אנשים נורמלים - סאלי רוני
Normal People - Sally Rooney
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
הוצאת מודן, סדרה לספרות יפה, 2019, 231 עמ'
כבר אומרת לכם: מאד אהבתי את הספר. אמנם כל הזמן רציתי לעזור פה, ולא ממש הקשיבו לי, אבל קראתי בשקיקה. הספר בנוי במקטעים, כאשר בין קטע לקטע עובר פרק זמן משתנה באורכו. זה איפשר לי לחשוב רגע, להפנים - ושוב להיות מופתעת.
שני גיבורים ראשיים כאן: קונל ומריאן. נער ונערה בתיכון. שניהם ללא אב. אימו של קונל היא המנקה בביתה הגדול והמפואר של מריאן, שאימה היא עורכת דין עסוקה. שתי האמהות רחוקות מרחק שנות אור זו מזו באישיות שלהן. לוריין, אמו של קונל היא מה שהיינו מאחלים לכל ילד, מתבגר, בוגר גם. אימה של מריאן היא במקרה הטוב מנוכרת ובמקרה הפחות טוב עויינת את בִּתה ממש. קונל הוא נער נאה מאד, ספורטאי ותלמיד מצטיין, מוביל חברתי, ומריאן היא המוזרה, אף שגם היא תלמידה מצויינת, היא שקטה ומופנמת, מאד לא מקובלת בחברה ולעיתים אף מושא לחיצי לעג שחבריה מכוונים אליה. הם מנהלים רומן חשאי, שחבריהם אינם מודעים לו. לפחות כך הם חושבים.
כשהם מסיימים את הלימודים בתיכון הם עוברים, שניהם, לקולג' טריניטי הידוע ברמת הלימודים הגבוהה בו. כאן מתהפך מעמדם בחברה. מריאן היא עכשיו המקובלת והמבוקשת וקונל נתפס כ"כפרי", וגם אם בנות רבות חושקות בו, מריאן היא הבולטת יותר. היא גם מגלה ביטחון עצמי חדש שלא גילינו אצלה בעבר.
לכל אורך הספר המהורהר ורב הרבדים הזה, עובר כחוט השני עניין המעמדות, שגם אם מריאן אינה מתייחסת אליו, בגלל המקום הבטוח והחזק בו היא נמצאת, הוא שם, ברקע מבחינתו של קונל.
על הכריכה של הספר כתוב על סאלי רוני שהיא "הסופרת הגדולה הראשונה של דור המילניום". אני לא ממש יודעת מה זה אומר. אולי, זה העניין הזה שמערכות היחסים מגיעות מהר לכדי יחסי מין, שבסופו של דבר הם אינם תמיד משמעותיים לזוג המקיים אותם. אולי זה הניכור הכללי בקבוצות החברתיות שלהם. אולי זו גם התקשורת הבין אישית הלקוייה שלהם. קונל ומריאן מגיעים הרבה פעמים לקרבה גדולה ביניהם, אבל כמעט בכל שלב ישנה איזו אי-הבנה או שלפתע נחשפת איזו פיסת מידע חדשה, שגורמת לשניהם כאב גדול. הם שוכבים אחד עם השני, וגם כל אחד מהם עם אחרים, וזה בסדר גמור. כן. אבל הקשר ביניהם, שנראה חזק ומחזק יותר מכל דבר אחר בחייהם, פתאום ניתק, ובא לך לצעוק אליהם: לא. אל תוותרו. לכל אחד מהם יש תחושה שמשהו בו פגום, משהו שמפריע לו במהלך חייו, ואינו מאפשר לו לחיות חיים נורמליים. ונשאלת השאלה המתבקשת - מיהם בכלל האנשים הנורמלים?
"הוא מהנהן, מקיש על ההגה. הגוף שלו כל כך גדול ועדין, כמו של לברדור. היא רוצה להגיד לו דברים. אבל מאוחר מדי, וזה ממילא לא תרם לה שום דבר בפעמים שסיפרה למישהו." עמ' 108.
"...והוא יבוא, מחר בבוקר, והוא ילבש סווטשרט כחול ומתחתיו חולצה לבנה מכופתרת, וייראה כמו שה תמים, ואחר כך הוא יעמוד לצידה במבואה, לא ידבר הרבה אבל יצוד את מבטה כדי לתמוך בה. והם יחליפו חיוכים של הקלה. והם שוב יהיו חברים." עמ' 108.
קראתי רק ספרים בודדים מאירלנד. אהבתי מאד את ארבעה מכתבי אהבה של ניאל ויליאמס (שאגב יצא במהדורה חדשה), ואת ללכת בשדות הכחולים של קלייר קיגן. שניהם מצויינים בעיני. והנה הספר הנהדר הזה. שווה כנראה לחפש ולקרוא את הסופרים האיריים. עכשיו, השמועות אומרות שכבר תורגם הספר הראשון שכתבה רוּני - Conversations with Friends. יש למה לחכות, חברים. חג שמח.
