דוקטור, בואי אצלי - מירה מגן

Next in Line - Mira Magen

הוצאת זמורה, 2025, 256 עמודים מודפסים

איזה ספר נהדר! השפה פשוט מלאכת מחשבת מענגת והעלילה מדוייקת, אינה מתפשרת ואינה מתייפייפת, היא סוחפת וקולחת, למרות שהמסופר בה בד"כ מורכב ולא קל. 

אני אוהבת את הכתיבה של מירה מגן, ותמיד מתפעלת מהעברית היפה שבה היא מפנקת את קוראיה. כל פעם נראה לי שהספר האחרון שלה שקראתי הוא הטוב ביותר, וזה אינו יוצא מן הכלל. 

גליה אושרי היא רופאה המטו-אונקולוגית בבית חולים. היא רווקה דתייה, והיא אחת משלוש אחיות נשואות ואימהות לילדים מבית מסורתי. גליה נמצאת בזוגיות פושרת (מצידה) עם קולגה שלה, רופא בכיר יותר במחלקה שלה, ששמו ענר. ענר הוא אלמן ויש לו שתי בנות פעוטות, והוא בטוח לגמרי בקשר ביניהם.

חולים רבים יש במחלקה בה עובדים גליה וענר, והעבודה בה היא מואצת תמיד ומלחיצה. מן הסתם, זהו עיסוק בעניינים של חיים ומוות. שניהם מוכרים כרופאים מקצועיים ביותר, שאינם מניחים לרגשות שלהם להיות חלק מהטיפול בחולה. זה מה שמצופה מהם הן מהחולים ובני משפחותיהם והן מהצוות הרפואי שסביבם. גליה נשארת מחושבת ומקצועית מול כל החולים, גם מול מי שמאשימה אותה בקול גדול במותו של בנה הקטן. היא נדרשת להיות כזאת גם מול בני משפחתה שמציבים בפניה אתגרים לא פשוטים. 

"רציתי להניח יד על בטנה ולנחם את היצור המתהווה, מוחו טרם הושלם, ריאותיו עוד לא בשלו והן צנופות עדיין ומכורבלות זו אל זו. הייתי אומרת לו שיחד עם זקיקי השיער והציפורניים שהוא מצמיח, שיצמיח גם כנפיים קטנטנות שימריאו אותו הרחק וגבוה מעל כל השִיט העכור והכעור הזה, הייתי אומרת לו, תקשיב לי טוב עוּבָּרצ'יק, הרחם הוא פונדק דרכים, אתה לא חייב לו כלום בשנייה שאתה יוצא." עמ' 137

אבל יום אחד מגיע למחלקה נער חולה אנוש מלווה באביו הכריזמטי, והם מערערים את שיקול דעתה. הקשר בין גליה לענר מושפע מכך והספר סוחף את הקורא בכוח משיכה בלתי רגיל אל ההחלטות שיתקבלו ביניהם ואל מה שקורה לגליה מבפנים כשהיא מנתחת בצורה בהירה וללא הנחות את רגשותיה.

הספר מציג בפנינו תככים שקורים בבית החולים, מאיר את המורכבות שבחיי המשפחות ברוכות הילדים ובמיוחד את ההתמודדות של רופאים ורופאות בעבודתם המפרכת. 

בשתי מילים: מעדן ספרותי. 

"סיפרתי לה שלפני יומיים קניתי צרור ירוק של פרחי נץ החלב, ניצנים בוסריים זעירים סגורים, רכובים זה על גבי זה, אסופים אל גבעולים גסים. אתמול שני פרחים כתומים ראשונים פקעו את קליפת הניצן והנצו, הבוקר נוספו שלושה ובהמשך הימים יהיו כנראה עוד. מישהו יכול לנבא מי מגולמי הפרחים האלה יצליח להרחיב את פתחו, לקרוע לו מוצא ולפרוח? ומי יישאר מקופל וצנוף במעטפת שלו, יצטמק ויכמוש בתוכה?" עמ' 199

לבן מכבסים בתשעים מעלות - ברוניה ז'אקל

Belo se Pere na Devetdeset - Bronja Zakelj

מסלובנית: שי סנדיק

הוצאת אריה ניר, מודן, 2026, 256 עמודים

קוראים לך מיטה, ואני קוראת לך אמא. כמה שאת יפה וכמה שאת שלי." עמ' 11

זהו מעין מכתב שכותבת ברוניה, שבתחילת הספר היא ילדה בת 6, ובסוף אישה בוגרת, לאימה החסרה. הספר מלווה את התבגרותה, בפכים קטנים, לכאורה תיאורי שגרה של לחם ומלח, המתוארת פה ברגישות, גם בכאב אך גם בהומור. המון תמימות ילדותית יש כאן, לצד ראייה רגישה ומדוייקת של הילדה. ברוניה רואה ומצביעה על דברים כהוויתם, מה שמבוגרים רוצים לפעמים להחריש. יש דברים שאסור לומר אותם בזמן ובמקום שהיא נמצאת בו, ואנחנו איתה.

זה מתחיל כסיפור תמים אבל מתפתח ונוגע בכאבים, פיזיים ונפשיים, של מחלה ואובדן, ושל בדידות. 

הספר מתחיל ביוגוסלביה בתקופתו של טיטו. סלובניה היתה אז חלק אוטונומי בממלכה הזאת שאיחדה כמה עמים סלאביים. ב- 1991 הכריזו קרואטיה וסלובניה על עצמאותן. סלובניה, שרוב הספר מתרחש בה, היא היום  רפובליקה המצורפת לאיחוד האירופי ולנאטו. 

"אז אני מאמינה שלויזה לא ראה את דדה, ומאמינה שהוא גם לא ראה אותי, כי הייתי אז קטנה מאד, וכשאתה קטן מאד, לפעמים מישהו לא רואה אותך. כי אם הוא רואה אותך, הוא אוהב אותך, כי כשאתה קטן מאד, כולם אוהבים אותך. אבל אני לא אומרת כלום, רק מתכרבלת בחיקה הגדול, הרך והפרחוני, והיא לוחשת לי לתוך השיער, "פרפר שלי, פרפר זהב קטן שלי."" עמ' 40

ילדותה  הנעימה של ברוניה ז'אקל, המלווה בשעשועים עם אחיה, סבתה ואימה הנערצת, נקטעת באחת כשאימה נעלמת מחייה. ברוניה מדברת אל אימה ומשתפת אותה ברגעים בחייה, בצל האירועים המשמעותיים ביוגוסלביה ואח"כ בסלובניה, עם האוכל המיוחד, המקומות השונים, והיחסים במשפחה המורחבת והחברים. זה מגיע עד הפרטים האישיים ביותר. אנחנו מלווים את ברוניה וחווים יחד איתה את בדידותה, למרות שרוב הזמן היא מוקפת במשפחה וחברים רבים. ברגישות רבה היא מעבירה אלינו בספר האוטוביוגרפי הזה, את היותה בלתי מובנת גם על ידי האנשים הקרובים ביותר אליה, ע"י אביה המתנכר לה גם בשעות שהיא הכי צריכה אותו, וגם על ידי כל אלה, שגם אנחנו מכירים כאלה אולי, שבוחרים לברוח מהאמת, לייפות אותה או להתכחש לה. אנחנו מכירים, הרי, את אלה שאומרים לך שהכל יהיה בסדר גם כשאתה יודע שלא. זה לא מנחם, זה רק מתסכל אותה ומדגיש את בדידותה בתוך הסיטואציה.

הקורא מתלווה אל ברוניה, אל הזוגיות שלה עם אורבן, אל היחסים המיוחדים עם אחיה רוק, עם סבתה האהובה והמכילה מכולם המכונה דדה, ואל בני משפחתה וחבריה במעגלים השונים. לכל אחד מהם יש דרך מיוחדת לו להתמודד עם מה שמוצב לפניו בסביבה ובחייה הקשים של ברוניה. אימה החסרה נמצאת שם כל הזמן, והגעגוע אליה נוכח בכל רגע בחייה.

זהו ספר מאד לא קל, לא בטוחה שהוא נכון לבעלי בטן רגישה, אבל מי שבוחר בו, לא יוכל לעזוב אותו עד הסוף, ויזכה בחוויה מזוקקת מיוחדת מאד. זהו ספר שונה מאד מכל מה שהכרנו, הוא פשוט וכן ויש בו המון רגעים קטנים יפהפיים של יום יום, שמצטרפים לחווייה גדולה ונהדרת. 

למטה תראו את הכריכות האחרות שהודפסו בעולם. להפתעתי, לא מצאתי הוצאה מערבית של הספר, אך הוא עובד בימים אלה לסרט קולנוע. 

  

  

 

 

ברבורים שחורים - יורם רומם

Black Swans - Yoram Romem

הוצאת ניב, 25, 369 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית

ראשית, גילוי נאות: המחבר הוא חבר ותיק של המשפחה שלי. הוא חברו הטוב של אחי עופר ז"ל מקורס טיס ואחריו. קראתי את הספר הקודם של יורם רומם ואהבתי מאד. 

רציתי לקרוא את הספר הזה כי ידעתי שהאיש מעניין, ושכדאי לשמוע מה יש לו לומר. קצת חששתי מהנושא הראשי, שמדבר על אחורי הקלעים של חברת הייטק. יְלָדַי עובדים בחברות כאלה ובכל זאת אני יודעת מעט מאד על הצדדים העסקיים שם. 

זהו סיפור על חברה ישראלית שממציאה מוצר שמדליק אור אדום ומתריע על מצבים רפואיים מסכני חיים. 

הסיפור מתחיל מקטע בסיפור חייו של יורם, המכונה כאן יואב. הוא נמצא בדיסלדורף בעיצומם של החיים, עבודה, משפחה, לימודים, כשלפתע מחצית גופו קורסת ומשתתקת. כנווט קרבי לשעבר בחיל האוויר הוא יודע שבמטוס יש נורות אזהרה וכשהתקלה חמורה נדלקת נורת "מאסטר קושן". יואב, הגיבור הראשי בספר, יחד עם שותפו אמוץ, רוצים להמציא מין מאסטר קושן כזה לגוף, שיתריע על מצבים רפואיים קריטיים, בזמן, כדי להספיק ולהציל את המצב. החלום הזה מלווה את יואב זמן רב.

"ברבורים שחורים" הוא מושג שמשמעותו אירוע קרדינלי שמשנה סדרי עולם. ברבור שחור כזה קרה לכולנו בתקופת הקורונה. ברבורים שחורים כאלה קרו גם לממציאים הישראלים כאן שרצו להציל את העולם עם גופיה נלבשת שתתריע על אירוע לבבי, מבלי לאלץ את הלובש אותה לשנות את שגרת חייו.

המצאה כזאת צריכה להישען כלכלית על גורמים רבים. היזמים פנו לסין. סין מתנהלת בצורה שונה מאד ממה שאנו רגילים במערב, וכאן נתקלה החברה בברבור שחור ראשון. הקורונה שסגרה את העולם היתה הברבור השני. בשליש השלישי של הספר פוגשים עוד ברבור שחור - מחלתו הקשה של יואב. גם כאן כמו בחלקים אחרים של הספר מה שמציל את המצב הוא מחקר מעמיק ושאיפה לידע, וזה תמיד מעניין. וגם כאן מואר המוטו, שאם אתה רוצה ומאמין, עליך לעשות כל מה שניתן כדי להשיג את המטרה שלך. 

כאמור, אני מבינה קטנה מאד בעסקים ובתככים כלכליים ולכן החלק הזה בספר קצת דשדש לי, אבל עד האמצע ומן השליש השלישי הוא היה מרתק. מאד בער לי לדעת מה קרה בסוף, והכי חשוב היה לי לדעת מה קרה ליואב. אני לא מתכוונת לעשות כאן ספויילר, חלילה. תצטרכו לקרוא ולגלות בעצמכם. כדאי לכם.

מומלץ. 

 

אהבה בשש תיבות - מיכל בראון

 

Love in Six Bars - Michal Brown

הוצאת כנרת זמורה, 2025, 268 עמודים 

דניאל בון הוא איש בודד שגר לבד בניו יורק ומחפש בכל העולם כלי קשת נדירים עבור לקוחות מליונרים. אביו אנטון חי בקליפורניה והם אינם בקשר למעט אותן פעמים בודדות בשנה בהן דניאל נוסע אליו. אימו, אן, אליה היה קשור מאד, נפטרה לפני שנים. עכשיו מזומן בון אל אביו שלוקה בדמנציה והוא מביא אותו אליו לניו יורק. הוא מקווה לחדש את הקשר ביניהם, למרות כעס עמום שיש בו כלפיו מאז מות האם. בון (כך הוא נקרא בספר) הוא איש קר ומופנם, ומנוכר מבחירה. יש רק שלוש דמויות אליהן הוא קשור, האחת, ויקטוריה אישה מבוגרת מאד, שבון קורא לה נערתי, בעלת חנות ספרים הנקראת הנסיך היפה צ'רלי. הוא מבקר אותה בכל פעם שהוא חוזר מאחד ממסעיו העסקיים ומביא לה תמיד כדור זכוכית עם פתיתי שלג. שתי הדמויות האחרות הן יחזקאל, הנביא ההומלס שגר באיזור, שצועק פסוקים מהספר התנ"כי, וממנו כולם מתעלמים, וכלבו של יחזקאל הקרוי שופטים, אליו הוא נקשר מאד. (לדעתי, כלב מוסיף תמיד את התבלין הנכון לכל ספר.)

המקום היחיד שבון מרגיש בו מעט חום הוא במועדון ג'אז שכונתי קטן בווילג' שבו הוא מנגן על הקונטרבס שלו.

יום אחד, כשהוא מחכה בטרקלין בשדה התעופה לטיסה שלו, ניגשת אליו ויויאן, אישה צבעונית, רעשנית ומלאה מרץ והיא מחזרת אחריו. היא מספרת ששמעה אותו מנגן במועדון והוקסמה. בהתחלה הוא מסתייג מזה מאד. אבל היא אינה מוותרת.

"באותו רגע מדויק, שמע נקישה מתכתית קטנה, צליל ברור ומוכר, הרגע בו המפתח משלב את הזיזים של המנעול ונועל אותו. הוא ידע שהוא צועד היישר אל תוך שטח ההפקר האמיתי, המסוכן, אל בין זרועותיה של האינטימיות." עמ' 117

בספר נוכחים מאד כלי הקשת המיוחדים שבון צד ממקומות שונים. המוסיקה שמתנגנת מהכלים האיכותיים מביאה אותו לגבהים רגשיים שאינם מאפיינים את חייו היבשים. גם ויקטוריה וגם ויויאן, שתי הנשים הקשובות לו, גורמות לרגשותיו להתרומם ומשיבות לו עושר נפשי שלא היה מוכן לו בעבר. חבריו שנעלמו מחייו וכן אביו שבריאותו מדרדרת, מוסיפים פן רגשי אחר, לא פחות עמוק. המוסיקה מוסיפה, כמובן, יופי לעלילה. 

אספר לכם סיפור קטן מילדותי. גרתי בשכונה בבאר שבע שבה כמעט כל הילדות למדו לנגן על פסנתר, הבנים - בכינור. אני לא הייתי יוצאת מן הכלל בנושא הזה והורי קנו לי פסנתר ישן, "שטגמילר", דרך חבר של קרוב רחוק שלהם שהיה מנצח בתזמורת. ניגנתי בהתחלה בהנאה גדולה. הפסנתר היה ממוקם בסלון ועליו, כמקובל, פסל של ראשו של בטהובן עם מפית קרושה מתחתיו. משבגרתי רציתי משהו אחר. ניגנתי עם חברה בגיטרה ורציתי גם אורגן. הורי איימו שבשביל לקבל אורגן אצטרך לוותר על הפסנתר, ואני התעקשתי. קיבלתי אורגן והפסנתר נמכר. הקונים הגיעו לביתנו עם טנדר והעמיסו את הפסנתר שלי שהיה איתי כ-10 שנים ונסעו. די מהר התחרטנו כולנו. אבל הפסנתר הזה לא שרד את הדרך, ובסיבוב חד שעשה הנהג הוא נפל מהרכב, ושוב לא ניתן היה להציל אותו. נשארתי עם גיטרה ואורגן. היום אינני מנגנת עוד, אבל המוסיקה מתנגנת בי, ולפעמים אני מוצאת את אצבעותי מנגנות מנגינה בלי קלידים. 

"הוא הגביר את הקצב, והקונטרבס שלו שר. כשהרגיש שמלאה השעה, הסתובב בגופו, חשף את עצמו לקהל, וניגן עד שנשמעו האשמה שלו, והפחדים, ובדידותו, וכאבו הקר, והבושה, והכמיהה. בון התרומם עם המוסיקה, מוביל אותה ומובל על ידה, עד שהפכו לאחד." עמ' 256

הספר מתרחש ברובו בניו יורק, יש בו תיאורים של העיר בעיקר בפן המנוכר שלה. הייתי רוצה להבין יותר את הקשר של בון עם כל אחד מהוריו, אבל הספר קולח והוא מומלץ.

שליח הספרים - קרסטן האן

 

Der Buchspazierer - Carsten Henn

מאנגלית: נעה בן פורת (אבל המקור הוא בגרמנית)

 הוצאת תכלת, 2025, 221 עמודים מודפסים

"אה, לא משנה כמה ספרים אני קורא, תמיד יהיו עוד ספרים שלא קראתי. זאת הטרגדיה. מי שנהנה מקריאה רוצה לקרוא כל ספר טוב שיוצא לאור." עמ' 100

קרל קולהוף הוא מוכר ספרים שעובד בחנות ספרים בבעלותו של איש זקן וחולה, כשליח.  הוא עושה זאת כבר עשרות שנים. הוא בוחר עבור לקוחותיו את הספרים שמתאימים להם ומביא אותם אליהם הביתה בנתיב קבוע מראש. זוהי תמצית חייו למעשה. הוא איש זקן ובודד והממשק החברתי היחיד שיש לו הוא בדרך זו בלבד. לכל אחד מלקוחותיו הוא נותן שם ספרותי משלו, ולחתול שלו הוא קורא כלב. יום אחד נכנסת לחייו ילדה בת 9, שמציגה את עצמה בשם שסקה, ומלווה אותו בדרך אל לקוחותיו. בדרך היא מלמדת אותו פרק ביציאה מהשיגרה, בחיבור חברתי שיאפשר לו להתגבר על הבדידות שלו, וגם מספרת לו על חייה המיוחדים. זו חברות שמתפתחת ודרכה אנחנו פוגשים אנשים מיוחדים וספרים רבים רבים.

אבל אז, בעל החנות נפטר, וביתו שיורשת את החנות מפטרת את קרל מעבודתו.

זהו ספר שעניינו מילים, ספרים, ספרנים ומוכרי ספרים, הוצאות, ביבליופילים בכלל. אתם שנכנסים אלי לבלוג, בוודאי יכולים להרגיש בספר הזה כמו בבית. אני מצאתי את עצמי מזדהה עם משפטים רבים בו. במרכז נמצאת הדילמה האמיתית של כל שוחר ספרים. כספרנית, אני מתלבטת לא פעם כשאני מתבקשת להמליץ למישהו על ספר. איך אני יכולה לדעת מה יתאים לו, מה הוא מבקש שיקרה לו במהלך הקריאה, ומדוע דווקא הספר הזה הוא זה שאמור להיקרא עכשיו על ידו. המפתח, מן הסתם, נמצא במה שלמדתי בתקופה הארוכה בה התנדבתי בער"ן. צריך להקשיב. להקשיב מאד. במקרים רבים הקורא שידר לי בדיוק מה הוא צריך או רוצה, ומכאן הבנתי על מה כדאי לי להמליץ, כדי לאפשר לו שעות פנאי משובחות, נעימות ומחכימות, סוערות או מרגיעות. כשזה קורה, זה משמח מאד. אתם יודעים למה אני מתכוונת, נכון? 

בספר הזה יש אזכור של ספרים רבים שרבים מהם מוכרים וחלקם היו חדשים לי. האינטראקציה בין האנשים לספרים, בין הבעיה למרפא לה, ובין הגיבור למתנת הספרים - נפלאה כאן. יש כריכות, תראו למטה כאן, שנראות כמציגות לפנינו ספר ילדים. זו התאילנדית למשל, שנראית ילדית משהו. אל תתנו לזה להטעות אתכם. זה ספר עמוק ובוגר, גם אם שסקה היא בסך הכל בת 9 והיא דמות מאד מרכזית בספר. 

"הוא החליט ללכת ביום המחרת למגרשי המשחקים של כל בתי הספר בעיר, להביט סביבו ולשאול ילדים בני גילה של שסקה אם הם מכירים ילדה קטנה עם תלתלים כהים. שמה שסקה, ואם פוגשים אותה פעם אחת לא שוכחים אותה יותר." עמ' 157

ספר נהדר, עדין, רגיש וכייפי, וגם משעשע. יופי של ספר לקרוא מתחת לשמיכה, במיוחד בימים או לילות שבשמיים יש בלגן סוער. מודה לג'ני שהמליצה לי עליו. 

  

  

  

  

  

  

  

  

הכורסה הירוקה - יובל נריה

The Green Armchair - Yuval Neria

הוצאת כנרת זמורה, 2025, 127 עמודים מודפסים

נתחיל מהסוף. זהו ספר מכובד ומכבד, אך כזה שנותן אגרוף בבטן. נובלה קצרה שאין בה אף מילה מיותרת, מאלה שלא יכולים להפסיק אבל גם לא רוצים שתיגמר.

נדב גרין הוא פסיכולוג קליני בבית החולים הפסיכיאטרי בירושלים. נדיבה היא מטופלת שחיה בבית החולים הזה כבר 40 שנה. נדב לוקח על עצמו את המשימה לרדת לעומקו של הטיפול בה כדי לאפשר לה להשתחרר סוף סוף מבית החולים ולהתחיל בחיים עצמאיים משלה.

"ומה הלאה, מה באשר לטיפול עצמו? החליט לפשט דברים. די ללכת סחור-סחור, אמר לעצמו. הגיע הזמן לטיפול ממוקד טראומה, קצר, מובנה, אפקטיבי. כזה שפועל לא רע עם רוב נפגעי הטראומה הנפשית, חיילים, אזרחים." עמ' 64

וזה אכן מתחיל מטיפול מקצועי וסדור, עם אבחון של מתמחָה. לכאורה הכל זורם כמתוכנן. הפגישות בין נדב לנדיבה מתקיימות בשיגרה, כשהיא מגיעה למשרדו, יושבת על הכורסה הירוקה ומתחילה, לאט לאט, לחשוף את האובדנים שחוותה עוד מילדותה. 

"אומַר לו כי כך וכך וכך אירע לי. כך-וכך-וכך- וכך. ומילותי יזרמו מפי...  וזה הכול. זה סוד הדברים כולם. סוד יסוד עולמי. פשר חטאַי. מסכת אשמתי." עמ' 61

במהלך הטיפול והדיאלוג עם נדיבה, נחשף השבר שנדב נושא עימו. לרגע מתחלפים השניים בתפקידים. הוא חוטף התקף חרדה שמדליק אצלו אור אדום, ומאלץ אותו להתמודד עם עברו.

נובלה נהדרת. נדב מסופר בגוף שלישי, נדיבה, בשפה יפה ומיוחדת - בגוף ראשון. אהבתי את התמונה על הכריכה, את הכורסה הנעימה מול החבל הקרוע. גם הפורמט של הספר נותן לו מבחינתי נקודות זכות. 

ממליצה מאד מאד.

 

תוכנית פרישה - סו הינסנברג

The Retirement Plan - Sue Hincenbergs

מאנגלית: אילן פן

הוצאת פן, ידיעות ספרים, 2025, 408 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית "עברית"

הנה ספר שיש בו המון: זוגיות לטוב או לרע, מתח, פשעי מאפיה, תעלומה, שידוכים הודיים ע"י אמא מפחידה, הומור, ובמיוחד חברות נשית. מה אפשר לבקש עוד? אז יש פה באמת בלגן גדול אבל הוא נקרא בכיף. מדי פעם יש תפנית שלא ציפיתי לה בעלילה. החברות הטובות האלה, שהן בגיל פרישה, מסתבכות בפשע שתכננו כדי להבטיח לעצמן פרישה של הביוקר.

תראו, יש כאן ארבעה זוגות של חברים שיש להם שיגרת בילויים משותפת, כזו שנבנתה במשך שנים רבות של היכרות וחברות. לאחרונה הפסידו הגברים, שהם גם המפרנסים, את כספי תוכנית הפרישה שלהם בעיסקה כושלת וכולם מבכים את מה שאבד. בשיגרה החדשה יש שיעמום ומרירות לא נעימה. ואז, אחד מהם נהרג בתאונה מטופשת. אלמנתו זוכה בכספי הביטוח שלו, ויוצאת לחופש כלכלי נוח ונעים.  "ננסי הנהנה. "אני לא רוצה להיות חסרת רגישות, אבל מרלין נראתה אי פעם טוב יותר?"" עמ' 14

ולכן, שלוש החברות שנותרו זוממות לרצוח את בעליהן. הן פונות אל הַסַּפָּר של הגברים שהן יודעות עליו שעבָרוֹ לוט בערפל פלילי, ומציעות לו, בתשלום רב שאינו מצוי בידיהן כרגע, לעשות מעשה. הבעלים, שעובדים בקזינו ממנו הם מעבירים פה ושם כספים לחשבונם הפרטי, מציעים לאותו סַפָּר תוכנית משלהם, כדי שיגן עליהם מרוצח אפשרי.

הרבה מאד כסף מונח על המאזניים פה, ויש הרבה שחומדים אותו. יש גם את אלמר, כלב זקן, שהוא לא מאד יפה אבל מאד רגיש. והרוצח... הוא האיש החביב ביותר בסיפור. 

ספר חמוד ומשעשע. קצת חלש בקטעים מסויימים אבל בגדול מהנה מאד. מומלץ.

  

  

 

 

משחק המשאלות - מג שייפר

The Wishing Game - Meg Shaffer

מאנגלית: ניצה פלד

הוצאת כתר, 2025, 336 עמודים מודפסים

כמעט ויתרתי. אפילו הנחתי אותו במדף של "חוזרים לספרייה". לא הצלחתי לקרוא יותר מעמוד כל פעם ונרדמתי. ואז, למרות שהייתי אחרי שישי די מעייף, החלטתי לתת לו עוד סיכוי, מה שהתברר כהחלטה נכונה מאד.

הכריכה משכה אותי, ספרים, אתם יודעים, (שאגב, מוזכרים פה לא מעט מהם, וזה כייף בפני עצמו), אהבתי גם את הצבעוניות שלה, ואת התחושה שהיא מקרינה, של ספר לפני השינה, שזה תענוג של רבים מאיתנו.

לוסי הארט היא בחורה צעירה בת 26, שהיתה בקשר ארוך עם סופר מפורסם ומגלומן ממנו נפרדה בכעס. בילדותה היתה הילדה הפחות אהובה במשפחתה. מרכז המשפחה היתה אחותה החולה, ולוסי זכתה ליחס מנוכר ואף עוין ממשפחתה הגרעינית. כשנקרתה לידיה ההזדמנות, כשהיא ילדה בת 13, היא בורחת ומגיעה אל האי שבו מתרחש הסיפור, אי השעון. חי בו סופר נערץ, ג'ק מאסטרסון שמו, שכתב סדרת רבי מכר לילדים. ילדים רבים קראו את הספרים הללו שיש בהם חידות חביבות ובסופן תמיד הילד האמיץ זוכה בהגשמת משאלתו. סוג של תקווה שמן הסתם, יכולה להתפוצץ לילדים מסויימים בפנים. 

לוסי קיוותה שג'ק יאפשר לה לגור אצלו ולהיות עוזרתו. זה לא קרה. היא הוחזרה אחר כבוד למשפחתה.

בבגרותה היא נעשית סייעת בגן בו לומד כריסטופר, ילד יתום, רגיש ואוהב ספר. קשר מיוחד נרקם בין לוסי לכריסטופר, והחלום שלה הוא לאמץ אותו. אלא שהמוסדות המטפלים מבהירים לה שאין לה סיכוי לכך בגלל מצבה הכלכלי הגרוע. אם זה נשמע לכם כמו קיטש, ובכן, זה בהחלט לא חף מזה. למעשה, בסוף הספר, סוף ארוך מאד, הרגשתי שזה קצת מוגזם. 

כשהיא כמעט מתייאשת היא שומעת על שהסופר של ילדותה, אחרי שתיקה של שנים רבות, מוציא פתאום ספר חדש, עותק בודד, אותו הוא מתכוון להעניק למי שיפתור סדרת חידות ויגיע לפיצוח סוד. על גילויו של הסוד הזה עמלים שלושה מתחרים נוספים. מי שיזכה בספר החדש הבודד הזה, יוכל למכור אותו בסכום עתק שיאפשר לו להגשים משאלה חשובה. לכל אחד מהמתחרים יש משאלה כזו.

לאחר שהתגברתי על המחסום הראשון שתיארתי לכם פה, הספר זרם יופי. יש בו המון רגש: מחד תחושות קיפוח וכעס והורות מקולקלת, ומצד שני חברות טובה, הכלה וחמלה. אצלנו בספרייה הוא מוגדר כספר למבוגרים אבל אני הייתי מציעה אותו לנוער בוגר. נראה לי שזה יהיה יותר מתאים. הרעיון לפיו מי שאמיץ ומוכן לקושי, יכול להגשים משאלות - יכול להיתפס גם כמעודד הצטיינות ועבודה קשה למען מטרה טובה. זה בהחלט ספר יפה. אהבתי את החידות שהיו בו, את פתרונן המיוחד. הייתי מורידה קצת מהדבש כאן, אבל בגדול נהניתי, ולדעתי רבים יאהבו אותו כמות שהוא.