המתעד את תחושותיו. ככל שהסיפור מתמרכז אל ימיה האחרונים של אשתו של נוח, העליצות מתעדנת עד נעלמת. המחבר מספר על רגעיה האחרונים בכעין דיווח, עד כדי שיתוף במתכונים למאכלים שהיא אוהבת. אבל אז זה נעשה רגיש מאד. אשתו של נוח מצטיירת בפנינו כדמות חזקה ודעתנית, שאינה מוותרת על שום דבר מעקרונותיה. היא אינה מעגלת פינות גם ברגעים קשים מאד שלה, כשהיא גוססת ממחלת הסרטן. בחלק הזה של הספר אנחנו כקוראים עומדים מן הצד. זה המקום האינטימי של הסופר ומשפחתו ואנו צופים בהם בשקט דומע. ההומור מפנה את מקומו ונותן את הבמה לכאב הגדול והאבל.

אני לא יכולה לומר שהספר נקרא על ידי במהירות. הוא אינו ארוך כלל, אבל בתקופה מוזרה זו כשאנחנו סגורים בבית ומוצפים במידע, לא הייתי שקטה מספיק לקרוא רצף של בדיחות גם אם הן מצויינות, והן אכן כאלה. דווקא לקראת האמצע נשאבתי, ואז סיימתי אותו בחטף. 

זהו ספרו השלישי של נועם זיו, פילוסוף ואיש היי-טק. לא קראתי את שני הראשונים עדיין, והם יצטרכו לחכות לימים אחרים.

לטרוף את השמיים - פאולו ג'ורדנו

Divorare il Cielo - Paolo Giordano

מאיטלקית: יערית טאובר

הוצאת כתר 2018, 386 עמודים

נתחיל בסיפור עצמו:

תרזה גרה בטורינו עם הוריה. בקיץ היא נוסעת עם אביה אל סבתה שגרה בספציאלה, דרום איטליה. לילה אחד היא מבחינה בשלושה נערים עירומים שמתגנבים בלילה לבריכה של הסבתא ושוחים בה. אביה והעובד שלו מגרשים אותם אך למחרת מגיעים הנערים לפתח הבית שוב, הפעם בגלוי ועם מתת התנצלות, אבל תרזה כבר נכוותה ונשבתה בקסמם בלילה הקודם. שלושת הנערים מושכים אותה מאד, במיוחד אחד מהם, בֶּרן, שהוא מיוחד וכריזמטי, מנהיג. תרזה מתחברת אל הקבוצה הזו, שחיה אצל אביהם המאמץ של הנערים, צ'זארה. צ'זארה הוא מיסיונר נוצרי דתי, וסוג של גורו. הם לומדים אצלו לימודי קודש ולימודי טבע ומאמינים גם בגלגול נשמות. הקשר בין תרזה לברן ושני חבריו מתחזק עם התבגרותם, הופך אינטנסיבי ומכתיב את התנהלותם. הם מנסים לבדוק את המגבלות והדבר גורם להם לא פעם להסתבך, זה אפילו עולה בחיי אדם. 

הדמויות בספר הזה אינן מן הסוג שתפגשו ביום יום שלכם. הדמות של ברן סיקרנה אותי במיוחד: הוא בעל מודעות חברתית ורגישות רבה, הוא מאד קיצוני בדעותיו ובהתנהלויות שלו. ברן נושא דגל, צלב, אם תרצו, המכביד מאד על כתפיו אבל הוא אינו מסוגל או שאינו מוכן להרפות ממנו או להתגמש. תרזה מאוהבת בו ברמה כזו, שלמעשה חייה מוכתבים על ידי רגשותיה כלפיו. היא עוזבת את הלימודים שלה בטורינו והולכת לחיות עם החברים בחווה שלהם. גם כשהיא וברן נפרדים, וזה קורה יותר מפעם אחת במהלך 20 השנים שאנחנו מלווים אותם בהן, היא ממשיכה לחוש אותו ולנתב את חייה בסינרגיה מרוחקת איתו. הקשר בין הבנים גם הוא עמוק ביותר, חייהם נתונים לעליות ומורדות, והקשר ביניהם משתנה אף הוא, אך אף פעם לא ממש ניתק או מאבד מעוצמתו. גם לטבע יש מקום מאד חשוב בחייהם ובסיפור. מותם של עצי הזית העיף אותי לתחושה דומה למה שהרגשתי כשנאלצנו לכרות את האורנים של ילדותי, וכשמת עץ הלימון המפואר שהיה בחצר ביתנו, סוג של אבל.

הסופר, פאולו ג'ורדנו, הוא מי שכתב את הספר בדידותם של המספרים הראשוניים שאולי גם אתם קראתם. אני מאד אהבתי. על הספר שלפנינו גם שמעתי המלצות מאנשים שאני מוקירה את דעתם. בראיון עם הסופר תראו שמדובר באיש צנוע, בעל דוקטורט בפיזיקה, שלא ממש מבין איך זכה להערכה הרבה שקיבל באיטליה וגם מחוצה לה. 

הספר מאד קריא ומושך וכשמתחילים קשה מאד להניח לו. 

אני מבקשת לשתף אתכם בציטוט אחד, מפיה של הסבתא החכמה של תרזה:

"היא הסתובבה וחייכה אלי."תמיד יש הרבה מה לדעת על החיים של מישהו אחר, תרזה. אף פעם אין לזה סוף. ולפעמים מוטב שלא להתחיל בכלל."" עמ' 55

כתיבה מהסוג הזה - שמשאירה אותך עם מחשבות על חייך שלך ועל חיי האנשים סביבך - גרמה לי בזמנו לאהוב את בדידותם של המספרים הראשוניים, ועכשיו - גם את הספר הזה. 

      

      

סיפורי חיות מסביב לעולם - אנג'לה מקאליסטר ואייטש

סיפורי חיות מסביב לעולם - אנג'לה מקאליסטר, איורים של אייטש

מאנגלית: עטרה אופק

A World full of animal stories 

Written by Angela McAllister

Illustrated by Aitch

הוצאת אגם 2020, 132 עמודים

עכשיו במיוחד, בשעה שאנחנו מסונפים בבתינו ורחוקים מהקטנים, כמה הייתי רוצה לספר להם סיפורים. 

כשלקחתי את הספר הזה לידי שִׂימחו אותי שני דברים בו: הראשון שמדובר בחיות. והדבר השני הוא שֶאֵלֶּה סיפורי עמים, ונושאים אתניים תמיד מסקרנים אותי וקרובים לליבי.

אספר לכם, ברשותכם, קצת על נדבי.

נדבי לימד אותי לאהוב את כל החיות. את כולן. הוא מתלבט אם הוא רוצה להיות וטרינר, למרות שהוא אוהב כל כך את החיות, כי הוא חושש שיצטרך להכאיב להם, ואז, אולי הן לא יאהבו אותו. מעל מיטתו יש פוסטר גדול עם מפת העולם בה מופיעות החיות השונות החיות בכל מדינה. זה מקסים מאד כשלעצמו אבל לא בגלל זה התכנסנו כאן.

נדבי התחפש השנה לטיגריס, ולימד אותי להבדיל בין סוגי הנמרים השונים. הצ'יטה - הברדלס - למשל, מאופיין בשני פסים בצידי פניו ולא ידענו למה. כאן בספר יש סיפור מעם הזולו המסביר מדוע מוכתמות לחיי הצ'יטה בדמעות. לא, אני לא אספר לכם, תקראו בעצמכם.

סיפורים נוספים, אגדות שעוברות מאב ואם לבת ולבן הם תבלין מיוחד שדווקא בעת הזו נותן טעם מיוחד ועושר צבעוני לסיפורי החיים שלנו, של ילדינו ונכדינו. 

הספר מחולק ליבשות, כאשר כל פרק יבשתי שכזה נפתח בשער ובו איורים של החיות הדרות ביבשת הזו. בכל יבשת יש סיפורים מהארצות והעמים שבה. והאיורים של אייטש - שפתיים יישקו. 
מורידה את הכובע בפני המתרגמת עטרה אופק שהשכילה לשמור על השפה המתאימה לסוג כזה של סיפורים שהם אגדות עַם שחיות עם כל דור, מיתוסים, מְשָלים... משהו אינטימי כזה, שמסופר בגובה העיניים.
(זוכרים את הסידרה האהובה סיפורי עמים? אגדות שמסופרות על ידי מספר סיפורים לכלבו?? ליתר ביטחון, כדי שתחושו על מה מדובר: כאן תוכלו להתכרבל ליד האח ולשמוע על הנס הקיפוד.)

בסדרה הזו יש ספרים נוספים. תורגם לעברית ספר נוסף של אנג'לה מקאליסטר - סיפורי עמים לאורך השנה, ובשפות נוספות יש סיפורים של דיקנס, מחזות של שייקספיר (כן, מונגשים לילדים) ועוד אחד, שאני הכי מקווה שיתרגמו: סיפורים מפחידים. 
תודה רבה להוצאת אגם שפינקו אותנו בספר הזה. ממליצה לכל מספרי הסיפורים שביניכם לאמצו אל חייקכם, למצוא את הילד המתאים, ובעיתות קשות אלה, גם כלב יסכון לתפקיד, ולצלול אל הסיפורים האלה.