חיי השקר של המבוגרים - אלנה פרנטה

 

La vita bugiarda degli adulti - Elena Ferrante

מאיטלקית: אלון אלטרס

הספרייה החדשה (ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד), 2020, 314 עמודים

"שנתיים לפני שעזב את הבית אמר אבי לאמי שאני מכוערת מאד." זהו משפט הפתיחה של הספר הזה, שכולם מדברים עליו עכשיו. המשפט הזה יחד עם צמיד אחד מיוחד במינו מהווים לדעתי את עמוד השדרה של הספר הזה שכתוב לעילא ולעילא ומכיל בתוכו עולם ומלואו. 

הסיפור מתחיל בשני איזורים בנפולי. זה המבוסס והנחשב, שבו גרים האינטלקטואלים, החשובים והנחשבים, והשני, זה של אנשי הביבים, תחתית התחתיות של החברה הנפוליטנית. 

ג'נובה היא ילדה טובה מבית טוב, ששני הוריה אוהבים אותה מאד. היא תלמידה טובה ומחונכת. אומרת רק את הדברים שיאה לומר אותם במילים הנכונות. אבל המשפט הזה שאמר אביה סדק את התמימות שלה ופקח את עיניה לראות דברים שנעלמו והוסתרו מפניה עד כה. היא מחליטה לפגוש את ויטוריה, דודתה הדחויה והשנואה על ידי הוריה הנאורים, זו שגרה בנפולי הלא נכונה, בניגוד גמור למה שמצופה ממנה.

הספר כתוב בהידוק רב ומתפתח כמו שביל שהקורא ההולך בו משתוקק לדעת לאן הוא מוביל. אותה אמירה של אביה של ג'נובה מכתיבה לה התנהלות לא צפויה, מפגישה אותה עם עולם שמושך אותה בחבלי קסם על האפל והמואר בו. תתארו לכם טיפות צבע שנכנסות לכוס מים. לאט ובהדרגה המים משתנים לפי קצב הטפטוף והכיוון שלו. כך מתפתחת אישיותה של ג'נובה - המכונה ג'אנינה או ג'אני ע"י אנשי העיר התחתית - מילדות לבגרות, דרך המפגשים שלה עם השקרים שהיא מגלה בחיי המבוגרים, ועד להתפכחות שלה וההחלטות שהיא מחליטה בגללם.

המונח "דיאלקט", ניב, מובלט כאן, כמו גם בקווארטט הנפוליטני המפורסם. בדקתי את המשמעות שלו. זה לא כמו הסלנג שאנחנו מכירים. זה הרבה יותר מזה. האתר באיטליה מראה בצורה יפה עד כמה הדיאלקט הנפוליטני הוא משמעותי בחיי הקהילה שם. "הניב הנפוליטני נחשב לאחד מה"שפות המשניות" המפורסמות בעולם. גם אם התורמים לכך הם כנותו הייחודית, שמחת החיים הפורצת או חיוניותו העזה, ישנו מאפיין אחד שבו נבדל הניב הנפוליטני מכל ניב אחר: המוזיקליות." (כך באתר, עם דוגמאות של שירים נפוליטניים אהובים). השיח בספר נע בחלקים רבים בין הדיאלקט הנפוליטני והאיטלקית המכובדת, וזה נותן מימד נוסף שאני, לפחות, לא מכירה משום ספרות אחרת שקראתי. זוהי באמת מוסיקה במילים. כתיבתה של פרנטה מיוחדת וחדה כל כך עד שהיא מסוגלת לגרום לקורא להיכנס למתח בגלל טלפון אחד שעושה ילדה לדודה שלה שגרה באותה עיר.

מניחה לפניכם רק שלושה משפטים מבין אלה שאהבתי במיוחד:

"בינתיים למדתי יותר ויותר להסתיר מהורי את מה שקורה לי. או נכון יותר, שיפרתי את דרכי לשקר באמצעות אמירת האמת." עמ' 75

"... אבל לעולם לא יגיע עד כדי שיסטור לי, חשבתי, אין לו צורך בכך. הוא יכול לאיין אותי באמצעות מלים, הוא יודע לעשות את זה,..." עמ' 204

“בבוקר ההוא עלה בדעתי לפתע משהו שנראה לי בלתי-נסבל ובו-בזמן משעשע: לא אני, לא ויטוריה, לא אבא שלי, איננו יכולים לחתוך באמת את שורשינו המשותפים, וכך, בסופו של דבר, אנחנו בעצם אוהבים ושונאים – בהתאם למקרים – תמיד אותנו-עצמנו." עמ' 260

מומלץ ביותר.

  

    

   

   

   

  

    

   

הבציר האבוד - אן מא

The Lost Vintage - Ann Mah

מאנגלית: שאול לוין

הוצאת כנרת זמורה דביר 2020, 334 עמודים

הייתי רוצה להתגאות פה בידע שלי ביין, אבל למרבה הצער אני יודעת רק להבדיל בין "טעים לי" ל"לא טעים לי", (להוציא יין אחד, גוורצטרמינר, שגם גורם לי לצחוק בלי שליטה. יקיריי מקפידים להזמין אותו במסעדות ולהסתכל עלי ולראות מתי זה ייקרה). רציתי עוד לספר לכם שחוש הריח שלי הוא נמוך ביותר, על סף תתרנות, אבל בטיול שערכתי בפרובאנס, אפילו אני יכולתי להריח גפנים ממרחקים, וזה כיף גדול, אתם בטח יודעים. מבחינתי, קריאת הספר הזה היתה שיעור מאלף ומחכים. חיפשתי מילון מונחים  שיקל עלי להבין על מה מדובר, אך מהר מאד נשאבתי לתוך העלילה המרתקת ונכנסתי לכרמים ולמשתה. 

סיפור העלילה כאן מתרחש בשני מישורים, עם שתי גיבורות ראשיות. קייט היא הפותחת. היא חיה בקליפורניה ועומדת בפני מבחן שאמור להקנות לה את התואר מאסטר ביין, ושלשמו היא מגיעה לבורגונדי, אל הכרם של משפחתה. קייט עזבה עם אימה את המקום בגלל סודות כואבים של המשפחה ולא חשבה שתשוב לשם עוד. כשהיא חוזרת היא מתגוררת אצל משפחתו של בן דודה ופוגשת גם את אהובה הנזנח מהעבר, אף הוא בעל כרם משלו. היא מקבלת על עצמה משימה לסדר את מרתף היינות של המשפחה, ומגלה חדר נסתר שם, וגם יומן אישי של הגיבורה השנייה: מארי אלן שראפן. זו האחרונה היא סטודנטית לכימיה שחיה בבית הזה עם אביה, אימה החורגת (הקרויה בפיה מדאם) ועם שני אחיה למחצה. היומן נכתב בין השנים 1939-1945, והוא מתאר חיים של קשיים הולכים וגוברים בתקופה חשוכה זו, כשאלן מנסה לקיים שיגרת לימודים עם חברתה ללימודים, אבל לא פחות, גם מעורבת בחיי הכפר, מצטרפת לרזיסטנס ושותפה לאביה בהברחת אנשים נרדפים וחומרים מודפסים של המחתרת. קייט מתחילה מסע של חשיפת העבר המשפחתי וסודותיו, כדי ללמוד על היין, למצוא יין מבציר יקר מאד שנעלם, ובעיקר כדי לגלות את האמת ולהגן על שמה הטוב של אלן. פרקי הספר נעים לסירוגין בין היומן לבין המחקר שעורכת עליו קייט. אן מא היא סופרת מסעות ואוכל, והמקצועיות שלה בתחום מאד ניכרת בכתיבה כאן. 

ממש לפני הסגר במרץ הייתי אמורה להיות בטיול באיזור בורדו עם חברים, שמן הסתם בוטל. מסלול הטיול היה בנוי על מסלולי כרמים ויין. הספר הזה נתן לי סוג של טעימה מרתקת ממנו, והביא אלי מושגים שאני, כהדיוטית של יין, התפעמתי מהם. הספר סחף וריתק אותי. אני מבינה עכשיו את ההתלהבות של אנשים מסוגי יין שונים, את הצורך שלהם להעמיק בידע הזה, ואת הגאווה והשמחה הנלוות לחיים בעולם רווי החושים הזה.  

    

    

 

מכתב של אלמונית - שטפן צוויג

Brief einer Unbekannten - Zweig Stefan

מגרמנית: הראל קין

הוצאת תשע נשמות 2020, 77 עמודים

"מאז אותה שנייה אהבתי אותך. אני יודעת שאתה בפינוקך שמעת כגון זאת פעמים רבות מנשים. אבל האמן לי שאין מי שאהבה אותך בשעבוד כזה באופן כלבי ומסור כל כך כמו מי שהייתי אז ונותרתי למענך תמיד..." עמ' 23

הנובלה הזאת כבר פורסמה המון פעמים, גם בעברית היו תרגומים קודמים (תרגום י. ריזברג וגם צבי ארד), היא נחשבת ליצירת מופת, ולא בכדי. 

סופר מפורסם מגיע מנסיעה אל ביתו ובין המכתבים המחכים לו יש גם אחד עם כתב לא מוכר והוא בוחר להתחיל ולקרוא בו. מכיוון שמדובר בצוויג, הקורא/ת מרגיש/ה כאילו הו/יא שם, יושב/ת על הכורסא ההיא יחד עם הסופר וקורא/ת את המכתב הזה. מנסה להיכנס לנבכי נשמתה של הכותבת, ומנסה מאד להבין את "הכלבי ומסור" הזה. אהבתה של הכותבת לסופר היא לבה של הנובלה והמידע עליה הולך ומתפתח עם המכתב. מתגלים פנים וזויות נוספים לה, עד שנחשפת התמונה כולה, הסיבה למכתב הזה. 

כאן, במאמר על ימיו האחרונים של סטפן צוייג, מאת לורן סקסיק בהוצאת יד ושם נאמר בין היתר, שאשתו השנייה, הצעירה, היתה מסורה ברמה דומה. "תיאורה של לוטה, אשתו של צוויג, כאשה צייתנית שתעשה כל מה שבעלה המבוגר והחכם רוצה, מבזה לא רק את הגולים מגרמניה, אלא את נשות התקופה בכלל".

הספר הקצר הזה תפס אותי לשעה ובה כל מה שקרה סביבי נעלם. הוא כתוב רהוט ומדוייק, כל מילה במקומה. מיד עם התחלת המכתב: "ילדי מת אתמול" (Mein Kind ist gestern gestorben במקור) - לא בני. ילדי. יותר אישי יותר אהוב - נכנסים לאווירה, למקום ולזמן ולא עוזבים עד הסוף המפתיע. ספר שלא נותן מנוח, סגרירי ומר. צוויג. מעולה. 

נראה שאין הרבה הוצאות ספרים בעולם שלא פרסמו את הספר הזה. אני מניחה כאן רק חלק מהן:

   

    

    

   

    

    

 

להחליף את המים של הפרחים - ואלרי פרין

Changer L'eau des Fleurs - Valerie Perrin

מצרפתית - אביגיל בורשטיין

הוצאת תכלת 2020, 456 עמודים

הספר הזה הגיע אלי יחד עם כמה ספרים מאד אהובים. התיאורים עליו היו מלווים באנחות של אושר מצד אלה שתיארו אותו, וכל מי שדיבר איתי עליו או כתב עליו אהב אותו. יש בו סיפור ראשי שמידי פעם מתפצל ומפנה זרקור אל סיפור צדדי אחר חשוב יותר או פחות. יפעת לימדה אותי שקוראים לזה דיגרֶסיה. כבר אומרת, הייתי מעדיפה פחות כאלה בספר הזה. 

הסיפור מדבר על ויולט שננטשה עם לידתה, ועם בגרותה היא משמשת כשומרת בית קברות קטן. הגיבור השני הוא ז'וליאן שמגיע אל ויולט עם כד האפר של אימו, ומבקש להניח את הכד על קברו של המאהב שלה. ויולט נשואה לסוג של ילד מתבגר, יפהפה ובוגדני, ויש להם ילדה משותפת. יחסיהם של ויולט ובעלה מבוססים על כך שהוא מסתובב חסר שורש ו"מזיין כל מה שזז" (כך בספר) והיא מקיימת את הבית הנעים ומשרתת את כל רצונותיו ושיגיונותיו. בעלה מכונה לאורך כל הספר בשמו ובשם המשפחה שלו - פיליפ טוסן, מה שנותן לו מקום מרוחק משהו, פחות אישי ממה שהייתי מצפה מבן זוג לחיים. אני לא מכירה מישהו שקורא לבן או בת זוגה/ו בשם המלא שלהם. ויולט מחפשת בית ומשפחה, אבל בעלה הוא סוג של מחויבות מבחינתה, סוג של תפקיד שהיא ממלאה במסירות גדולה, אבל אי אפשר לראות בו בן זוג באמת. הילדה שנולדת להם מאירה את חייה. דמויות נוספות מאירות את הספר כולו, כמו סשה, שומר בית הקברות הקודם, שמכין חליטות ומרקחות המשככות את כאבי הלב. אמנם יש בספר אווירה מלנכולית, המון קורה בבית קברות, אבל סיפורי המתים לא תמיד עצובים, חלקם אף משעשעים. בסיפור של הגיבורה, לעומת זאת, יש הרבה עצב, גם חמלה, וכן, גם אהבה.

כשהתחלתי לקרוא את הספר מאד נהניתי. הוא מתפתח לאט וממשיך מעניין בהחלט, אבל עם התקדמות העלילה חשתי שהייתי מעדיפה אותו יותר מהודק. קצת פחות עלילות משנה, היו מועילות לו, לטעמי. אני בהחלט מבינה את ההתלהבות של חברי ממנו, כי יש בו טיפוסים מיוחדים, מוזכרים בו מקומות שונים בצרפת, הרבה מאד אנשים, סוגים שונים של יין, ואפילו למדתי מה זה קרוק-מסייה, שהוא סנדוויץ' שווה מאד, שהופיע כמה פעמים בספר, ויגרום לכם להתלקק.