ימים לראות - שגית אמת

ימים לראות - שגית אמת

הוצאת ידיעות ספרים חמד, 302 עמודים

יש הרבה מאד סוגים של הקשבה. אפשר לבחור להאזין רק למילים הנאמרות כפשוטן. אפשר לשמוע גם את מה שבין השורות. אפשר גם להיפתח עוד ולהתייחס לאינטונציה, אפשר לערב את רגשותיו של המאזין אל הדברים הנאמרים ע"י בן שיחו. יכול להיות שמי שאינו רואה - יכול לחוש ביתר שאת את מה שנאמר לו, להקשיב קשב עמוק ומבין יותר. בהרצאות והשתלמויות שהשתתפתי בהן בהיותי מתנדבת בער"ן למדתי לא מעט על הקשבה למישהו שלא רואים אותו. לְמה להקשיב ביתר תשומת לב. כמה קל יותר להבין את הנאמר (אפילו אם המושגים מעורפלים יותר, או אינם תלויים בתבניות ורבליות מוכרות), אם העיניים משתתפות בשיח. וכן, כמה הרבה אפשר להבין גם כשלא רואים את שפת הגוף, שהיא, הרי, חלק בלתי נפרד משיחה בין אנשים הרואים זה את זה.

"ימים לראות" מדבר על סופי, עיוורת מלידה, בשנות ה-30 המוקדמות, יתומה מאם שנפטרה בלידתה אותה, ואב שאינו נוכח. היא נוסעת כל יום בשני אוטובוסים מתוזמנים היטב לעבודתה כמוקדנית בחברת ביטוח. היא גרה עם סבתה גניה, הגלותית, הקשישה, המסורה מאד, סבתא סורגת לכל דבר ועניין, בדירת שיכון בחולון. שגרה יום יומית אפורה וחד גונית של נכה מיומנת, שעברה התנסויות לא פשוטות, ולמדה להתכנס למקום הבטוח, אם גם זה הבודד והחסר. היא לומדת לקבל את ההערות של הסביבה החטטנית ולהבליג על הצורך לענות מענה בוטה. 
מן החושך מגיע השכן החדש, שלומי, בן 40, איש פשוט, עממי וגולמי, כאילו, נשוי לענתי המקבלת אותו ללא סייג ואב לשני פעוטים. גם הוא נתון בקשיים לא פשוטים. מחד - הוא אינו אוהב את אשתו, את עבודתו עם אביו כנהג, ומאידך - הוא לוקה בסוג של הלם קרב. לפתע מתלקחת תקווה, רגש פועם, גם תשוקה. לאן תוליך אהבה בלתי אפשרית שכזאת?

"רק אחרי שנסגרה הדלת אחריו חשבה סופי לעצמה שהוא נשמע אחרת. עדיין היה קולו עבה, עדיין לוותה אותו כהד צרידות מחוספסת, אבל עוד משהו הצטלצל באוזניה. פעם היה קולו באוזניה, חום, אולי אפור - כבד, וחורפי ועטוף. והנה, עכשיו נזרקה בו רננה חדשה, כמו כתום. וגם קלילות - כמו צהוב, כמו ורוד אפילו.
שמחה, היא סימנה לעצמה. ככה היא בטח צבועה, השמחה."  עמ' 211.

סופי כותבת ספר על סבתה, כולל תמונות שמופיעות בספר (כן. ממש.) סבתה אינה יודעת על מה היא כותבת. גם שלומי אינו מיידע את סביבתו על סיוטיו וקשייו. איכשהו, מתנהלות שיחות מאד קשובות בין שני האנשים האלה, שיחות פתוחות ועמוקות, כלילות יופי. 
הספר כתוב נהדר. עברית משובחת, מהנה ממש. סוחף ועוצמתי. מעורר חשיבה. לא תמיד נמצא בו את עצמנו באיזור הנוחות שלנו. ואולי דווקא בשל כך הוא כל כך שווה. 

המאהב החשאי - איזבל איינדה

Isabelle Allende - El Amante Japones

תרגום של סוניה ברשילון 

הוצאת ידיעות ספרים 2017, 293 עמודים

זה לא סתם ששם הספר רשום בקטן יותר משם המחברת. איזבל איינדה ידועה מאד בשל ספרים אחרים שכתבה, עליהם זכתה בפרסים רבים. כמובן שלא רק. שם המשפחה של הסופרת הצ'ילאנית לא תמיד שיחק לטובתה. אביה היה בן דודו של הנשיא הסוציאליסט של צ'ילה שלא ממש יודעים אם הוא נרצח או התאבד. תומס איינדה, אביה של המחברת, היה דיפלומט ונעלם ב- 1945, עוד לפני עלייתו של פינושה, הידוע לשימצה בתחום של העלמת אנשים. איזבל איינדה היא תסריטאית, עיתונאית ובעיקר, מה שמעניין אותנו יותר - סופרת מחוננת. 
אם תרצו לקרוא עוד אודותיה, למה שלא תתכבדו ותיכנסו לאתר שלה ותראו בעצמכם?
הספר הזה כתוב נפלא. (אתם רואים על העטיפה שהוא רב מכר בינלאומי, אבל אנחנו, הרי, לא מאמינים לכל דבר שכותבות ההוצאות על הכריכות, ועל כן הלכנו לבדוק. למטה תוכלו לראות מעט הוכחות).  זהו סיפור אהבה. תיכף בהתחלה מסופר על בחורה צעירה, אירינה שמה, העובדת במה שאנו קוראים היום בצורה אלגנטית "דיור מוגן", ופעם קראו לזה בגסות מושב זקנים. (פוי, מי שאומר את זה היום דורס ברגל גסה את מה שלמדנו בקורס לפוליטיקלי קורקט, אבל, מה לעשות - הוא צודק, הרי). יש לה מעריץ מבין דיירי המקום ובהתחלה חשבתי שזהו המאהב שהספר הולך לדבר עליו. הוא תואר כך: "כינו אותו "הצרפתי" לא משום שנולד בצרפת, אלא בשל גינוניו המעודנים - הוא היה נותן לגברות לעבור ראשונות, היה מרחיק את כסאותיהן ומעולם לא הסתובב כשרוכסן מכנסיו פתוח..." עמ' 18. 
אבל טעיתי. המאהב הוא אחר, והנמענת לאהבתו היא בכלל לא אירינה. 
"היא ניסתה להבין מה פירוש לשאת את החורף על כתפיך, את חוסר הביטחון שבכל צעד, את הבלבול אל מול המילים שלא מצליחים לשמוע כהלכה, את הרושם שיתר האנושות נחפזת ומדברת מהר מאוד, את הריק, השבריריות, את התשישות ואת האדישות כלפי מה שלא קשור אליהם באופן אישי,"... עמ' 69.
כשסבי וסבתי עליהם השלום גרו בדיור מוגן, נהג סבי לספר לי שכשמביאים הצגות והופעות לבית האבות שלהם, הם משלמים רק חצי, כי הדיירים, חלקם שומעים רק חצי, חלקם רואים רק חצי וחלקם מבינים רק חצי. זה לא מנע ממנו מעולם לנסות ולשדך בין חברותיה של סבתי לחבריו שלו, למגינת ליבה ומבוכתה של סבתי שלא כל כך ידעה איך לאכול את ההומור הזה שלו, וחששה תמיד שמא מישהו ייעלב. 
אירינה היא לא הגיבורה הראשית כאן, למרות שיש לה מקום מאוד מכובד וחשוב בעלילה. היא פליטה שנשלחה על ידי סבה וסבתה ממולדובה לארה"ב, שם חיכו לה אימה ובן זוגה. אנחנו פוגשים אותה לראשונה כשהיא בת 22, עובדת בדיור המוגן וגם רוחצת כלבים, ובעיקר מטפלת ברגש ובכבוד באלמה בלסקו, הגיבורה הראשית בסיפור. אלמה בלסקו, שהוריה מילטו אותה מפולין בתחילת המלחמה לסן פרנסיסקו אל משפחת דודה ודודתה מגיעה כילדה בת 7 אל הבית הגדול, שם היא פוגשת את הגנן היפני ובנו איצ'ימיי, כמו גם את בני הדודים שלה, שמהם, רק עם נתניאל יש לה קשר טוב. הקשר בינה ובין איצ'ימיי הוא מרכז הסיפור כאן. שני הילדים אוהבים אחד את השני מאד אבל נאלצים להיפרד זה מזה כשבסוף המלחמה כל היפנים נחשדו כמשתפי פעולה עם האויב, ונשלחו למחנה מעצר. זה בגדול מה שאני יכולה לחשוף מהעלילה בלי לקלקל לכם יותר מדי.
"היא דמיינה קופסאות בצבעים שונים, אחת לכל שנה מחייה, והניחה בתוכן את חוויותיה ורגשותיה. היא ערמה את הקופסאות בתוך הארון הגדול בעל שלושת המדורים שבו שפכה ים של דמעות כשהיתה בת שבע בביתם של הדודים שלה. שם היו שמורים היטב האימה והפנטזיה של הילדות, פראות הנעורים, הכאבים, העבודות, התשוקות והאהבות של הבגרות. במצב רוח קליל, שכן היא התכוונה לסלוח לעצמה על כל טעויותיה, פרט לטעויות שגרמו לסבל אצל אחרים, היא הדביקה את הפיסות של קורות חייה ותיבלה אותן בנגיעות של דמיון, מאפשרת לעצמה להגזים ולשקר..." עמ' 167.
"חוץ מקירסטן, החתול היה היחיד שליטף אותה. אירינה רצתה לעשות זאת, לעסות את גופה, לחפוף את שערה, לשייף את ציפורניה, בקיצור, למצוא דרך כלשהי להתקרב לאלמה פיזית ולגרום לה להרגיש שהיא לא לבדה..." עמ' 231
מלבד העיסוק בזקנה, בצורה חומלת ומכבדת, יש בספר הזה הרבה מאד מכל טוב. יש, מן הסתם, קשרי אהבה וידידות מיוחדים מאד. יש הורות כזאת וגם ממש אחרת. יש פליטים המתגעגעים אל משפחתם ולמקום ילדותם שנגזלה, מעט מעט נפתח גם צוהר לתרבות היפנית המיוחדת ולמפגשים בינה לבין זו האמריקנית. 
הספר מאד מעניין וסוחף. אני אהבתי. 

אשת הפיראט היהודי - אילן שיינפלד

אשת הפיראט היהודי - אילן שיינפלד

הוצאת זמורה-ביתן 496 עמודים

"חותם אחֵרותו של אדם נטבע בלידתו או שמא עוד לפניה, בהיותו ברחם אימו, מתרקם מנוזלי גופה ומכמיהותיה, מפחדיה ומתקוותה. אם בר מזל הוא, אין אחרותו נודעת לו כלל."

ככה מתחיל הספר הזה. משפט יפה, נכון? מסקרן. מטריד אפילו. אני לא בטוחה שאני מסכימה עם הסיפא שלו. שכן, לא כל אדם שהוא אחר, הוא מראש חסר מזל ביודעו זאת. וגם ההיפך. נדמה לי, בלי להתפלסף יותר מדי, שכל אחד מאיתנו הוא דומה וגם אחר מאיתנו. ויש רבים בינינו, שאחרותם היא מבורכת, וידיעתם את העובדה הזו עשויה דווקא לפלס להם דרך חיים סוגה בשושנים. (תלוי, כמובן, במה שהם בוחרים לעשות עם הידיעה הזו.) ועם זאת, בוודאי שיש אנשים שאחרותם היא קושי, והיו מעדיפים להיות סתם חלק מההמון שסביבם, כמו כולם, היו מעדיפים גם שלא לחוש במיוחדותם. כשלעצמי, אני משתדלת עד מאד להגיד לאנשים שאני מתפעלת מהמיוחד בהם את זה. זה אולי נוגד את העיקרון של: "אין אומרים שבחו של אדם בפניו", ובכל זאת, נראה לי שכך אעשה גם בעתיד. 

התחלת הסיפור באגדת עם, נעמה לי מאד. לכל הדעות הספר כתוב בשפה מיוחדת. היא ארכאית משהו, אבל עשירה מאד ויפה. אחד הדברים היותר מהנים בספר היא השפה הזו, שהוא כתוב בה.הסיפור טוב, מרתק. ברוב רובו הספר נקרא בחטף. הוא מכיל מידע רב המבוסס על מחקר מעמיק. הוא מציג את הגיבור שמואל פלאח, היהודי התחמן, המנסה, ובד"כ מצליח, להערים על כל אחד שהוא בא במגע דיפלומטי או אחר איתו. אשתו, מאליקה, לעומת זאת, ג'ינג'ית תוססת, היא הדמות המרכזית כאן, והיא מצליחה לחיות לצידו כשווה בין שווים. למעשה היא זו שמוליכה את החלק המעניין יותר של הספר, למרות ואולי בגלל שדמותה היא בדוייה. 
העלילה, בקצרה, מספרת על פיראט, שמואל פלאח, רב יהודי מומר, שמשפחתו גורשה מספרד אל מרוקו. 
הוא סוחר, הוא רב, הוא מרגל ודיפלומט, הוא מתעתע במנהיגים גדולים, לפעמים בהצלחה שמרבה את עושרו ומעמדו ולפעמים הוא נאלץ לשלם מחיר יקר על מעשיו. הוא חולם להגיע ל"עולם החדש", זה שהתגלה על ידי מומר אחר, כריסטופר קולומבוס. הסיפור מתאר את מסעותיו והמהלכים הדיפלומטיים המאפשרים אותם. במקביל, מסופר על אשתו מאליקה, אחיו יוסף המלווה אותו ברוב מסעותיו, בניו, ואנשי קהילתו המשתנים לפי מקום הימצאו בכל קטע זמן. יש בסיפור הרבה תשוקה, גם אונס, גם רצח, גם הפן היהודי הקדום המעניין כשלעצמו, הרבה מידע היסטורי אמין, וברובו הוא מרתק. יש דינמיקה מעניינת בין הדמויות, אם כי, לא תמיד משכנעת לחלוטין. אני חייבת לומר שהספר משך אותי מאד ברובו, אבל לקראת הסוף הרגשתי שכאילו לסופר נמאס כבר והוא רוצה לגמור עם הסיפור הארוך הזה. כך קרה למשל החיפוף הזה:
עמ' 417. "יעקב וקטאלינה נתארסו בפומבי... כנהוג העניק יצחק לארוסתו...". 
כן, יש בספר הרבה מאד קטעים שהם דינאמיים וזורמים, עמוקים ומרתקים, אך מבחינתי, אפשר היה לקצר מעט. לא חייבים לומר, למשל שהאנשים נתקפו רעב וכפן. מספיק אחד מהם. יש גם פסקאות שלא הבנתי, לצערי, במה הם תורמים לעלילה, במיוחד אם הם בחלק המומצא ולא בזה המתועד. 
בגדול נהניתי מהספר, וכשיהיו ההמשכים שהסופר מבטיח שיהיו, אקרא אותם, כנראה, גם בגלל השפה העשירה, גם בגלל העלילה המעניינת. בהחלט הייתי רוצה לדעת איך ממשיך הסיפור הזה. אני זוכרת לסופר לטובה את מעשה בטבעת שלו, שרבים במחוזותינו אהבו מאד, והיה להיט בספרייה שלנו. גם הספר הזה עשוי להפוך לכזה, נראה לי.

הפרטים שהושמטו - תומס ה. אוגדן

הפרטים שהושמטו - תומס ה' אוגדן

Thomas H Ogdan - The Parts Left Out

מאנגלית: יואב כ"ץ

הוצאת עם עובד 216 עמודים

"עפעפיו של ארל צנחו על עיני הקוקר-ספנייל שלו כשהביט בביתו." עמ' 42. איזה ביטוי מקטין זה, וכמה הרבה כתוב בו. למרות שאֵרל, אבי המשפחה הנמצאת כאן במוקד הסיפור מתואר כאיש גבוה וחזק, גבר שבגברים, הוא מתנהג כמו כלב מחמד. הוא כנוע, מקבל את הדין ואת מה שהסביבה מכתיבה לו, את מה שנגזר. הוא לא מורד, לא מחזיר, אפילו מתרפס. ועם זאת... טוב, עוד תראו.

שני קוראים המליצו לי על הספר הזה בספרייה. אי אפשר היה גם להתעלם מהמקום המכובד שהספר זכה לו ברשימות רבי המכר לאחרונה. ואכן, הוא ריתק אותי אליו. נפש אנושית היא דבר כל כך מעניין... גם הספרים של ארווין יאלום, הזכור לטוב, כשניטשה בכה, על הספה ואחרים - ריתקו אותי. זה בטח קורה גם לכם. 

הסופר, תומס ה. אוגדן הוא פסיכואנליטיקאי ידוע (לא לי, אמנם...). כתוב בתחילת הספר שהוא נחשב לתאורטיקן החדשני ביותר בדור הנוכחי של הפסיכואנליזה. הוצאת "עם עובד" וכן תולעת ספרים פרסמו בעברית ספרים מחקריים שלו בתחום. האיש, לכל הדעות, הוא תותח בתחומו. ועם זאת, לא כל מי שמקצוען בתחומו הוא גם סופר טוב. לא תמיד הספרים שלו טובים גם לנו, ההדיוטות. אז כאן יש אחד שכן.  

"בשנתיים שגר בהן עם מרתה שאל את עצמו פעמים רבות מה הוא עושה לצד אישה שאותה חיבב ושעליה ריחם, אבל לא אהב." עמ' 120.

"אֵרל היה מודע לכך שלסלי, מתוך כבוד לפרטיותו, לא שואלת אותו על העניינים הרגישים ביותר, לא שואלת את השאלות המכאיבות ביותר, שאלות שאיש לא העז לשאול מלבד רנדי לארסן." עמ' 139.

"אני חוששת שאמירה בקול של הדברים תמוטט עלינו את עולמנו" עמ' 176.

זהו סיפור על משפחה. אב, אם, ילדה, ילד. הקשרים ביניהם סבוכים וקשים. הדמויות מאד מאד מורכבות. האם מעולם לא רצתה בילדיה ואינה אוהבת אותם. כל כך משונה וזר. כל כך מעניין. האב מגונן על האם מחד ועל הילדים מאידך. כל אחת מהדמויות עסוקה בהבלגה, בהסתרה. כעס מבעבע ומתפרץ מכאן. מה שקורה בספר מושפע מכך מאד. דברים מסתבכים מאד. מישהו נרצח כבר בהתחלת הספר. 

זהו אינו ספר מתח, והוא אינו דן בפענוח הרצח, ובכל זאת, תמצאו את עצמכם נמשכים בכוח אל מה שמסופר בו עד הסוף. הסוף. הסוף.    

אני רוצה לדבר כאן רגע על הסמוי מן העין. על מה שחבוי בנפשו של מישהו והוא אינו חושף אותו מטעמים שונים. אני מתכוונת לביטוי הידוע "לשמור בבטן" "to hold it in". מכירים, נכון? לפעמים זה מתוך התחשבות באחר. לפעמים פשוט קשה לבטא את הדברים, גם אם זה חשוב. לפעמים, מתוך תפיסה סובייקטיבית של המציאות - גם מחרישים את שראוי להיאמר. זוכרת שיחה אחת שהיתה לי על זה עם אמי, שהיתה מתנגדת נחרצת ל"להבליג". משהו כזה של הקיבוץ של פעם, נראה לי, ויסלחו לי הקיבוצניקים על ההכללה הזו. לפעמים, אולי, חשוב יותר לחשוב על זה שמולך. זה שצריך לספוג את הדברים שאתה לא יכול לסנן ולהסתיר, או למעשה, בוחר שלא לשמור בבטן. 

התשובה כאן היא לא חד משמעית, מן הסתם. כאן בספר יש את דמות האם, מרתה, שחשיפה של הפרטים שבחרה לא לשתף בהם, גורמת לה לאיבוד השפיות. אֵרל, לעומתה מתחרט על השתיקה שלו. הפרטים החשובים לא "נשמטו" כך סתם, אלא הושתקו ולא נחשפו במכוון. גם מצד מרתה, גם מצד ארל וגם מצד אחרים בסיפור. בכל מקרה זהו ספר מרתק ומעורר חשיבה. הוא גם עוכר שלווה במובן הטוב של המילה, מאלץ להעלות מתהום הנשייה אל המודעות דברים שהחרשנו, או שבחרנו להיות פסיביים לגביהם. האם זה היה נכון לנהוג כך?  (לא, זו ממש לא שאלה במבחן...) אבל מה?!? נכון? אני בכל אופן יכולה לחשוב על כמה וכמה סיטואציות שאולי היה טוב יותר אם לא הייתי חוששת להביע את דעתי בהן, ופחות כאלה, אם הייתי בוחרת לשתוק. 

 

 

אנה ואיש הסנונית - גבריאל סביט

אנה ואיש הסנונית - גבריאל סביט

 Anna E l`Homme-Hirondelle - Gavriel Savit

תרגום דנה פלג

הוצאת דני ספרים 212 עמודים 

לא הזדמן לי  עד כה להשתתף בקבוצת קריאה או בסיעור מוחות על ספר, אבל תוך קריאת הספר הזה חשבתי כמה הייתי רוצה להיות חלק מקבוצה הדנה בו. אני קצת חוששת מעניין השיח בקבוצות כאלה, בגלל עניין לא פתור שיש לי בעברי. הייתי קצינת חינוך בבית הספר לטיסה. בין יתר תפקידי השתתפתי בשיחות של "מפקדת החניכים". באחת הפעמים, בעקבות מפגש לוהב וחסר קשב כתבתי בעיתון שלהם עד כמה לקו בתרבות השיחה שם. אחד החניכים - קראו לו מולא - ניגש אלי למחרת להסביר. דיברנו קצת על זה. הוא אמר שבעתיד ישימו יותר דגש על כך. כמה שעות לאחר מכן הוא נהרג בתאונת טיסה. 

לומר שהספר מדהים יהיה, לטעמי, המעטה בערכו. אתה קורא בו כאילו בצעד תימני - שניים קדימה, אחד אחורה. (זה באמת צעד תימני?) כי על כל משפט שקראתי עצרתי לרגע לחשוב, ויש קטעים שהם עדיין אניגמטיים לי. זה ספר שאתה רוצה שיהיה איתך בבית שתוכל מידי פעם לחזור אליו ולהבין בצורה חדשה את הנאמר. 

כבר כתבו הרבה על הספר. גם בעברית סקרו אותו רבים. ובכל זאת, אני רוצה להציע כאן את הזוית האישית שלי עליו. 

העלילה ממש בקצרה: אנה היא ילדה בת 7 בקרקוב, פולין, 1939. אביה הבלשן, שלימד אותה לדבר בשפות רבות, יצא לכמה שעות אך מעולם לא חזר. היא נאלצת לנדוד בחברת איש גבוה, ממעט מאד לדבר, למרות שהוא דובר שפות רבות ומיוחדות, איש הסנונית. מלחמה. הישרדות. סכנה. בדידות. כל החבילה. במהלך כל הספר הילדה מתקרבת לאיש הסנונית ולומדת אותו, את מהלך חשיבתו, את כללי ההתנהגות שהוא מכתיב לה.

לקראת סופו של הספר, האיש משתנה, וגם היא. מחשש לספוילרים, אני משאירה לכם את כל השאר עלום. באיזה שהוא מקום, זהו חלק מהקסם של הספר. אני יודעת שזה אולי יישמע לכם מרתיע, אבל כבר בקריאת העמוד הראשון תראו שנלכדתם. אי אפשר להשאיר את הספר הזה לבד. הוא קורא ומזמין אתכם לשוב בדחיפות בלתי נסבלת כמעט. 

"כך שכאשר הגיע האיש הרזה, שדיבר אל סנוניות ושלף מהאויר את העוגיה האהובה עליה, יכלה אנה ללמוד לדבר בשפתו... ועדיין, היה משהו מאחורי פניו האדישות, כשצפה בה מושיטה את ידה אל הסנונית, או טועמת את מתיקותה של העוגיה - היה בו משהו מעבר לתעתוע ולנצנוץ, משהו מוצק ויציב ואמיתי. משהו חבוי... כך שאנה ידעה בזעם מבהיל, שעוצמתו נתנה בידיה החשופות את הכוח לשבור ברזל קר, כי יש מילים נוספות שמסתתרות בין אלה שאמר לה האיש הגבוה." עמודים 28-29.

"אנה תמיד היתה מה שמבוגרים מכנים: "נבונה לגילה". היה זה ביטוי, כך הסביר לה אביה פעם, בעל כמה וכמה שימושים. לחלק מהמבוגרים היא אפשרה לברוח מבהירות המחשבה של ילדים: "אה," הם יאמרו לנוכח הערה של חוכמת ילד בלתי רצויה, "היא כה נבונה לגילה!" וימשיכו הלאה. לאחרים שימש אותו ביטוי כתזכורת לעליונותם כמבוגרים, שהושגה בקלות רבה מדי: "אה", הם יאמרו כשסמכותם זו תאותגר באופן לגיטימי אך לא נעים. "היא כה נבונה לגילה!" וימשיכו הלאה." עמ' 40

"הזאבים והדובים לא אוהבים בני-אדם כלל והם יפגעו בך, אם רק ימצאו סיבה. הם כאן כי הם רוצים שהעולם יהיה מלא חיות כמותם." עמ' 66. אני לא באמת צריכה להסביר לכם כמה עמוק ורחב המשפט הזה, נכון? כמה הקבלות יש לו לכל מה שקורה סביבנו. 

"שאלות, אנה - שאלות הן הרבה יותר חשובות מתשובות, והן גם לא מתפוצצות לך בפרצוף. אם תמשיכי לשאול שאלות, לא תהיי אף פעם רחוקה מדרך המלך." עמ' 207

והלוואי ונמשיך לשאול ולשאול. 

   

    

סופגנית - ג'ולי מרפי

סופגנית - גולי מרפי

Dumplin' - Julie Murphy

מאנגלית נעה שביט

הוצאת כתר 350 עמודים

בערך מגיל 6 היינו שלוש ילדות צמודות. שתיים גבוהות ויפות, ואני. הניסיון שלי למשוך תשומת לב נעשה באמצעות פטפוט נון סטופ. זה בדרך כלל לא כל כך עבד לטובתי. אם משהו, אז לא בצורה שהתכוונתי אליה, ולעיתים קרובות הוציאו אותי מהשיעור. אז מיחזרתי שוב ושוב בדיחות ששמעתי מהגדולים. למרבה הפלא, זה דווקא הצליח. משפחתי היתה תמיד משפחה עם הומור טוב, ועד שעופר... השכנים היו שומעים את אימי צוחקת בקול רם לעיתים קרובות מאד. החברות של אז עודן חברות אהובות גם היום. אני פחות מרגישה צורך להיות במקום של הבדרנית ולהצחיק, אבל למרבה הצער, עודני דברנית בלתי נלאית. הספר הזה לקח אותי למקום של אז, לאנדרדוג שמנסה לשבור את תקרת הזכוכית.
הגיבורה פה היא נערה שמנה, שנונה, ממש לא דחוייה. הפוקוס שלה על עניין השומן או אולי מוטב לקרוא לכך השמנות שלה, הוא פנימי מאד, אם כי מחוזק מאד על ידי אימה, שכמעט תמיד מראה לה כמה היא לא מרוצה מאיך שהיא נראית וכמה היא מאוכזבת ממנה. היא לא מאמינה בעצמה, ביכולות שלה, כי התכונה הכי חשובה שלה בעיני עצמה היא היותה שמנה. ודווקא מהמקום הנמוך הזה, היא ממריאה פתאום ומוצאת כוחות גם להרים איתה חברות אחרות, גם הן, בהחלט לא העפרונות המחודדים ביותר בקלמר. 
זו לא ספרות גדולה, לא. אבל זה כיף של ספר. משהו שנעים להזדהות איתו. כי במי מאיתנו אין איזו סינדרלה שמקווה שמישהו חשוב לה ימצא את סנדל הזכוכית ויראה את הנסיכה שיש לה בפנים? זה כמובן לא חייב להיות עניין של יופי דווקא, אתן ואתם יודעים. וגם, במיוחד יש את הרגע המרחיב דעת הזה שבו אנו מגלים בעצמנו את התכונה המיוחדת לנו, ולמה להעמיד פנים? עוד יותר טוב אם זה קורה קבל עם ועדה.
אם לשפוט על פי התמונה של הסופרת - היא יודעת על מה היא מדברת ועל מה אנחנו חושבים. 
ספר כייפי. תעשו לעצמכם טובה ותקראו.

    

איש ואישה בלילה - קנט הרוף

איש ואישה בלילה - קנט הרוף
Kent Haruf - Our Souls at Night
מאנגלית: הדסה הנדלר
הוצאת כתר 160 עמודים

התחלתי את הספר הזה ונשאבתי מיד. קודם כל, הספר מתחיל ב-ו'. כן. "ואז ערב אחד במאי..." ישר בהתחלה. אמרתי, וואלה אמיץ. כדאי לראות מה יש לאיש לומר. ואכן, הוקסמתי. אלמנה בת 70 פונה אל השכן שלה, אלמן קשיש אף הוא ומציעה לו לחלוק איתה את הלילות במיטתה. ההצעה לא כוללת סקס, והיא, בעיני, הצעה אמיצה מאין כמותה. בכלל, אתם בטח מכירים את רגעי הקסם האלה, שבהם מדברים בחושך עם מישהו קרוב. כשזה קורה, זה מרגיש כמו לדבר אל עצמך. מבפנים נובעות אמיתות או דעות שלפעמים לא המשגת לעצמך עד הסוף. וזה מכשיר לך את הלילה לשינה מתוקה, וכן, זה גם עושה נעים מאד בבטן ובראש. עוד מהימים של מסיבות פיג'מות, לאו דווקא מאלה שבהן באות כ-ל הבנות. אחרי כל האקשן, מגיעים רגעי השקט הרכים, ומשוחחים על מה שבפנים, כל גיל והבפנים שלו. כיף גדול. 
בדידות של אנשים מבוגרים הוא עניין מכמיר לב. אנחנו נוטים לרחם, לחמול, אך לא מצפים מהקשישים לעזור לעצמם. והנה אשה אחת, שהבדידות גדולה עליה, מוצאת נפש מתאימה ובוחרת להתקרב אליה. אני חושבת לעצמי, מה אם, חלילה, הייתי מוצאת את עצמי במצבה. בנה רחוק ומרוחק (לא, זה לא אותו הדבר,) שכנים וחברים יש, כמובן, אבל בלילה, הלבד מחריש אזניים. זה לא שאין לה שום אינטראקציה חברתית ביום יום שלה, אבל, היא רוצה לבלות את הלילה כשמישהו לצידה. הייתם יכולים לעשות את זה? נראה לי שאני לא די אמיצה לכך. יש בזה משהו מאד אמיתי וישיר, מאד אסרטיבי כביכול, אבל גם מאד מאד מודע. אני מאד מעריכה אנשים שמסוגלים לכך, כי, הרי אתם יודעים, יש את כל ה"מה יגידו" הזה שיושב לנו בוורידים ומציק, ולא תמיד נותן לנו (טוב, לי, בכל אופן) לעשות גם דברים שאנחנו כל כך יודעים שיעשו לנו טוב, שבשורה התחתונה יהיו ממש נכונים לנו. 
תרשו לי להסתפק בזה מבחינת התוכן. לא התכנסתי הערב כדי להקריא לכם סיפור לפני השינה. את זה אתם יכולים לעשות לבד. אבל אני כן רוצה להמליץ מאד על הספר הזה. הסופר קנט הרוף (חשבתי שזה שם הודי, אבל לא. הוא בא מפואבלו קולורדו.) כבר לא איתנו, וזהו הספר האחרון שכתב, הראשון שתורגם לעברית. הוא נערך על ידי אשתו לאחר מותו ומוקדש לה. אני מאד מקווה שיזדמן לנו לקרוא דברים נוספים משלו, אם ככה הוא כותב. 
הספר מתנהל לאט, ומכיוון שמדובר בסוג של סבא וסבתא בני 70 זה נראה לי אמין ונכון. זה בשום אופן לא בא על חשבון הזרימה של הספר והמשיכה לקרוא אותו. 
"כשחזר לואיס לחדר השנה של אדי הוא הוציא את ידו מהחלון ואסף בה טיפות גשם שטפטפו מהמרזב ובא למיטה ונגע בידו הרטובה בלחייה הרכה של אדי." עמ' 90. 
זהו. זה משפט שחותם פרק. אין הרבה מלל בספר הזה הקצר - כל כולו 160 עמודים של חמדה, כולל תודות. אבל יש בו עומק רב, מהסוג המרומז, וזה כל כך יפה בעיני. 
לא מעטים בעולם חשבו כמוני:

    

   

     

   

בא לעולם - מרגרט מצאנטיני

בא לעולם - מרגרט מצאנטיני
Venuto Al Mondo - Margaret Mazzantini
תרגום מאיטלקית אלון אלטרס
הוצאת כנרת זמורה 557 עמודים

ביום הולדתי לפני כמה שנים, הפתיע אותי דן בנסיעה לאופאטיה, קרואטיה. במהלך הטיול שם לקחנו טיול מודרך חד יומי לשמורת האגמים של פליטביצה. בדרך ראינו בתים נטושים, אזורים רבים כאלה. המדריך הסביר שבתים אלה נפגעו ממלחמת האחים האכזרית שניטשה שם. מטבע הדברים, המדריך רצה להעביר לנו כתיירים חוויה נעימה, ולא רצה להכביד עלינו יותר מדי, ולכן גם לא הרחיב יותר מכך. נדנו בראשנו בעצב, כן, אבל עברנו הלאה. כמו כל דבר שאינו ממש שלך, על אף שהוא כאוב ומהדהד - בסיטואציה הזאת, של תייר שבא לראות את יופיה של הארץ הזרה, אולי אפילו, לבושתי, הדחקתי.  אז המשכנו לשמורה הבלתי אפשרית ביופייה הזו, פליטביצה, על פלגיה ומפליה המדהימים. אולי מהמקום האופטימי הזה שלי, זה הרושם העיקרי שנצרב בזיכרון, ועמעם במשהו את הבתים הנטושים. איכשהו כשאתה רואה בית ריק, גם אם אתה שומע שמישהו מת בו, וגם אם הוא תקוף יריות עד מאד, מה שנצרב בזיכרון זה בית ריק. 
הספר הזה שינה הכל. הוא הכניס אותי למלחמה בסרייבו, אל מקום הכי אישי וקרוב שיש. הוא נגע בי במקומות מוכרים לי, אל חוויות שחוויתי בעצמי או לחילופין נחוו בסביבה הקרובה ביותר שלי. אני מתכוונת כאן, למשל, על הפלא הלא נתפס שבלהיות בהיריון. לגדל ישות אנושית בתוכך. התחושה המופלאה של חיות, של חגיגיות של יצירה, וגם של לאות וכובד. פגשתי כאן גם את החוויה המוכרת של כשלון עמוק ורציני. של הטעם המר-חמוץ, אפילו סוג של תחושת חול בפה, כזו שבאה מתסכול של החמצה, של אכזבה, שקודח בנשמה. פגשתי גם בחוויית הכמיהה, שליחת היד אל הבלתי מושג. משהו שאולי גם אתם מכירים. זה שם, ממש, אבל אי אפשר להגיע ולגעת. וכן, גם החוויה של האהבה הנלמדת אל יצור חדש ולא מוכר, אל ילד חדש. 
הספר לא קצר, יותר מ-550 עמודים. והוא ממש לא קל לעיכול, אבל הוא יהדהד בקורא לזמן ארוך. (כמו, אגב, גם הקודם של מצנטיני: אל תזוזי.) יש בו קטעים איטיים וקטעים אחרים שתופסים אותך בגרון ולא מרפים. יש קטעים שהבוטות שבהם נדמתה לי כדורכת ברגל גסה על הקצוות הכי רגישים שלי וקטעים אחרים שבהם, כביכול, נחתי. בסוף - אוי הסוף הזה, שבו נחשפת אמת אחת בלתי אפשרית, ואתה נשאר פעור פה. זהו סיפור אהבה, סיפור של מלחמת אחים, סיפור של הישרדות והקרבה, ובעיקר, סיפורם המיוחד של ג'מה ודייגו, וסיפורי חבריהם, מכריהם, גם סתם אנשים זרים להם, שנמצאים במקום קשה ונאלצים לקבל החלטות קרדינאליות. 

"...גויקו צועד לעבר המכונית, אני מביטה בגבו. הגב הוא חלק הגוף שאדם אינו יכול לראות בעצמו, זה שאתה מותיר למבטם של אחרים. על הגב מכבידות המחשבות, הכתפיים שהפנית לאנשים כשהחלטת ללכת לדרכך." עמ' 491
"התחשק לי לקפוץ על צווארו כמו נערה. אבל עמדתי והמתנתי שם כמו גחלילית. לפעמים אתה זקן יותר בגיל שלושים מאשר בגיל חמישים." עמ' 74
"זה באמת נראה לי כמו נס...שסערת התאים הזאת תשכון בגופי. כאילו בלעתי עולם ומלואו. פתאום התחלתי ללכת באיטיות, טובלת ביערות רוך של לגונת מים... " עמ' 142
"כשאתה מוצא בן בעולם, יתפתחו העניינים כאשר יתפתחו, הוא תמיד יישאר איתך. יש אנשים שאנחנו מאבדים אותם ושבים ומוצאים אותם בכל יום מחדש, בתצלומים, בארון הבגדים." עמ' 214
"אחרי שהתותחים יסולקו, יסתלקו גם מהדורות החדשות, וכל מה שיישאר יהיה הצד האפור של העיר הזאת, שתמשיך לפלוט את כאבה החרישי כאילו היה טחב. " עמ' 409 

עשו גם סרט על הספר הזה:  נולד פעמיים - טריילר .  לא צפיתי בו, ואני כל כך מקווה שהוא מצליח להעביר את התחושות העמוקות שמלוות את הקורא בחוויה של קריאת הספר הזה. הספר זכה להתפרסם במדינות רבות ותורגם לשפות רבות כפי שתוכלו לראות כאן למטה.