אלינור אוליפנט ממש בסדר - גייל האנימן

    

Eleanor Oliphant is Completely Fine - Gail Honeyman

מאנגלית: הדסה הנדלר

הוצאת כתר 350 עמודים

"אף אחד לא חפף את שערי מאז שאני זוכרת. אני משערת שמאמי כנראה חפפה אותו בשבילי כשהייתי תינוקת, אבל היה קשה לדמיין אותה מעניקה טיפול רך ורגיש כזה.
אחרי שהשמפו נשטף מהשיער, הנערה עשתה "עיסוי שיאצו לראש". היא לשה את קרקפתי בעדינות יציבה ובדייקנות, והרגשתי שהשערות על זרועותי סומרות וחשמל עובר בעמוד השדרה שלי. זה נגמר משהו כמו תשע שעות לפני שהייתי רוצה." עמ' 163

לפני כשבוע וחצי השתתפתי ב book surfing  בבית של יעל (גור). בוק סרף הוא מפגש של כמה אנשים, במקרה הזה -  אנשים מעניינים ומרחיבי אופקים - שמקריאים, כל אחד לפי בחירתו, קטע מספר או שיר בנושא שנבחר מראש. הנושא כאן היה חמלה. 
ולמה אני מספרת לכם את זה? 
לא בשביל להשוויץ, למרות שהאופציה עלתה בדעתי. אם זו היתה הסיבה - אין ספק שהייתי מכבירה מילים כאן על מה שהקראתי ומסבירה לכם עוד ועוד על נפלאות הסרף. 
רציתי לדבר איתכם על הספר הזה שבו החמלה נמסכת בין המילים בעדינות ורוך, כמו שחמלה יודעת לעשות. האכזריות וחוסר החמלה שולטים בחלק הארי של הספר, ברמה שבא לצעוק הצילו. 
אלינור אוליפנט נושאת בגופה ועל פניה צלקות. היא מרגישה שהיא ממש בסדר, כששואלים לשלומה. היא חיה בבדידות מזהרת ובחסך רגשי כזה שהיא מעדיפה לנהל שגרה משעממת, נוקדנית, ללא סטיות, נטולת כל אינטראקציה חברתית. היא עובדת בעבודה משמימה במשך השבוע ובסופו היא שוקעת בבית ושותה וודקה עד ערפול חושים. אין לה קשר אמיתי עם איש ממקום עבודתה, או משכניה. גם משפחה אין לה, להוציא אם שמשפילה ומעליבה אותה בשיחות הטלפון השבועיות שהן מקיימות, והזוכה לשם מאמי. (לא סובלת את הכינוי הזה...). סוג קיצוני כזה של מאותגרים חברתית לא פגשתי מעולם, אולי האזנתי לכאלה. 

איש חדש במקום עבודתה, ריימונד שמו, חובר אליה, בקטע של שגרת עבודה בלבד, עד שמתרגש לפתחם אירוע שמאַלֵץ אותם לעזור לאיש שאינם מכירים. מכאן משתלשלים העניינים ומתפתחים. אתם ממש תרצו לקרוא כדי לדעת על מה מדובר. הדמות של אלינור מתפתחת לאיטה, אבל עד סוף הספר היא אינה לגמרי מה שאנחנו פוגשים בחיי היום יום שלנו. היא חיה לפי חוקים נוקשים מאד ומתקשה להבין התנהגויות של אנשים "כמונו", שנוגעים זה בזה, שעסוקים באחרים, שמעיזים לפעול בצורה ספונטנית ושמרשים לעצמם להינות.
"הוא לא היה משוגע. הוא רק לא גרב גרביים.
אלינור, אמרתי לעצמי, לפעמים את ממהרת לשפוט אנשים. יש כל מיני סיבות לכך שהם לא נראים כמו האדם שהיית רוצה לשבת לידו באוטובוס, אבל את לא יכולה לסכם מישהו במבט של עשר שניות. זה פשוט לא מספיק זמן." עמ' 318

הספר זכה להוצאות רבות, כמו שתראו כאן למטה. פירגנו לו רבים וטובים כאן ובעולם, ואפילו ב"הארץ" שיבחו מאד מאד. ולא בכדי. הספר הזה הוא סוג של אירוע. הוא כתוב נפלא, רהוט, מושך וקריא. הוא מזמין חשיבה לא שקטה, מאתגרת. הוא מציב מראה - גם אם קיצונית - לתכונות שפועלות בנו ובחברינו. לומר שהוא מרתק יישמע אולי מתנשא משהו, כלפי הדמות הזו ואנשים כמוה. מעדיפה לומר שהוא מעורר חמלה, מרגש, וכן, גם מעניין מאד. 

אפשר לראות כאן ריאיון עם המחברת, גייל הנימן. ותראו פה למטה רק חלק מההוצאות שהדפיסו אותו. 

  

      

       

מיכאלה - מירה מגן

מיכאלה - מירה מגן

עורך - יגאל שוורץ

הוצאת כנרת, זמורה-ביתן  318 עמודים.

דליה שלחה לי הודעה שאני צריכה לקרוא אותו ולהזיז ספרים אחרים הצידה בגללו. דליה ואני נפגשות פעם בשבוע ולכאורה, היא יכלה לחכות שנתראה, אבל לא. ולא סתם. ספריה של מירה מגן חביבים עלי משכבר. לאחרונה כולנו שיבחנו עד מאד את אחותו של הנגר שכתבה. הפעם, לדעתי, עשתה הסופרת קפיצת מדרגה של יופי בכתיבתה. 

    "אחר כך, בהוסטל, כשהיינו כבר במיטות אמא אמרה,

     שמעת את הברכה של אליקו? הוא יודע שכל החיים יצטרך את אמא שלו, הוא מפחד שהיא תזדקן ותלך פַייפֶן כמוני ולא יהיה מי שידאג לו. כדאי שמישהו יסביר לו שלא כל הזקנות נהיות משוגעות ואלטע-שמאטע כמו הסבתא שלו." עמ' 102. ככה. שורה חדשה באמצע המשפט.

עכשיו: אני, כל מה שאני מספרת לכם פה בַבלוג, זה מהמקום של קוראת ספרים, ולא משהו יותר מקצועי מזה. אבל אהבתי מאד את הצורה שהדברים נכתבו פה, ועל זה אני רוצה לספר לכם. הרגשתי כאילו הסופרת אומרת לנו: שימו לב, יש כאן משהו חשוב. קחו אויר לפני זה. קראו בניחותא, בתשומת לב.

כמובן, יכול להיות שזו איטנרפרטציה שלי בלבד. אולי התכוונה למשהו אחר, אבל ברור לאורך הספר שזה מכוון, וזה מאד מאד מצא חן בעיני. זה מזמין קריאה איטית, מהורהרת, אולי עמוקה יותר.

הסיפור מסופר בקולה של רונה, אחותה של מיכאלה. רונה היא אלכוהוליסטית בגמילה שהונחתה בביתה של מיכאלה ע"י המשטרה, והיא משוכנת בדירה בחצר. מהר מאד מגיעה לשם גם אימן של השתיים, משוחררת מבית משוגעים. כך מקבלת היחידה את הכינוי "ההוסטל". בבית הגדול והמרווח הצמוד גרים מיכאלה, האחות המושלמת, האקדמית, היפה, הנקייה, המוקפדת, המתנהגת בדיוק לפי הספר, עם בעלה הפסיכיאטר המכובד וארבעת ילדיהם, אחד מהם בעל צרכים מיוחדים. יש בין מיכאלה ורונה מעין חוזה שהיא נשארת שם, בהוסטל, בסביבה המגוננת הזו כביכול בתנאי שהיא מתנהגת כמו שצריך, ואינה מתערבת בשום צורה בחיי המשפחה המלכותית, "המושקעת". רונה - יש בה סוג של עקרות רגשית שהיא משמרת בעצמה, תוצאה של ילדות דפוקה וחסכים משכבר. היא משתדלת מאד לתת לדברים לרחף מעליה, להיות נייטראלית ולשדר לעולם החיצון שהיא נונשלנטית כלפיו. לא משנה לה מטוב ועד רע. זהו מבצר מבחירה, שיוצר כלפיה סוג של סקרנות ומשיכה וגם רתיעה. עם זאת, היא מאד קשובה ומתבוננת.

בכל הנוגע לתוכן, נסתפק בזה. 

יש בספר המון מילים מיוחדות: רונה עובדת ב"פיצוצקייה". לא פיצוציה ממש אלא משהו יותר קטן ופחות משמעותי. 

ויש משפטים יפהפיים:

"ברגע ההוא הייתי קרובה לקום, לחצות את השטיח שבינינו, לבוא אליה ולשבת לידה, על פניו מעשה של קלי קלות, ולאמיתו של דבר, מסע כומתה." עמ' 128

"עצבן אותי שהם לא מספרים לך את האמת, אמרתי לה,

אף על פי שזה לא עיצבן אותי בכלל כי מה אכפת לי מהאמת, אני לא ממחלק המוסר ולא מהוועד של בית הכנסת." עמ' 171

"'כן', מילה בגודל חיפושית, פרת משה רבנו קטנטנה, הָבַרת כלום קצרה ואיזה עבד כי ימלוך ההד שלה, חוזר מהספרים, מהתקרה, מהמדרגות." עמ' 284

"לא התחייבתי על כלום כשנהייתי." עמ' 311

שמעתי מרבים וטובים סופרלטיבים לרוב על הספר הזה, ואני מצטרפת אל כולם.

תעשו לעצמכם טובה. תקראו. 

ובבקשה, ספרו לי. כי אשמח מאד לשתף את החוויה הזאת שוב גם דרככם.

מסעותי עם חמותי - מאירה ברנע-גולדברג

  

Travels with my Mother-in Law

הוצאת כנרת, זמורה-ביתן דביר 222 עמודים כולל תודות

אני אקצר הפעם, ואמנע מהחפירות האישיות החביבות עלי. הרי כולנו היינו שם, לא? סיפורים של כלות וחֲמָיוֹֹת לא חסרים, הרי, ושלי - כנראה לא יותר מעניינים משלכן. אבל המחברת פה חיברה את המרושעים ביותר, אולי, ובוודאי את המשעשעים שבהם. זהו ספר בנות חביב במיוחד, והוא נקרא בחטף. הוא עכשווי ומעודכן ליום-יום שלנו, ומדבר בגובה העיניים.

הסיפור בקיצור:

שירה היא סופרת, נשואה ואם לשני שובבים, והספר החדש שהוציאה, לא מצליח להימכר. היחצנית שלה מנסה בדרכים לא דרכים לקדם אותו ותוך שרבוב שקר, היא מצליחה. מאד מצליחה. וזה ממש לא כמו ששירה התכוונה. בנוסף, היא מגלה שהיא הרה למרות שהיא לא בדיוק מרוצה מהנישואין שלה, ואם כל זה לא מספיק, צונחת עליה חמותה השנואה, הצינית, מאלה שיודעות הכל, ולא סובלות את זו שחטפה להן את הבן-יקיר. 

יש לכן כמה שעות שאין בהן יותר מידי אקשן ואתן משוועות לאוורור? לכו על על זה, זה כיף. משעשע, שנון, לפעמים צפוי אבל חביב במיוחד. 

וניפגש בשמחות. 

על סוף הבדידות - בנדיקט וולס

על סוף הבדידות מאת בנדיקט ולס

Vom Ende der Einsamkeit - Benedict Wells

תרגום מגרמנית של ארז וולק

הוצאת ספריית הפועלים, 261 עמודים

לאחר תקופה שֶכולה אביב אידילי, ז'יל מורו, הגיבור של הספר הזה מתייתם מהוריו בתאונת דרכים, כמו באבחת סכין, מעכשיו לעכשיו. אבל הוא מספר לנו את זה בהתחלה במרומז, ובהדרגה. והעצב העצום הזה נמסך לנשמה לאט, וכמו מחשיך את הדפים בספר, כמו דיו אפל שנמזג לכוס מים. יש לו אחות ואח, אבל הוא נעזב גם על ידם תוך זמן קצר, בפנימייה אליה הם מגיעים לאחר מות הוריהם. בבת אחת מסתיים הפרק של ילדותם של השלושה.
ואז נכנסת לחייו אלווה. ילדה ג'ינג'ית עם עיניים ירוקות גדולות ושן קדמית קצת עקומה, והאור מבליח בחייו שוב. 
את הספר הזה קראתי בין יום השואה ליום הזיכרון. ימים שֶבָּהם לנו, הַשַכּוּלים, יש איזו לגיטימציה מיוחדת להרשות לכאב להיכנס שוב. כאן בספר הזה, הכתוב נפלא, מצאתי את הביטוי הכל כך מתאים "חיים אחרים". כשאתה ננטש על ידי מישהו קרוב מאד, במיוחד אם הוא עדיין צעיר בנופלו, אתה לא ממש מפסיק לחיות, למרות שנראה בהתחלה כאילו זה מה שיהיה מעתה. מה שקרה לי, לפחות, הוא מעין שינוי מסלול. המושג "חיים אחרים" הוא ביטוי מדוייק שחיפשתי וחיכיתי לו זמן רב.  
רבים וטובים כתבו על הספר הזה, והוא אכן נפלא מאד. הסופר, יליד 1984, נולד בשם המשפחה פון שיראך, וסבו היה פוליטיקאי נאצי, שאף נשפט במשפטי נירנברג. הוא שינה את שמו ומגיל צעיר שהה בפנימייה. זה מעלה מחשבות על קשר משפחתי רופף וקר. ואולי יש בספר תיקון מבחינתו. כי האידיליה המשפחתית בתחילת הספר היא נהדרת, וגם בבגרותו, בחלקה לפחות, מנהל הגיבור חיי משפחה מאושרים.
לאחרונה נדמה לי שבכל מקום שאני מסתכלת אני מוצאת משהו שמישהו כתב על הספר, וכולם גומרים עליו את ההלל. ולא בִכְדִי. זוהי כתיבה מזוקקת וחפה מכל סנטימנטליות משתפכת ובכל זאת - כל כך כל כך נוגעת. השפה כאן עשירה במיוחד. היא יצירה בפני עצמה. התרגום הוא מלאכת מחשבת, לא פחות. הנה, תראו:

"אבל אני מדבר בלשון המעטה כשאני מתאר אותה במילים כמו "מושכת" או "חיננית". אלה מילים עלובות שאינן מתקרבות לתחושה שהייתה לנו שבמקרה זכינו לאימא שהיא שילוב של גרייס קלי ואינגריד ברגמן." עמ' 20
"אני מגיע לחדר שלי, מתיישב על המיטה ומנגב את השלג מהשֵׂעַר. אני פשוט קיים, רוח רפאים, יצור קטנטן, בן אחת-עשרה." עמ' 40
"ליז רואה את יופייה משתקף במבטי הנוכחים ומניחה לכולם להתאהב בה." עמ' 82.
"כשנכנסתי לגינה בירכתי את אחי בתנועת ראש. ילדות קשה היא כמו אויב בלתי נראה. אף פעם לא יודעים מתי הוא יתקוף." עמ' 101
"כן, אבל התרופה לבדידות היא לא חיים בצוותא עם סתם אנשים בלי בחירה. התרופה לבדידות היא תחושה שאתה מוגן," עמ' 127

תנו לעצמכם את המתנה הזו, תקראו.

       

 

נערת התה - ליסה סי

The Tea Girl of Hummingbird Lane - Lisa See

הוצאת מודן 

תרגום של דורית בריל פולק

431 עמודים

זוכרים את סיפור כתוב במניפה? ספר על נשים הסגורות מבודדות לגמרי בביתן, אין להן קשר חברתי חיצוני מלבד זה שקורה בעזרת מניפות. על המניפות נכתבים סיפורים וחדשות שהן מבקשות להעביר לנשים מבחוץ -  חברותיהן מהתקופה של ילדותן קשורת הרגליים. ספר מרתק. קראתי אותו מזמן ונשאבתי לתיאורי החיים בסין של המאה ה-19. לא קראתי ספרים אחרים של ליסה סי למרות שידעתי מהסובבים אותי שגם הם מעניינים.

עכשיו כשנפל לידי הספר הזה החלטתי להיענות להזמנה. 

הרקע של הסיפור הוא גידול ומכירה של תה. הרבה מידע טכני ומעשי מובא כאן, ובכל זאת, זה מעניין מאד. 
הכל מתחיל מילדה שנולדת בכפר נידח והררי הקרוי באר-מעיין. כבר בהתחלה מובהר שילדות הן חסרות ערך, מה שאומר שיש תקרת זכוכית שעל הגיבורה ניטל לשבור. למרות שהסיפור קורה לפני ההכתבה הקשוחה להביא רק ילד אחד לעולם, עדיין ילדים שנולדים עם פגם כלשהו וגם תאומים, נחשבים ל"פסולת אנושית". הם נידונים למיתה והוריהם - לגירוש. חוקי מסורת נוספים מעניינים מאד ומושכים לקריאה יש כאן, כולל למשל, החוקים על מפגשים ראשונים בינו לבינה. לא מה שחשבתם בכלל. בכפר עוסקים כל התושבים - גברים, נשים זקנים וטף - בגידול, קטיף ומכירה של עלי תה מהעצים הגדלים בכפר, ויש חשיבות עצומה לטיפול בעלים היקרים האלה, שיש להם תכונות שלא היכרתי. לכל עץ יש תכונות המיוחדות לו. עצים עתיקים ומטופחים יותר יניבו עלי תה יוקרתיים יותר. 

גיבורת הספר מקבלת מאִימהּ ירושה הנראית לה דלה ובלתי חשובה - חלקת עצי תה עתיקים שמעליהם, אִימהּ, מעין רופאת הכפר, אישה עם יכולות מיוחדות וראייה חודרת, מכינה חומרים לטקסים ולתרופות.

הילדה גדלה ומתאהבת בילד שאינו מתאים לה מבחינת תאריך לידתם. הוא נעלם והיא יולדת לו ילדה שאותה היא מוסרת לאימוץ. בסרט הזה כבר היינו, אבל מכאן למעשה מתחיל הסיפור האמיתי. 

זהו סיפור של הישרדות, של חברות ובגידה, של מסורת מחייבת ולעתים בלתי הגיונית בעליל, של היסטוריה מרתקת על גידול ומכירת תה על סוגיו השונים, ועל האינטריגות הכרוכות בכך. סיפור של נשים מעניינות מאד וחזקות. לא ידעתי למשל שיש סוגים של תה שמשקלם בזהב והם ניתנים כמתנות לאנשים חשובים. גם לא חשבתי שתה יכול לעניין, אבל הסיפור של הנערה הסינית הפשוטה שמצליחה לעבור מכשולים קשים ולהגיע לגבהים אישיים - מעניין תמיד. ואתם יודעים? חלב או לימון, שתמיד חשבתי שבאים ביחד? אז זהו שלא. הם - מסיפור אחר... 

שתי טעויות בהגהה הרביצו לי בעין, אבל המשכתי לקרוא. אין כאן משפטי מחץ או שפה יפה במיוחד, אבל יש עניין. הסיפור טוב ויש בו הרבה ידע לא מוכר שבא מרחוק רחוק, ובתור שכזה, הוא מומלץ.

  

            עוגת תה פורֶה

שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק - גייל פארנט

  Sheila Levine is Dead and Living in New York - Gail Parent

תרגמה ויותר מכך: שלי גרוס (כולל ריאיון עם הסופרת)

הוצאת תכלת, 254 עמודים

גילוי נאות - זכיתי בספר בהגרלה. ביקשתי להשתתף בהגרלה הזו בעיקר בגלל כל כך הרבה דברים ששמעתי עליו. זה היה קאלט שכולם קראו בשנות השבעים, ואני, אולי, הייתי היחידה שלא קראה אותו אז.

זוכרים את "ברידג'יט ג'ונס"? ואת "אין לי מושג איך היא עושה את זה"? ספרים ששייכים לסוגה הנקראת chick lit, ספרים שנכתבו על נשים ולמען נשים. הספר שלפנינו הוא האמ-אמא של הספרות הזו. זה התחיל שם, כאמור, אי שם בשנות השבעים. כמעט סיפור של ילדי הפרחים, ילדי הירח, אם תרצו.
זה ספר שאתה קורא - וכנראה נכון יותר יהיה לומר את קוראת - בחיוך על השפתיים. לא צחוק מתגלגל, אבל חיוך נחמד ומחמם. הגיבורה מספרת כאן את הדברים הכי כמוסים שלה בפתיחות גדולה. היום זה מדהים אותנו פחות. שילה לוין היא צעירה יהודיה מבית טוב, שהדבר העיקרי המצופה ממנה הוא להתחתן. יש מוצלחות ממנה בשוק הבשר ולכן, למרות מאמציה הבלתי נלאים, היא אינה זוכה בבעל. חברותיה מבלות ומתחתנות סביבה ולה לא קורה שום דבר מעניין. דבר זה מביא אותה להחלטה להתאבד. היא מארגנת את הדברים לקראת זה בקפידה ומסבירה לנו מה הביא להחלטה הזו, וכמובן, איך הדברים לא מסתדרים לה שוב ושוב ועוד שוב אחד. הכל נכתב בצורה אמינה מאד, מאד אמיתית, ומשעשעת. יש פה מצוקה ואנחנו מבינות אותה. בטח. מה מבינות? אלה אנחנו שם. 
כמה דפוסי התנהגות שהיו מקובלים אז קיימים בחלקים מסויימים בחברה בהחלט עד היום. כשאני הייתי סטודנטית כולן מסביבי היו בזוגיות, הטרוגנית כמובן, כזו או אחרת, עם הפנים לחופה במוקדם או במאוחר, ומוטב מוקדם. לאימנו הפולניה (ולא חשוב מאיזה עדה) היתה ציפייה מאד מוגדרת שאחרי הלימודים נתחתן "טוב" ונלד ילדים. בשכונה שגדלתי בה כל הילדים למדו לנגן בחליל אצל רותי ריקליס המנוחה, ואז כל, אבל כל, הבנות למדו לנגן על פסנתר, וכל (טוב, כמעט כל) הבנים נגנו על כינור. (אתם יכולים לתאר לכם את החוויה של ללכת ברחוב ומכל החלונות מתנגנים תרגילים של מתחילים בנגינה בכינור או בפסנתר? - לא קל. האמינו לי.)  
אבל היום? זה לא ככה? אפשר להגיד את זה גורף? נדמה לי שהלחץ פחות מגביל. רוצה להאמין שאנחנו פחות יושבות בווריד של בנותינו, ומצד שני - פחות נשים יושבות בווריד שלנו. 
"בחור יהודי רוצה להיות מעצב שיער, יהיו בהתחלה הרבה דמעות, אבל, אל חשש, גבירותי ורבותי, כבר ביומו הראשון בעבודה היומן שלו יהיה מלא. אמו של הבחור היהודי, הדודות שלו והחברות שלהן, כולן יבואו מקרוב ומרחוק רק כדי ששערן יטופל בידי הבן של גולדי או האחיין של הארייט. הן יקבעו כל כך הרבה תורים שעד מהרה הוא יוכל לפתוח מספרה משלו ולא ייאלץ לעבוד יותר אצל האיטלקים ולבייש את הוריו המסכנים, שחסכו כל מה שהיה להם רק כדי שתהיה לו השכלה אוניברסיטאית, אבל נאלצו בסופו של דבר להשקיע את כל כספם במכון יופי." עמ'35
"עלינו לטיסה, שילה ולינדה, שתי חברות טובות שטסות יחד לראות את אירופה... אחת בשמלה מבד סינטטי, והשנייה נראית נפלא." עמ' 83
עכשיו תראו למה התכוונתי כשאמרתי קאלט. כאן יש מדגם בלבד. זה לא כולם. זה מותק של ספר, ורק אני לא קראתי. אין ספק שמדובר בפאדיחה קולוסאלית שהגיע הזמן לתקן. 

     

       

      

 

מתכונים לאהבה ולרצח - סלי אנדרו

 Recipes for Love &Murder by Sally Andrew

מאנגלית : יעל אכמון

הוצאת כנרת זמורה ביתן. 414 עמודים

מזמן מאד הייתי מתרגלת באוניברסיטת בן גוריון (שהיתה אז צעירה עד מאד - האוניברסיטה, כן? טוב, גם אני). אחד המרצים שעבדתי איתם, הוא חיים מ. שהגיע אלינו מדרום אפריקה. הוא אהב את הקפה שלו עם לימון. כן כן. נראה לי מוזר לגמרי, ואולי בגלל זה אני לא מתרגשת ממתכונים מוזרים שמגיעים מדרום אפריקה. אבל האפריקאנס שלי לא השתפרה מאז, וגם מלכתחילה היתה כלום ושום דבר. הספר שלפנינו משופע במילים בשפה הזאת. אז המתכונים למאכלים עם השמות המוזרים מצורפים בסוף הספר, אבל מילים שונות אחרות לא מתורגמות כאן. מעט הפריע לי. נכון יהיה לומר שגם עד סוף הספר אי אפשר לומר שהשתלטתי על השפה. אבל... אולי בפעם אחרת...

ולכן הקריאה כאן התחילה לאט והזדחלה מעט. אבל למרבה הפליאה, הצלחתי להבין מי זה מה, וככל שהתקדמה העלילה התאהבתי יותר ויותר בגיבורה הראשית, באנשים סביבה ובצורת הכתיבה של הספר. טאני מריה, הגיבורה הראשית, מדברת אל התרנגולות שלה, אל המאכלים שהכינה, וגם אל העצים והחיות שמסביבה. אני אוהבת את זה. באופן אישי אני לא מדברת אל אף תרנגולת, אולי בגלל החוסר המובהק של אלה במחוזותיי, אבל בהחלט פה ושם עם חפצים, כמו למשל עם שואב האבק שלי, רֶקסִי, שהוא חיית המחמד שלנו לכל דבר ועניין.

"ואז הברנדי גרם לי לשאול, "אתה לא נשוי, בלש?"" עמ' 215

"יחסית לגברת רזה כזאת, היא היתה חבקנית נהדרת. על שולחן הסטוּפּ היה מגש עם כוסות וקומקום תה בכיסוי בד, וקופסת ראסִקִס פתוחה. מזגתי תה לשתינו, כאילו זה ביקור שגרתי של יום שישי אחר הצהריים. התרנגולות באו לבקר, והשלכתי להן חופן תירס." עמ' 346

"חתכתי פרוסה גדולה של עוגה ושמתי אותה על הצלחת שלו. טופי הדבש נספג יפה בשכבה העליונה, והשקדים היו קלויים ומקורמלים. כשגמרנו לאכול את העוגה פשוט ישבנו והקשבנו לצפרדעים...הרגשתי סוג חדש של שמחה. שמחה שונה מזאת שהרגשתי כשאפיתי עוגה טובה, או ראיתי את התרנגולות שלי, או נהניתי מביקור של הטי. ... זכיתי בטעימה ממשהו שתמיד הייתי רעבה לו, אבל לא ידעתי לבשל אותו. אולי בכל זאת יהיו לי חיים אמיתיים לפני המוות." עמ' 215

זה, בגדול, האווירה, המקום והראש. הסיפור חמוד ותמים כזה. זהו סיפור בלשי ובסוף הוא גם מאד דוחק בך לקרוא מהר. יש מתח. מי שאהב את סוכנות הבלשיות (ומי לא?) ואת אופת העוגות מקיגאלי (גם כאן, מי לא?), נראה לי שיאהב גם את זה. אולי בהסתייגות קלה מהעניין הזה של השפה העלומה. אני אהבתי.

     

       

      

תספורת והרפתקאות אחרות - רינג לרדנר

Lardner, Ring

Haircut & Other adventures, 1st Edition

בתרגום של יהונתן דיין

הוצאת תשע נשמות, 189 עמודים כולל אחרית דבר מאת דן תמיר

סיפורים קצרים הם בד"כ לא ממש כוס התה שלי. אבל כאן הופעל עלי לחץ חברתי לא ממש מתון, שגרם לי לדחף-לאו-בר-כיבוש (ככתוב בדיני ... משהו) לקחת אותו אלי.  כשהתחלתי לקרוא - כבר לא היה לי סיכוי. שוב נתפסתי "עם המכנסיים למטה", צוחקת במבוכה בקול חנוק בסביבה מפרגנת מזה ומגחגכת מזה. 

הסיפורים של הגאון הזה רינג לרדנר הם מהתקופה של סופרים גדולים אחרים כמו פיצ'גראלד, פוקנר והמינגווי, כמו גם וירג'יניה וולף וסלינג'ר, שכולם העריכו אותו עד מאד. הם פורסמו בהוצאות שונות בקבצים כאלה ואחרים. לשמחתנו הרבה, הואילו אוריאל קון וחבריו בתשע נשמות, להפניקנו בהוצאה הזו בעברית. 

במשפחה שלי יש שניים, גיורא ויוני, שהם רזים ברמת הקיצון. אנחנו, שאנחנו עבים יותר, נוהגים לגחגך עליהם פה ושם על כך שאינם מטילים צל וגם שהם לובשים פיג'מות פסים עם פס אחד וכיוצא באלה... ומרגישים שאנחנו יצירתיים עד מאד. עכשיו תראו את זה:

"המימדים שלו, אלה שהיו לו, עמדו כולם במאונך. לא היו בו שום קווי רוחב. אם הצווארון היה מחליק לו אל הכתפיים הוא היה פשוט גולש עד לרגליים שלו. אם לא היו משלמים לו כל כך הרבה מיליונים לכתוב מחזות לסרטים, הוא היה יכול להשכיר את עצמו כחוט ברזל. גם אם הייתם מצלמים אותו ברנטגן וגם אם במצלמה רגילה הייתם מקבלים אותה תמונה.  אבל היו לו שיער ושתי עיניים ופה וכל השאר, והוא התלבש בקלאסה, אין ספק. ולמה שלא יתלבש ככה? הוא יכול לקנות אריג שעולה שלושים דולר למטר ולתפור לו ממנו חליפה וז'קט בחמש-עשרה דולר. מכיסוי מטרייה הוא יכול לעשות לעצמו פיג'מה שתחזיק שנה לפחות" עמ' 42

אז מול ההומור הזה, איך לומר, אני מתביישת לי בפינה. 

בסיפורים הראשונים: "יום עם קונרד גרין", "שלושה מלכים וזוג", ו"ריפוי במים"  הגיבור הראשי הוא, באופן שנון במיוחד, מעט על הרצף הסוציומאטי אם אפשר כך לומר. בסיפור הראשון מסתבך הגיבור בשקריו, בשני האחרים מדובר על זוג, גיסה ובן זוגה המעצבן. 

הנה, תראו רגע את התחלת הסיפור "שלושה מלכים וזוג":

"מקורות יודעי דבר אומרים שלפני החתונה צריך לברר את השושלת של הצד הנגדי ולברר ממה מתו כל הקרובים שם. אבל כמו שאני רואה את זה, אם אתה בטוח שהם מתו, אז כל השאר כבר לא משנה. במקרים יוצאים מהכלל זה אולי בסדר לקחת בחורה שיש לה בני משפחה שעדיין בחיים, אבל רק בתנאי שבני המשפחה הם לא אחות רווקה שקוראים לה בֵּסי." עמ' 35

המפורסם שבין הסיפורים הוא, כפי שתראו בתמונות למטה, הסיפור "התספורת" שכתוב כמו מונולוג של הסַפָּר אל הלקוח שלו, בגוף ראשון ושני. זה מרגיש כמו שיחה איתך, הקורא/ת וזה מקסים. הסיפור "אלוף" מדבר על אדם שהוא בקצה הרע של הרצף הנזכר לעיל. אין לו טיפת תחושת מוסר או מצפון. הוא יוצר אנטגוניזם כלפיו ובכל זאת, ואולי בגלל זה, הסיפור מושך לא פחות. בשני סיפורים אלה יש הומור מריר משהו. האלוף הוא מאלה שיכולים לקחת סוכריה מתינוק. גם ב"תספורת" אתה מתקשה מאד לאהוב את הגיבור הראשי, אף שהוא, כאילו, מריץ צחוקים לכל אורך הסיפור. 

הסיפור שאני הכי אהבתי, הוא, מן הסתם, הסיפור האחרון: "חתונת הזהב". מתוארת בו זוגיות מחממת לב של חמישים שנה בין שניים שהם חברים טובים ושניהם טיפוסים חמודים במיוחד. יש בו, בסיפור הזה, סוג של שובבות חביבה שמקורה בהיכרות עמוקה וקִרבָה גדולה, כזו שאפשר למצוא בין אנשים עם זוגיות טובה של שנים רבות. אלה הם אנשים שאנחנו מכירים מהבית השכן, חלקינו אף מהבית שלנו, ונעים וקל לאהוב אותם. המקום והזמן הם ארצות הברית של תחילת המאה הקודמת, התיאורים מדוייקים ומרוכזים, ללא להג מיותר. 

בסוף הספר יש אחרית דבר אחת של דן תמיר ואחרת של אוריאל קון שמאירות עוד את התקופה ההיא, ולמה אנחנו כל כך אוהבים לקרוא עליה בכלל, ואת לרדנר בפרט. האם יהיה מיותר לציין שהספר כתוב נהדר? 

אני מודה מאד מאד: לחוה, מירה, יעל גור, אתי ויוחאי שהמליצו. חייבת לכם אחד, יקיריי.