אנה ואיש הסנונית - גבריאל סביט

אנה ואיש הסנונית - גבריאל סביט

 Anna E l`Homme-Hirondelle - Gavriel Savit

תרגום דנה פלג

הוצאת דני ספרים 212 עמודים 

לא הזדמן לי  עד כה להשתתף בקבוצת קריאה או בסיעור מוחות על ספר, אבל תוך קריאת הספר הזה חשבתי כמה הייתי רוצה להיות חלק מקבוצה הדנה בו. אני קצת חוששת מעניין השיח בקבוצות כאלה, בגלל עניין לא פתור שיש לי בעברי. הייתי קצינת חינוך בבית הספר לטיסה. בין יתר תפקידי השתתפתי בשיחות של "מפקדת החניכים". באחת הפעמים, בעקבות מפגש לוהב וחסר קשב כתבתי בעיתון שלהם עד כמה לקו בתרבות השיחה שם. אחד החניכים - קראו לו מולא - ניגש אלי למחרת להסביר. דיברנו קצת על זה. הוא אמר שבעתיד ישימו יותר דגש על כך. כמה שעות לאחר מכן הוא נהרג בתאונת טיסה. 

לומר שהספר מדהים יהיה, לטעמי, המעטה בערכו. אתה קורא בו כאילו בצעד תימני - שניים קדימה, אחד אחורה. (זה באמת צעד תימני?) כי על כל משפט שקראתי עצרתי לרגע לחשוב, ויש קטעים שהם עדיין אניגמטיים לי. זה ספר שאתה רוצה שיהיה איתך בבית שתוכל מידי פעם לחזור אליו ולהבין בצורה חדשה את הנאמר. 

כבר כתבו הרבה על הספר. גם בעברית סקרו אותו רבים. ובכל זאת, אני רוצה להציע כאן את הזוית האישית שלי עליו. 

העלילה ממש בקצרה: אנה היא ילדה בת 7 בקרקוב, פולין, 1939. אביה הבלשן, שלימד אותה לדבר בשפות רבות, יצא לכמה שעות אך מעולם לא חזר. היא נאלצת לנדוד בחברת איש גבוה, ממעט מאד לדבר, למרות שהוא דובר שפות רבות ומיוחדות, איש הסנונית. מלחמה. הישרדות. סכנה. בדידות. כל החבילה. במהלך כל הספר הילדה מתקרבת לאיש הסנונית ולומדת אותו, את מהלך חשיבתו, את כללי ההתנהגות שהוא מכתיב לה.

לקראת סופו של הספר, האיש משתנה, וגם היא. מחשש לספוילרים, אני משאירה לכם את כל השאר עלום. באיזה שהוא מקום, זהו חלק מהקסם של הספר. אני יודעת שזה אולי יישמע לכם מרתיע, אבל כבר בקריאת העמוד הראשון תראו שנלכדתם. אי אפשר להשאיר את הספר הזה לבד. הוא קורא ומזמין אתכם לשוב בדחיפות בלתי נסבלת כמעט. 

"כך שכאשר הגיע האיש הרזה, שדיבר אל סנוניות ושלף מהאויר את העוגיה האהובה עליה, יכלה אנה ללמוד לדבר בשפתו... ועדיין, היה משהו מאחורי פניו האדישות, כשצפה בה מושיטה את ידה אל הסנונית, או טועמת את מתיקותה של העוגיה - היה בו משהו מעבר לתעתוע ולנצנוץ, משהו מוצק ויציב ואמיתי. משהו חבוי... כך שאנה ידעה בזעם מבהיל, שעוצמתו נתנה בידיה החשופות את הכוח לשבור ברזל קר, כי יש מילים נוספות שמסתתרות בין אלה שאמר לה האיש הגבוה." עמודים 28-29.

"אנה תמיד היתה מה שמבוגרים מכנים: "נבונה לגילה". היה זה ביטוי, כך הסביר לה אביה פעם, בעל כמה וכמה שימושים. לחלק מהמבוגרים היא אפשרה לברוח מבהירות המחשבה של ילדים: "אה," הם יאמרו לנוכח הערה של חוכמת ילד בלתי רצויה, "היא כה נבונה לגילה!" וימשיכו הלאה. לאחרים שימש אותו ביטוי כתזכורת לעליונותם כמבוגרים, שהושגה בקלות רבה מדי: "אה", הם יאמרו כשסמכותם זו תאותגר באופן לגיטימי אך לא נעים. "היא כה נבונה לגילה!" וימשיכו הלאה." עמ' 40

"הזאבים והדובים לא אוהבים בני-אדם כלל והם יפגעו בך, אם רק ימצאו סיבה. הם כאן כי הם רוצים שהעולם יהיה מלא חיות כמותם." עמ' 66. אני לא באמת צריכה להסביר לכם כמה עמוק ורחב המשפט הזה, נכון? כמה הקבלות יש לו לכל מה שקורה סביבנו. 

"שאלות, אנה - שאלות הן הרבה יותר חשובות מתשובות, והן גם לא מתפוצצות לך בפרצוף. אם תמשיכי לשאול שאלות, לא תהיי אף פעם רחוקה מדרך המלך." עמ' 207

והלוואי ונמשיך לשאול ולשאול. 

   

    

סופגנית - ג'ולי מרפי

סופגנית - גולי מרפי

Dumplin' - Julie Murphy

מאנגלית נעה שביט

הוצאת כתר 350 עמודים

בערך מגיל 6 היינו שלוש ילדות צמודות. שתיים גבוהות ויפות, ואני. הניסיון שלי למשוך תשומת לב נעשה באמצעות פטפוט נון סטופ. זה בדרך כלל לא כל כך עבד לטובתי. אם משהו, אז לא בצורה שהתכוונתי אליה, ולעיתים קרובות הוציאו אותי מהשיעור. אז מיחזרתי שוב ושוב בדיחות ששמעתי מהגדולים. למרבה הפלא, זה דווקא הצליח. משפחתי היתה תמיד משפחה עם הומור טוב, ועד שעופר... השכנים היו שומעים את אימי צוחקת בקול רם לעיתים קרובות מאד. החברות של אז עודן חברות אהובות גם היום. אני פחות מרגישה צורך להיות במקום של הבדרנית ולהצחיק, אבל למרבה הצער, עודני דברנית בלתי נלאית. הספר הזה לקח אותי למקום של אז, לאנדרדוג שמנסה לשבור את תקרת הזכוכית.
הגיבורה פה היא נערה שמנה, שנונה, ממש לא דחוייה. הפוקוס שלה על עניין השומן או אולי מוטב לקרוא לכך השמנות שלה, הוא פנימי מאד, אם כי מחוזק מאד על ידי אימה, שכמעט תמיד מראה לה כמה היא לא מרוצה מאיך שהיא נראית וכמה היא מאוכזבת ממנה. היא לא מאמינה בעצמה, ביכולות שלה, כי התכונה הכי חשובה שלה בעיני עצמה היא היותה שמנה. ודווקא מהמקום הנמוך הזה, היא ממריאה פתאום ומוצאת כוחות גם להרים איתה חברות אחרות, גם הן, בהחלט לא העפרונות המחודדים ביותר בקלמר. 
זו לא ספרות גדולה, לא. אבל זה כיף של ספר. משהו שנעים להזדהות איתו. כי במי מאיתנו אין איזו סינדרלה שמקווה שמישהו חשוב לה ימצא את סנדל הזכוכית ויראה את הנסיכה שיש לה בפנים? זה כמובן לא חייב להיות עניין של יופי דווקא, אתן ואתם יודעים. וגם, במיוחד יש את הרגע המרחיב דעת הזה שבו אנו מגלים בעצמנו את התכונה המיוחדת לנו, ולמה להעמיד פנים? עוד יותר טוב אם זה קורה קבל עם ועדה.
אם לשפוט על פי התמונה של הסופרת - היא יודעת על מה היא מדברת ועל מה אנחנו חושבים. 
ספר כייפי. תעשו לעצמכם טובה ותקראו.

    

איש ואישה בלילה - קנט הרוף

איש ואישה בלילה - קנט הרוף
Kent Haruf - Our Souls at Night
מאנגלית: הדסה הנדלר
הוצאת כתר 160 עמודים

התחלתי את הספר הזה ונשאבתי מיד. קודם כל, הספר מתחיל ב-ו'. כן. "ואז ערב אחד במאי..." ישר בהתחלה. אמרתי, וואלה אמיץ. כדאי לראות מה יש לאיש לומר. ואכן, הוקסמתי. אלמנה בת 70 פונה אל השכן שלה, אלמן קשיש אף הוא ומציעה לו לחלוק איתה את הלילות במיטתה. ההצעה לא כוללת סקס, והיא, בעיני, הצעה אמיצה מאין כמותה. בכלל, אתם בטח מכירים את רגעי הקסם האלה, שבהם מדברים בחושך עם מישהו קרוב. כשזה קורה, זה מרגיש כמו לדבר אל עצמך. מבפנים נובעות אמיתות או דעות שלפעמים לא המשגת לעצמך עד הסוף. וזה מכשיר לך את הלילה לשינה מתוקה, וכן, זה גם עושה נעים מאד בבטן ובראש. עוד מהימים של מסיבות פיג'מות, לאו דווקא מאלה שבהן באות כ-ל הבנות. אחרי כל האקשן, מגיעים רגעי השקט הרכים, ומשוחחים על מה שבפנים, כל גיל והבפנים שלו. כיף גדול. 
בדידות של אנשים מבוגרים הוא עניין מכמיר לב. אנחנו נוטים לרחם, לחמול, אך לא מצפים מהקשישים לעזור לעצמם. והנה אשה אחת, שהבדידות גדולה עליה, מוצאת נפש מתאימה ובוחרת להתקרב אליה. אני חושבת לעצמי, מה אם, חלילה, הייתי מוצאת את עצמי במצבה. בנה רחוק ומרוחק (לא, זה לא אותו הדבר,) שכנים וחברים יש, כמובן, אבל בלילה, הלבד מחריש אזניים. זה לא שאין לה שום אינטראקציה חברתית ביום יום שלה, אבל, היא רוצה לבלות את הלילה כשמישהו לצידה. הייתם יכולים לעשות את זה? נראה לי שאני לא די אמיצה לכך. יש בזה משהו מאד אמיתי וישיר, מאד אסרטיבי כביכול, אבל גם מאד מאד מודע. אני מאד מעריכה אנשים שמסוגלים לכך, כי, הרי אתם יודעים, יש את כל ה"מה יגידו" הזה שיושב לנו בוורידים ומציק, ולא תמיד נותן לנו (טוב, לי, בכל אופן) לעשות גם דברים שאנחנו כל כך יודעים שיעשו לנו טוב, שבשורה התחתונה יהיו ממש נכונים לנו. 
תרשו לי להסתפק בזה מבחינת התוכן. לא התכנסתי הערב כדי להקריא לכם סיפור לפני השינה. את זה אתם יכולים לעשות לבד. אבל אני כן רוצה להמליץ מאד על הספר הזה. הסופר קנט הרוף (חשבתי שזה שם הודי, אבל לא. הוא בא מפואבלו קולורדו.) כבר לא איתנו, וזהו הספר האחרון שכתב, הראשון שתורגם לעברית. הוא נערך על ידי אשתו לאחר מותו ומוקדש לה. אני מאד מקווה שיזדמן לנו לקרוא דברים נוספים משלו, אם ככה הוא כותב. 
הספר מתנהל לאט, ומכיוון שמדובר בסוג של סבא וסבתא בני 70 זה נראה לי אמין ונכון. זה בשום אופן לא בא על חשבון הזרימה של הספר והמשיכה לקרוא אותו. 
"כשחזר לואיס לחדר השנה של אדי הוא הוציא את ידו מהחלון ואסף בה טיפות גשם שטפטפו מהמרזב ובא למיטה ונגע בידו הרטובה בלחייה הרכה של אדי." עמ' 90. 
זהו. זה משפט שחותם פרק. אין הרבה מלל בספר הזה הקצר - כל כולו 160 עמודים של חמדה, כולל תודות. אבל יש בו עומק רב, מהסוג המרומז, וזה כל כך יפה בעיני. 
לא מעטים בעולם חשבו כמוני:

    

   

     

   

בא לעולם - מרגרט מצאנטיני

בא לעולם - מרגרט מצאנטיני
Venuto Al Mondo - Margaret Mazzantini
תרגום מאיטלקית אלון אלטרס
הוצאת כנרת זמורה 557 עמודים

ביום הולדתי לפני כמה שנים, הפתיע אותי דן בנסיעה לאופאטיה, קרואטיה. במהלך הטיול שם לקחנו טיול מודרך חד יומי לשמורת האגמים של פליטביצה. בדרך ראינו בתים נטושים, אזורים רבים כאלה. המדריך הסביר שבתים אלה נפגעו ממלחמת האחים האכזרית שניטשה שם. מטבע הדברים, המדריך רצה להעביר לנו כתיירים חוויה נעימה, ולא רצה להכביד עלינו יותר מדי, ולכן גם לא הרחיב יותר מכך. נדנו בראשנו בעצב, כן, אבל עברנו הלאה. כמו כל דבר שאינו ממש שלך, על אף שהוא כאוב ומהדהד - בסיטואציה הזאת, של תייר שבא לראות את יופיה של הארץ הזרה, אולי אפילו, לבושתי, הדחקתי.  אז המשכנו לשמורה הבלתי אפשרית ביופייה הזו, פליטביצה, על פלגיה ומפליה המדהימים. אולי מהמקום האופטימי הזה שלי, זה הרושם העיקרי שנצרב בזיכרון, ועמעם במשהו את הבתים הנטושים. איכשהו כשאתה רואה בית ריק, גם אם אתה שומע שמישהו מת בו, וגם אם הוא תקוף יריות עד מאד, מה שנצרב בזיכרון זה בית ריק. 
הספר הזה שינה הכל. הוא הכניס אותי למלחמה בסרייבו, אל מקום הכי אישי וקרוב שיש. הוא נגע בי במקומות מוכרים לי, אל חוויות שחוויתי בעצמי או לחילופין נחוו בסביבה הקרובה ביותר שלי. אני מתכוונת כאן, למשל, על הפלא הלא נתפס שבלהיות בהיריון. לגדל ישות אנושית בתוכך. התחושה המופלאה של חיות, של חגיגיות של יצירה, וגם של לאות וכובד. פגשתי כאן גם את החוויה המוכרת של כשלון עמוק ורציני. של הטעם המר-חמוץ, אפילו סוג של תחושת חול בפה, כזו שבאה מתסכול של החמצה, של אכזבה, שקודח בנשמה. פגשתי גם בחוויית הכמיהה, שליחת היד אל הבלתי מושג. משהו שאולי גם אתם מכירים. זה שם, ממש, אבל אי אפשר להגיע ולגעת. וכן, גם החוויה של האהבה הנלמדת אל יצור חדש ולא מוכר, אל ילד חדש. 
הספר לא קצר, יותר מ-550 עמודים. והוא ממש לא קל לעיכול, אבל הוא יהדהד בקורא לזמן ארוך. (כמו, אגב, גם הקודם של מצנטיני: אל תזוזי.) יש בו קטעים איטיים וקטעים אחרים שתופסים אותך בגרון ולא מרפים. יש קטעים שהבוטות שבהם נדמתה לי כדורכת ברגל גסה על הקצוות הכי רגישים שלי וקטעים אחרים שבהם, כביכול, נחתי. בסוף - אוי הסוף הזה, שבו נחשפת אמת אחת בלתי אפשרית, ואתה נשאר פעור פה. זהו סיפור אהבה, סיפור של מלחמת אחים, סיפור של הישרדות והקרבה, ובעיקר, סיפורם המיוחד של ג'מה ודייגו, וסיפורי חבריהם, מכריהם, גם סתם אנשים זרים להם, שנמצאים במקום קשה ונאלצים לקבל החלטות קרדינאליות. 

"...גויקו צועד לעבר המכונית, אני מביטה בגבו. הגב הוא חלק הגוף שאדם אינו יכול לראות בעצמו, זה שאתה מותיר למבטם של אחרים. על הגב מכבידות המחשבות, הכתפיים שהפנית לאנשים כשהחלטת ללכת לדרכך." עמ' 491
"התחשק לי לקפוץ על צווארו כמו נערה. אבל עמדתי והמתנתי שם כמו גחלילית. לפעמים אתה זקן יותר בגיל שלושים מאשר בגיל חמישים." עמ' 74
"זה באמת נראה לי כמו נס...שסערת התאים הזאת תשכון בגופי. כאילו בלעתי עולם ומלואו. פתאום התחלתי ללכת באיטיות, טובלת ביערות רוך של לגונת מים... " עמ' 142
"כשאתה מוצא בן בעולם, יתפתחו העניינים כאשר יתפתחו, הוא תמיד יישאר איתך. יש אנשים שאנחנו מאבדים אותם ושבים ומוצאים אותם בכל יום מחדש, בתצלומים, בארון הבגדים." עמ' 214
"אחרי שהתותחים יסולקו, יסתלקו גם מהדורות החדשות, וכל מה שיישאר יהיה הצד האפור של העיר הזאת, שתמשיך לפלוט את כאבה החרישי כאילו היה טחב. " עמ' 409 

עשו גם סרט על הספר הזה:  נולד פעמיים - טריילר .  לא צפיתי בו, ואני כל כך מקווה שהוא מצליח להעביר את התחושות העמוקות שמלוות את הקורא בחוויה של קריאת הספר הזה. הספר זכה להתפרסם במדינות רבות ותורגם לשפות רבות כפי שתוכלו לראות כאן למטה.

       

     

   

     
         

הנער האבוד - תומס וולף

הנער האבוד - תומס וולף

Wolf Thomas Clayton - The Lost Boy

תרגום של עודד וולקשטיין

הוצאת זיקית ינואר 203

124 עמודים כולל אחרית דבר של המתרגם.

זהו ספר קצר, נובלה ליתר דיוק. אבל ממש אחד המושלמים ביותר שבהם. ספר שהולך איתי מאז שקראתי אותו לפני 4 שנים בערך. ספר מגדיל, ספר שאתה מסתכל עליו בחיבה יתרה לאחר שסיימת לקרוא אותו, וכן, הוא בהחלט מזמין אותך לקרוא שוב ושוב. תודו שאין הרבה ספרים כאלה, נכון? 

זה היה הספר השני בהוצאת זיקית המיתולוגית. הכרתי אז רק את הראשון שלהם, "פרנסוס על גלגלים" של מורלי, שאותו אין צורך להציג, לדעתי. אולי אתם זוכרים שהוא כיכב ברשימות רבי המכר מעל ל-100 שבועות. בבלוג שלי תוכלו למצוא את קתלין המשעשע של מורלי, שנקרא על ידי הרבה אחרי זה. אבל אז הכרתי רק את פרנסוס והיה לי ברור "כמו שתיים ושתיים" שאקרא את הספר הבא שלהם מיד עם צאתו. בעוונותי, לא הכרתי את תומס וולף, ולכן נפל עלי הספר הזה כמו מתת קסומה של אור גנוז. 

רות אלמוג כתבה ב"הארץ"ב 24.2.2013: "קשה להסביר את היופי. ושבעתיים אני מתקשה להסביר מדוע "הנער האבוד" כה יפה. ואולי אף לא כדאי לנסות, כי זה דבר שצריך להתנסות בו כדי לדעת." 

בגב הספר כתוב : "בנער האבוד של תומס וולף נמצאים קרוב לוודאי העמודים היפים והעזים ביותר בספרות האמריקאית שראו אור בשפה העברית בעשורים האחרונים".
אני הולכת איתו כבר כמה שנים, כאמור, ולא מעיזה לגעת בו. היום החלטתי שהגיע הזמן. גם כי מזמן לא כתבתי כאן ואני רוצה להוסיף פנינה מיוחדת זאת לבלוג שלי, וגם, ובעיקר, כי באמת, הוא אחד המדהימים ביותר שקראתי מעודי. אני הולכת על קצות האצבעות כאן, מחשש שמה שיוגד כאן יוריד ולו מעט מהאיכות של המקור. יש לי גם בעיה לצטט לכם מן הספר, כי קשה לי מאד לתעדף משפט אחד על פני אחרים. 

במרכז הנובלה עומד גרובר, נער צעיר, כבן 11, מוכשר, מיוחד, אהוב על כולם, בעל "עיניים כהות שקטות". גרובר הוא אחיו של המחבר, ויש עוד 6 אחים ואחיות נוספים במשפחה הזו. השנה, 1929, השנה בה החל משבר הוול סטריט והשפל הגדול שבא בעקבותיו. המקום הוא סנט לואיס, שהיתה אז העיר הרביעית בגודלה בארצות הברית. בחלק הראשון מתוך ארבעה הכל מנומנם ורגוע. ועדיין, מרגישים את המתח באויר, למרות שאיננו יודעים מה עומד לקרות. בחלק זה עובר גרובר ליד חנותם של הקרוקרים הקמצנים ואף נכנס לשם. הם מרמים אותו. הוא מנסה בדרכו הישירה והדלה לעמוד על שלו, אך ללא הצלחה. בסופו של דבר הוא מוותר והולך, מושפל, לחנותו של אביו. מילים נוקבות ומדוייקות מתארות את המקרה. זה מרגיש כמו מהלומה שמציפה אותך בזעם. ועכשיו אני חייבת: ""הנה הזמן," חשב גרובר. "הנה גרובר, הנה הזמן - " ואור בא והלך ובא שוב - אך שוב לא כדרך שבא והלך ובא לפנים." עמ' 51
מה לא היינו נותנים כדי להחזיר לאחור את גלגל הזמן ולו לרגע, ולהשיב לנו את מי שאבד ואפילו, לפעמים, רק את מה שאבד, כדי לחוות שוב את החוויות במתיקות של פעם, לחזור לגן עדן...
אני מתפתה לצטט לכם את הספר כולו, ממש קשה לי לוותר על משהו ממנו. אז אעצור כאן ואספר לכם רק שבשלושת החלקים האחרים של הנובלה הזו מסופר על גרובר מזויות אחרות: של אימו - המשוחחת עם בן אחר שלה, יוג'ין, על גרובר כילד, כשחצו את אינדיאנה, לאורך הנהר בדרך ליריד. של אחותו, גם היא נזכרת ומספרת ליוג'ין, וכאילו לך הקורא/ת, על גרובר, האח הגדול שלה, החומל, הלוקח על עצמו יותר, (ואוי כמה קשה וקסום היה לי הקטע הזה במיוחד), ושל אחיו, שכבר בגר, ומנסה להבין ולשחזר. זה יפה כמו פרח של קקטוס, שפורח רק לילה או יום אחד, אבל הוא נורא הוד ומדהים, עוצר נשימה ביופיו. סיפור על זיכרון ועל מה שהיה ואיננו עוד... 

                       

      

   

שטום - ג'ם לסטר

ג'ם לסטר - שטום

Shtum - Jem Lester

הוצאת תמיר-סנדיק  356 עמודים

מישהו אמר בפייסבוק היום שביקורת טובה על שטום זה נדוש. אתם יודעים מה? זה כנראה נכון. ראיתי שיש עליו יותר מאלף ביקורות שנתנו לו ארבעה וחמישה כוכבים מתוך חמישה. כולנו מכירים את הסיפורים על האוטיסטים האלה שיש להם איזה שהוא כישרון המיוחד להם, שבו הם מצטיינים מאד. הקשר שלהם אל סביבתם הוא לקוי, אמנם, אבל, הם מציירים נפלא, או מזהים המון פרטים בתמונה ויכולים לחזור עליה, דברים שהאדם מן השורה, כמוני, כמוכם, אינו מסוגל להם. פחות אנחנו יודעים על האוטיסטים בתפקוד הנמוך, כמו ג'ונה, הילד השותק בספר שלפנינו. הוא לא שולט בסוגרים, למשל, וזה לא שעדיין הוא לא שולט בהם. זה משהו שכנראה יהיה בו לעולם. התקשורת היא מיוחדת לו, וכך, לתמיד, מה שהוא מנסה לבטא הוא בבחינת ניחוש טוב יותר או פחות של כל אחד מהסובבים אותו. כמה סבלנות, כמה כוח רצון, כמה אחריות וקבלה צריכים הורים לילד כזה להכיל, מתוך האהבה הגדולה שהם חשים כלפיו? וכשאני חושבת על עצמי כהורה, איך אפשר להשלים עם ניפוץ החלום שיש להורים לגבי ילדיהם? האם אני הייתי יכולה לקבל אותם כמו שהם ולהניח להם לא להיות מה שאני שואפת בשבילם? מה שבעיני יעשה אותם למאושרים? בכלל לא בטוח. ודבר נוסף, כמה קשה לקבל את הבשורה שיש לך ילד שאין לך שום זכות או אפשרות לצפות ממנו למשהו מובן על פי מכלול המושגים שאתה חי לפיהם, שאין לך כלים להבין את מה שהוא מנסה להעביר אליך, שהטוב והרע שלו הם שונים ולא מוכרים לך? 
זהו הקצר התקשורתי הראשי בספר. המחבר, ג'ם לסטר, שאף הוא אב לילד אוטיסט, מספר כאן על סוג של אילמות. המשמעות של "שטום", כך למדתי, (באידיש, אגב. כן, יש ויש את הנקודה היהודית פה.) היא שקט, אֵלֶּם. וכאן יש שקט מהדהד. דממה מסרסת. בין בנג'מין (המכונה בן) לאביו, גיאורג, ניצול שואה מהונגריה, שגם הוא, מצידו, ממדר אותו מעברו, מסתיר ממנו דברים שמתבררים רק בסוף הספר. יש אילמות כואבת בין בן לאשתו, אמו של ג'ונה, אמה. כולם מסתירים דברים חשובים, מתוך כוונה לגונן ולהיטיב, אחד עם השני, ובמיוחד, והכי, להיטיב עם ג'ונה הבלתי צפוי. וכאילו זה לא מספיק, נאלצים בן ואמה וגם גיאורג להתמודד ולהילחם בביורוקרטיה וב"יודעי דבר" חכמים יותר, כביכול. יש גם התמודדות אחרת, עם התמכרות, עם מחלה קשה. הקושי מביא את בני הזוג לעיתים אל נתיב הבריחה המתאים לכל אחד מהם. הספר מכיל תמונות כואבות מאד, עם עומק של חשיפה בלתי מתפשרת. הוא מתפתח ככל שמתחזקות הנפשות בו, הוא שואב את הקורא אליו כל פעם יותר, עד הסוף הבלתי צפוי. 
בגב הספר כתוב: "ג'ם לסטר עבד כעיתונאי במשך תשע שנים במהלכן חזה בנפילת חומת ברלין בשנת 1989. אף שנכח במקום, הוא מתנער מכל אחריות למעשה." זהו אחד הסוגים היותר חביבים עלי של הומור. פה ושם, גם בספר היו קטעים כאלה. אבל הספר גם גרם לי לדמוע לא אחת, ועם זאת, קראתי אותו לאט כדי להשאיר קטעים נרחבים ממנו אצלי יותר זמן. אריאנה מלמד כתבה ב"הארץ" על שטום שזוהי יצירה מכמירת לב. אני לא יכולה למצוא ביטוי הולם יותר מזה לספר. עם הכאב ועם העצב, זוהי פיסת הנאה צרופה. 

"זה ריח מטלטל, עמוס בזיכרונות ילדות שהודחקו מזמן, ובתחושות עמומות עד כאב של אהבה בוטחת." עמ' 66
"הכעס שלה מעורר פאניקה. אני לא יודע באילו מילים לבחור כדי לחמוק מהחרון שלה, להרשים אותה בשלווה הסטואית שלי, לפייס אותה." עמ' 84

"היא נאנחת עמוקות, מסיטה את המבט וממלמלת, "סליחה." ועל הפירורים האלה אבנה את יומי." עמ' 85

"במקום זה מתחיל לרדת גשם והוא מתנתק מאמה ומתחיל לקפוץ ולצחוק. הדמעות שלה לא פוסקות כשהיא מתבוננת בבן שלנו רוקד את ריקוד הגשם שלו, ומעולם לא כאב לי כמו שכואב לי עכשיו כשאני רואה את הגשם מתערבב בדמעות שעל לחייה, בזמן שהיא צופה בנו מתרחקים." עמ' 146

"...אבל אתה רוצה את מה שאתה רוצה גם עבור הבן שלך. שנינו אבות, בן, ואבות מצאו את עצמם מאז ומעולם לכודים בין החלומות שאבא שלהם חלם עבורם לבין אלה שהם חולמים עבור הילדים שלהם." עמ' 208-9.

"אי אפשר לא להתגעגע... אתה מבין, כי אתה לנצח תרדוף אחריו בניסיון לעשות משהו שייתן לך את המפתח שפותח את המנעול שלו. משהו שיעשה אותו כל כך גאה, שהוא יסמוך עליך ויכניס אותך פנימה." עמ' 321

          

כמו לשבור אור - מירי רוזובסקי

מירי רוזובסקי - כמו לשבור אור

הוצאת זמורה ביתן 2017 - 238 עמודים כולל תודות.

בספר הזה זכיתי פעמיים. פעם אחת, בצורה הכי פרוזאית, בהגרלה. ביקשתי להשתתף בהגרלה כי אהבתי מאד את "אותה האהבה כמעט" של מירי רוזובסקי, וגם הספר "פעם בחיים" שלה מצוי בביתי ואני מחכה שיזמין אותי לקרוא אותו. 

אחרי שקראתי את הספר הבנתי שזכיתי בשנית. זה לא ספר שאפשר לקרוא אותו בישיבה רגל-על-רגל, כאילו. צריך להיות מאד מרוכזים, במובן הכי כייפי שיש, לא לדלג על מילה. כתוב מאחורי הספר ש"זוהי ספרות פוליפונית במיטבה". כמובן שלא ידעתי מה זה ורק אחרי ששאלתי את החכמים יותר בויקיפדיה, ראיתי ש: "פוליפוניה היא מושג מתחום המוזיקה שמשמעותו הימצאותם של שני קולות או יותר בו-זמנית, כשלכל קול יש עצמאות...אף אחד מהקולות לא יכול להיות משני, מדובר בהשפעה סימפונית של מספר קולות עצמאיים." עוד כתוב ש: "יצירה פוליפונית דורשת ריכוז רב בעת ההאזנה, שכן על המאזין לשים לב לתנועתן של מנגינות אחדות בעת ובעונה אחת בקולות השונים, אך דווקא מאמץ זה מביא הנאה רבה למאזין..."  אז זו התחושה שלי בדיוק.

הספר מרתק, מאד מזמין ומושך. עם זאת, מידי פעם צריך לעצור, לחשוב ואולי אפילו סוג של לערוך בראש את רשימת המשתתפים.

שירי צוק מהעולם הבוקר של אברי גלעד והילה קורח המליצה על הספר, וגם היא, כמו כרמית, ציירה לעצמה מעין תרשים של הנפשות הפועלות והקשר המשפחתי או הרגשי ביניהן. אני ניסיתי לאתגר את עצמי ולא עשיתי אחד כזה, לא בטוח שצדקתי. בהחלט מצאתי את עצמי עוצרת רגע מידי פעם ומחשבת, אם אפשר לומר כך - מי נגד מי פה, ומי בעד מי, וגם מי הוא מה של מי. 

הספר מקושט בציטוטים מכתביו של סמואל בקט. טוב, בקט הוא קונצנזוס. לכל הדעות. פרס נובל והכל. ראיתי לפני שנים את המחזה המצויין "מחכים לגודו". מזה בהחלט אין לגזור שאני יודעת הרבה על כתביו, אבל, אישית, אני פחות אוהבת פסימיזם מריר, גם אם הוא מלווה בהומור. בספר כתוב שמי שתרגם הם שניים מהגיבורים. האמנם? מי באמת תרגם? בטח מגיע לו איזה קרדיט פה, לא? (גם בתודות לא מצאתי).

תומר ורוני מתחתנים. יש להם הורים נוכחים מאד. לחלק מההורים יש בני זוג נוספים, יש אחיות בספר שגם להן סיפור משלהם, יש את דייגו. לכל אחד יש את נקודת המבט שלו אל ועל המתרחש, רגשות עמוקים רוחשים שם, גם מעל וגם מתחת למה שרואים, יש גם ריח של סכנה באוויר, ולבסוף, יש סיפור מעניין. מאד. 

לכך יש להוסיף את הכתיבה המיוחדת, האינטליגנטית, המשפטים המורכבים. אני אוהבת את זה. יותר מזה, נראה לי שזהו אחד ממעט הספרים שאפשר ואפילו כדאי לקרוא פעם שנייה. 

"והוא חשב שהם צודקים, משהו בייצור הפנימי שלו משובש, המקום הזה שאוסף אליו בפנים את הניסיון, את המחשבה, את הרגשות, אצלו הוא פשוט מחורר, לא מצליח להחזיק, וכמה שזה מתמלא, ככה זה מתרוקן, מסננת פנימית אינסופית שמשאירה אותו תמיד ריק ומופתע, ואפילו לא יכול להרגיש אשם." עמ' 72

"ולכן הוא פתח לה את הדלת והכניס אותה ואמר שהוא מכין לעצמו קפה אם גם היא רוצה והיא חייכה חיוך מופתע, שתים-עשרה שנה ואף פעם לא הציע לה לשתות קפה, ואמרה שלמה לא, והוא שאל איך היא שותה ובמבט לאחור כל הטקס הזה נראה קצת כמו הכנה למסיבת פרדה, איך הוא לא שם לב, איך הוא לא ראה, הוא שכל כך רגיש לטקסים הקטנים של הסמוי." עמ' 202

"...והאם אי-פעם הוא יפסיק להרגיש את הכרת הטובה הזאת ואת הטינה שמרטיבה אותה בשוליים?" עמ' 208

ואחרון ממש חביב: "לא בגלל אוטו, יו סטיופיד בוי, זה בגלל הפייט. אם אתה נלחם בשביל משהו אתה תמיד מנצח. אתה תמיד מנצח, גם כשאתה מפסיד." עמ' 185

יש עוד המון. תקראו ותראו.