חנות הספרים - פנלופי פיצג'רלד

The Bookshop - Penelope Fitzgerald

חנות הספרים מאת פנלופי פיצג'רלד

מאנגלית יותם בנשלום

הוצאת תשע נשמות עם ההוצאת הכורסא וגם מודן

146 עמודים כולל נספח על הסופרת.

קראתי על הספר הזה ביקורות משובחות. והיו גם הסתייגויות. על הכריכה כתוב שמדובר ב"פנינה... קלאסיקה שערכה עולה עם השנים" (ניו יורק טיימס). בכריכה האחורית כתוב בין היתר על הסופרת, ש"מכל הסופרים באנגלית במאה האחרונה, היא הראשונה שיכולה לטעון לגדולה." 

התחלתי לקרוא ונהניתי. מסופר על פלורנס גרין, אלמנה לא צעירה, שביקשה לייסד חנות ספרים בבית נטוש ומוכה לחות, בחור נידח באנגליה הנקרא הַרְדְבּוֹרוֹ, ושיש בו אפילו רוח רפאים, שֵד "מטקטק". כמעט כל תושבי המקום והמקושרים להם בקשרים כאלה ואחרים חוברים נגדה ועושים כל מאמץ למנוע ממנה להצליח במשימתה זו. העניין נעשה סמיך ודחוף במיוחד כשגב' גרין מביאה לחנות את "לוליטה" של נבוקוב.

זה באשר לתוכן. 

""שלא כמוך, איני מייחס חשיבות מרובה לשאלה מה ראוי ומה אינו ראוי. קראתי את 'לוליטה' לבקשתך. הספר טוב, ולכן עלייך לנסות למכור אותו לתושבי הרדבורו. הם לא יבינו אותו, אבל גם זו לטובה. הבנה מרגילה את השכל לעצלות."" עמ' 97

הספר אכן כתוב טוב מאד, ואני לא אומרת את זה, כזכור, משום מקום ידעני במיוחד. זה מומלץ על ידי רבים ואני מסכימה עם חלק מהדברים. באיזה שהוא מקום - קטונתי. יחד עם זה, זה לא התרומם לי. איכשהו הרגשתי שהציפיות שלי לא מתממשות. פה ושם אפילו נרשמו פיהוקים. והסוף... טוב, לא אגלה לכם. זה לא שלא נהניתי, פשוט, הרגשתי שיש ספרים שהם טובים לי יותר. שזה קצת ספר שמקיים פחות משהוא מבטיח. אבל תקראו, אולי אתם תאהבו יותר. 

       

      

   

כאן יש טריילר לסרט אם תרצו. גילוי נאות, סטייסי אמרה שלא מוכרחים, והיא עובדת בזה. היא ממש מבינה.

גן של התחלות חדשות - אבי וקסמן

  

Abbi Waxman - The Garden of Small beginnings

גן של התחלות חדשות - אבי וקסמן

מאנגלית: אסנת הדר

הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד - 338 עמודים

הולך ונמס לנו הקיץ. זקני צפת שוב אומרים שכבר שנים שלא היה קיץ חם כזה. אולי זה זמן מתאים להיכנס לגן קריר וירוק שעושה נעימי בבטן ובעיניים. התכנסנו הערב כי הנה יש כאן ספר שעושה בדיוק את זה. זה לגמרי ספר טיסות קליל, לא מכביד על הנשמה, עם הומור חמוד שמשחרר צחקוקים כייפיים מידי פעם, ומה, למה לא? מותר לנו גם כאלה, לא? הנה דוגמא:

"וברור שלתושבי לוס אנג'לס המסכנים ממילא יש רק עונה אחת או שתיים. חם, פחות חם. קצת גשם, אין גשם." עמ' 111. לא יודעת מאיפה זה מוכר לי ומה היא רוצה, זאת שצועקת שישראל מתייבשת. 

"בגדי סקי שאני לא צריכה מפני שאני לא יודעת לעשות סקי. שיט, אני בקושי מצליחה ללכת ברחוב בלי למעוד, הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לנסוע למקום חלקלק ולקשור לרגלי משטחים מבריקים של פולימר מתקדם. אני מעדיפה כבר לשבור את שני הקרסוליים במקל ביליארד ולחסוך את כרטיסי הטיסה." עמ' 257

"אם אני מגלה שיש לי פיסת נייר ביד ואני לא בטוחה איפה כדאי לי להניח אותה, אני שמה אותה על המשטח הכי קרוב ומקווה שהיא תיהפך למטוס מנייר ותטוס לאן שהיא צריכה להגיע. " עמ' 282 (זה כתוב עלי בתעודת הזהות שלי, אגב.)

ורק עוד אחד, שאני ממש חייבת: 

"..."וכמו בלידה את נוטה לייפות את החלקים הכואבים בהקדם האפשרי. מכאן ריבוי הילדים והנישואים של אליזבת טיילור." עמ' 301

אתם מבינים? זה סיפור מחוייך בגובה העיניים. גם התרגום הוא כזה, זה כמו כשאנחנו יושבות על קפה עם חברה/ות, ומגחגכות על עצמינו בכיף.

הסיפור בקצר-קצרה הוא על לילי גירוון, אלמנה ואם לשתיים, עם אחות גזעית ואֵם שבורכה בטאקט מהגיהינום. היא מאיירת ספרים, ומקבלת משימה מהעבודה להשתתף בקורס גננות כדי לאייר ספר בנושא. 

למה להכביר מילים? קחו לכם עותק שישמח לכם את שארית החום. ונחכה ביחד גם לספר הבא שלה, Other People's Houses שנראה מדליק לגמרי גם הוא. 

        

     

      

שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי - ג'ואנה קאנון

  

Three things About Elsie - Joanna Cannon

שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי - ג'ואנה קאנון

תרגום מאנגלית של שי סנדיק

הוצאת תמיר//סנדיק ידיעות ספרים 406 עמודים.

ההוצאה תמיר/סנדיק שיבחה את הספר הזה בכל פה, וזה טבעי ומובן. גם כי הוא באמת שווה וגם כי הוא שלהם. אבל כשרבים מהחברים שלי בפייס שיבחו אותו כל כך הבנתי שאין מצב שאני מדלגת עליו. 

זהו סוג של ספר מתח לייט. הוא מתחיל בכך שהגיבורה שוכבת על הרצפה ומחכה שמישהו יבוא לעזור לה. יש רצח, יש רוצח שנעלם ומתגלה פתאום, בסביבה הכי מוגנת, כביכול. יש דאגות ותַבהֵלות. בספר מדובר בין היתר על ערפול הזיכרון של הגיבורה. הקיהיון שלה גורם לה לפחדים קשים, בחלק מהדברים הם מאד מבוססים ובחלקם לא ברור אם זה לא פרי דימיונה. פלורנס, הגיבורה של הספר מוצאת בצ'רי טרי -  הבית בדיור המוגן שבו היא מתגוררת - את רוני בטלר. רוני הוא האיש שרצח את רוז, אחותה של אלזי, חברתה הקרובה ביותר. רוני מת מזה שישים שנה ופתאום הוא חוזר, חי ובועט. הוא נושא שם חדש, ומוצא דרכים להוציא אותה משלוותה וליצור בה בלבול והרבה רגשות אשם, שמתכתבים עם רגשות האשם שכבר נטועים בה מלפי שנים. נולדת תעלומה ושלושה בלשים קשישים - פלורנס, אלזי וג'ק - נרתמים לפתור אותה. לדעתי כדאי להסתפק בחלק הזה של העלילה. אתם יודעים, ספוילרים וזה. אני אפילו לא אומרת לכם מהם שלושת הדברים שצריך לדעת על אלזי. אני יודעת שתקראו ותגלו לבד. 

""כמה אופייני לך, פלורנס. תמיד חושבת על אחרים," תאמר גלוריה ותלחץ את ידי. ואני אגיד לה שמותר לה לקרוא לי פלו, אם מתחשק לה." עמ' 87. 

החשש מפני הזקנה והמודעות המעורפלת שכרוכה בה מלווה גם אותי לעתים. מילים נרדמות בזכרוני ואני לא מצליחה לשלוף אותן ברגע האמת. המקרר מתעתע בי מעת לעת, כשאני פותחת את הדלת שלו ולא מבינה מה חיפשתי שם בכלל, ולמה התכנסנו הערב, אני והוא. אולי אתם מכירים את זה ואולי לא, אבל כשמונחת לפתחיכם תעלומה שהפתרון שלה עלול לעלות לכם בחייכם... זה מעיק במיוחד. פה קופצים רגעי החמלה מחד והפחד מאידך. ורציתי מאד לחבק את פלורנס. רציתי שתרשה לי לקרוא לה פלו, כמו לאלה שהיא סומכת עליהם, שתדע שהיא לא לבד. מצד אחֵר רציתי לשמור עליה, מהעתיד הצפון לה אם לא תעמוד במבחנים שהוצבו בפניה.

הספר כתוב יפהפה. מסוג הספרים שאתה מחבק לאחר הקריאה. כן, יש כאלה, בוודאי נתקלתם בהם. 

"אני לא בטוחה אם זה מפני שהשמש נעלמה מאחורי ענן, אבל סיריל נראה מבוגר יותר באותם רגעים ספורים. שברירי יותר. לפעמים, אם מחפשים מספיק לעומק, אפשר לראות את הסדקים באנשים. אפשר לראות היכן נשברו וניסו לתקן את עצמם." עמ' 171

"חיכינו. המילים עמדו לי ממש על קצה הלשון. אלזי שוב הביטה אליי ושוחחנו בַעיניים. אלזי תמיד אומרת שאם נותנים למישהו להתעייף בשתיקה, הוא בסוף ימלא אותה, ובהתלהבות גדולה יותר מכפי שהיה עושה לו היית מדבר." עמ' 209

"...כי כזאת היא מייבל. היא תלבש חולצה לבנה וחצאית פרחונית, וכל הפרחים ירקדו כשהיא תשוטט בחדר. לְיָדֶיהָ יהיה ריח של סבון, וכשאגיד משהו כדי לשמח אותה כל פניה יישטפו בצחוק." עמ' 277

"כשסוף סוף נכנסנו פנימה לא האמנתי כמה גדולה הספרייה. מי ידע  שיש כל כך הרבה סיפורים שהיו צריכים שיספרו אותם?" עמ' 287

אז הסיפור הזה היה ממש צריך שיספרו אותו. למזלנו, ג'ואנה קנון, שכתבה גם את הצרה עם עזים וכבשים שאהבתי, שהיא רופאה פסיכיאטרית וממש יודעת על מה היא מדברת - עשתה זאת למעננו. שי סנדיק שתרגם אותו עשה לנו את הכל יותר קל ונגיש, כך שכדאי לכם מאד לקרוא. זהו ספר מרתק ומרעיד את הנימים, ספר שנשאר.  

      

הרמאית הישרה - טובה ינסון

הרמאית הישרה - טובֶה ינסון

Der Arliga Bederagaren - Tove Jansson

תרגום משוודית של דנה כספי

הוצאת כתר הסדרה הקטנה 220 עמ'

עוד משחר ילדותי שמורה לגברת ינסון אהבתי הגדולה. כל כרכי הסדרה של מומינטרול וחבריו תופסים מקום של כבוד בספרייה שלי. אני מדברת על אלה שתורגמו לעברית, מן הסתם. השוודית שלי מעולם לא הייתה מי יודע למה...  יש לי גם את ספר הקיץ המקסים שלה, ועכשיו נפל לידי הספר הזה. יש בו את החורף הקשוח של הצפון הרחוק, יש בו איפוק יפהפה, וסוג של פרקטיות קרירה שמתאימה לאנשים האלה שם, שצריכים להתמודד עם קור בלתי אפשרי, חשכה ממושכת ובדידות גדולה. נראה שרק סוג מסוים מאד של אנשים יכול לחיות בתנאים כאלה, וזה יוצר בוודאי אופי מיוחד. אני אוהבת את זה ברמה האנתרופולוגית, ולא פחות ברמה האנושית, הרגשית. 

כאן אנחנו פוגשים כמה טיפוסים ובראשם קתרי, אישה צעירה, חכמה ומעשית, אחיה מטס, בחור מכונס ואיטי, והכלב, שאין לו שֵם. דמות נוספת חשובה בעלילה היא אנה אמלין, האמנית העשירה שגרה בבית הארנב, ומציירת ארנבים חמודים לספרי ילדים מבוקשים. יש מכונית אחת במקום, והיא משמשת את כל מי שצריך אותה. ככה. מה שקוראים במחוזותי אוטו של קיבוץ.

קתרי מחליטה להיעזר בכספה של אנה, למען מטרה טובה. כאן אעצור. תנוח דעתכם, לא יהיה כאן ספוילר. 

זהו ספר מתוק מריר, מהנה עד מאד. משאיר את הקורא עם סוג של הרהור על הרצף שבין נדיבות לניצול, בין תמימות לערמומיות ופתאום לא ברורה התשובה לשאלה מה נכון יותר - צודק או חכם?

משפט אחד יפהפה לדוגמא:

"איש מלבד קַתרִי לא ראה כמה הוא יָפֶה. פתאום השתלט עליה רצון עז לדבר עם אחיה על המטרה העיקשת שלרגע לא נטשה את מחשבותיה, להסביר את תפיסת הכבוד שלה, להתגונן, לא, לא להתגונן, רק להסביר, לומר את כל מה שלא יעלה על הדעת לדבר עליו עם איש מלבד מטס." עמ' 32

לאחרונה אנחנו מופנקים בלא מעט ספרים קצרים וטובים, מה שמאפשר לנו זמן איכות במידה הנכונה. התחילו עם זה האנשים הטובים של זיקית, ועכשיו אני מבקשת להסב את תשומת ליבכם לסדרה הקטנה בהוצאת כתר. כבר פגשנו כמה ספרים נהדרים בה, כמו למשל:

אחת עשרה שעות, הת'ר, הטוטאליות, רכבת הלילה לפריז וחתולה אורחת. את גאצ'ר גוצ'ר לא קראתי עדיין, אבל תמי, למשל, התלהבה ממש, ואני מחכה לתורי. ויש עוד... תשמעו, מדובר פה בהברקות. מאד ממליצה לכם ללכת על זה. 

אלה כאן למטה הוצאות נוספות של הרמאית הישרה. ואני אומרת, למה שלא תצטרפו גם אתם לחגיגה? 

     

      

          

להביט אל האור - שירלי אברמי.

להביט אל האור - שירלי אברמי

שירים

הוצאת ספרי עיתון77 91 עמודים

נתחיל מההתחלה. ד"ר שירלי אברמי, שהקימה ומנהלת היום את יחידת כת"ף בכנסת, היתה פעם שירלי נחושתאי, ילדה קטנה עם חיוך מלא גומות חן, מתוקה להפליא, שגרה בכפר ויתקין. אמא שלה, מיכל, ואימי היו בֶּסטיז עוד בתיכון. בחופש הגדול היינו - אני והאחים של שירלי - גילי ודני - נוסעים זה אל זה ומבלים כל פעם שבוע ביחד. שירלי היתה, כאמור צעירה מידי. כשהייתי אצלם, הייתי סופרת כל פעם את גומות החן של שירלי לראות אם לא נוספה עוד אחת כשלא הסתכלנו. מיכל ונתן, הוריה, היו זוג נהדר, וזכורה לי במיוחד שפתם המיוחדת והביטויים המצחיקים שגם אנחנו אימצנו אל חייקינו. שניהם כבר לא איתנו. 

מאז כתבה שירלי שני ספרים: "אחרון מכתבו ילבין" (בדיגיטלי - עדיף שהיה מת במלחמה) המרתק, ו"מטבעות הזיכרון" המצויין, שגם אליו יש לי קשר מיוחד. 

השיר הנהדר הזה מביא אלי שוב את מיכל נחושתאי ז"ל, את עיניה הנבונות, הטובות, הצוחקות תדיר והמלאות רגש.

הספר מכיל שירים קצרים נוספים שכתבה שירלי, חלקם מדברים על תקופות מאוחרות יותר בחייה וגם ציורים פרי מכחולה, בעיקר של נופים ירושלמיים, שם היא מתגוררת עכשיו. גילי נמצא עכשיו בפרנקפורט. דני ביפן כבר שנים רבות. איריס הצעירה שנולדה מאוחר יותר גרה בכפר בדרום. לכולם שמורה פינה חמה מאד בליבי. תקראו את הספר, תבינו. 

גבר אישה ציפור - איריס אליה כהן

גבר אישה ציפור

איריס אליה כהן 

הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד 315 עמודים

הספר הזה נראה עכשיו כמו מניפה. הוא מלא בסימניות של מקומות בו שאני רוצה לשוב אליהם, בעיקר מפני שיש בהם אבני חן מילוליות שארצה לקחת אלי למשמרת. הכתיבה כאן היא פיוטית ובוטה כאחד. הצרוף הזה מכה בך ברוך ובעוז בו זמנית וזה מיוחד מאד בעיני.

לפני כמה שנים חלמתי על עופר. הוא הגיע אלי שכוב על מיטה-אלונקה כזאת, והיה בלי פנים. אמא שלי משכה אותו מהמיטה וכאילו הצילה אותו. הוא הסתכל עלי ממרום גובהו, חייך אלי בחיוך הטוב הזה שהיה לו תמיד, ואמר לי, "את רואה, חזרתי, אני אבוא מידי פעם". לפעמים השִיבה של איש אהוב שנעלם מחיינו מלווה בציפור. לפעמים לא. אבל הם מבליחים אלינו גם כשאינם. והציפורים... גם?

אבל הסיפור הוא לא על זה. אם כי, זה חלק לא קטן ממנו. זהו סיפור על ילדה-אשה-ואם - דליה, הגיבורה,  ועל גבר -  יואל. הם מכירים זה את זה - שני ילדים שחומים מהכפר - כבר בגן הילדים, כשיואל מגיע לגן לאחר תחילת השנה ודליה מזהה בו משהו שמחבר אותה אליו בקשר סימביוטי. הם נאלצים להיפרד בגלל מעבר דירה של משפחתו של יואל ונפגשים שוב בגיל 12. שוב נפרדים וחוזרים ונפגשים בגיל בוגר, כשיואל הוא כבר היסטוריון מוכר ומכובד, ודליה גרושה, כותבת ספר ביכורים מצליח והיא אֵם למָתִּי. הפרידות האלה כואבות לדליה כמו פצע. מן הפגישה הראשונה הוא כאילו חלק מהדי-אן-איי שלה והיא מתגעגעת אליו גם כשהוא לידה. הציפורים מעטרות את הסיפור ומובאות בהקשרים שונים, לדעתי, גם לקישוט. 

יואל הוא סגור, רציונלי, מתקשה להביע רגשות, טיפוס פרקטי כזה. דליה מלאת רגש. היא מדבְרֶרֶת את רגשותיה, ובמידה רבה חובקת את העקרות הרגשית שלו, ומנסה להפריח אותה. הרבה מזה מפוענח, מוגדר ומוזַן בעזרת המין ביניהם.

כמה ציטטות שאהבתי במיוחד:

"אם קיימים שלושה סוגים של עקשנות - מטופשת, חירשת ומתריסה - הרי שיואל זכה לקבל את כל השלושה." עמ' 58

"והיא ידעה בודאות מוחלטת וברורה כי נפגשו אי-שם, אי-פעם בעבר. מתי? מזמן. לפני שנים. לפני שהם נולדו. לפני אלפי זריחות, לפני אלפי עצים ונהרות וגלגולים, היו שני רסיסי שרף דבוקים אל סדק גזע עץ, או שני טללים בפי גבעול, או שתי כנפיים של אותה ציפור. 

דמו בנפשכם שיש כאן ילד וילדה צפור." עמ' 65. (במקור מופיע מנוקד).

"באותה עת היה מניינם של האנשים שהחזיקו ברכב פרטי בארץ שקול למספר הדמוקרטים במפלגה הבולשביקית, נחלתם של העשירון העליון ועוד נקודה עשרונית אחת צפונה. " עמ' 127

בעמוד 304 מסופר שדליה מגיעה אל ביתו של יואל. כבר בכניסה לכפר היא רואה שנעלמו שני עצי אקליפטוס מפוארים - סמי וסוסו שמם - שהיו שם. גם זה השיב אותי לשנים שעברו. בחצר בית ילדותי גדלו לתפארה שני עצי אורן. היה מעין הסכם בין הורי לבין השכנים שבבית מאחור שהיו גם חברים טובים, שאצלנו יהיו עצי נוי וצל ואצלם - עצי פרי. מידי פעם, בכל זאת,  גדלו אצלנו על הדשא אורניות. יום אחד הגיעו המוני אנפות אל שני העצים, וקבעו שם את מעונם. הם הציפו את החצר שלנו ושל שכנינו בלשלשת לבנה שחנקה את הפרחים והצמחים היפים בגינות, ולכלכה את השבילים. הרעש שהקימו האנפות החריש את השלווה בשכונה. אנשי החברה להגנת הטבע אמרו שאין מה לעשות, על האורנים ללכת. זוכרת כמה כאב לי לראות את החֶסֶר. היום אחי הצעיר גר בבית הזה, והגדמים עדיין שם, מספרים את סיפור ילדותנו המוצלת בנגב החם. 

 תראו את הטריילר הזה לספר. יפה, נכון? גם מזמין. אני מודה לאיריס. על הספר הזה ועליה. 

הסיפור של הילדה האבודה - אלנה פרנטה

Storia della bambina perduta - Elena Ferrante

מאיטלקית: אלון אלטרס

הספרייה החדשה הוצאת הקיבוץ המאוחד

482 עמודים

הספר הזה חותם את הטטרלוגיה הנפוליטנית של אלנה פרנטה. יש לסידרה עוקבים ומעריצים אין ספור בעולם כולו. אני קניתי את הרביעי מיד כשהודיעו בהוצאה שהוא יצא סופסופסוף אבל התאפקתי וקראתי אחרים לפניו. כן הוא קרא לי מהמדף, ולא פעם, אבל הרגשתי מאד חזקה בדחיית סיפוקים וגם על זה היה נחמד לי לחשוב. 

הכל מתחיל אי שם בראשון, החברה הגאונה, משתי ילדות ושתי בובות. זה נגמר בצורה אניגמטית משהו ואני אשמח להיווכח שיש עוד ממנו. אבל בינתיים, כמה מילים על זה, בלי ספוילרים. מי שקרא כבר ורוצה לדבר על זה, מוזמן גם כאן, וגם בקבוצה המתאימה לכך בפייסבוק, ששרית היקרה מאד סיפרה לי עליה.

דבר אחד קצת הפריע לי בכל זאת, ואני אומרת את זה בזהירות ועל קצה האצבעות: הלוואי והייתי יכולה לקרוא את זה באיטלקית. ה"דיאלקט" הזה. הייתי כל כך רוצה לדעת איך זה נאמר באמת, מה המשמעות שאני מפסידה כאן בתיווך של התרגום. בסוף גם היו כמה משפטים שקראתי כמה פעמים, ואני משוכנעת שבאיטלקית זה יותר טוב. נראה לי שבכרך הזה זה בלט יותר. אבל הספר, והסידרה כולה? מה אומר? שפתיים יישקו.

"רעידת האדמה - רעידת האדמה של 23 בנובמבר 1980, עם ההרס האינסופי שלה - נכנסה לעצמותינו. היא סילקה את הֶרגל היציבות והמוצקות, את הודאות שכל רגע יהיה זהה לזה שאחריו, את ההיכרות האינטימית עם צלילים ותנועות, את יכולת הזיהוי הוודאי שלהם... מחוץ לבית היה גרוע מבתוכו, הכל נע וצרח, והותקפנו בשמועות שהכפילו את האימה." עמ' 166

""זה לא עניינך, תשתקי קצת." 

המילים האלה, בדיאלקט, היו כה בוטות, כה חריפות, כה לא מתאימות, שנרעשתי.

פיטפטתי איתה פטפוט או שניים כלליים, החזרתי הביתה את בִּתי." עמ' 349

העניין ההוא שתמיד עולה בין קוראי הסדרה - מיהי בעצם החברה הגאונה? - נשאר עלום ונתון לבחירתכם. נפולי שזורה וקלועה בַאנשים שלה. ביום יום שלהם, בפוליטיקה, בטמפרמנט של כל אחד, ברגש בחומר וברוח. החברוּת של לילה ואלנה, שהיו ילדות קטנות כשהכרנו אותן לראשונה, ועתה הן נשים מבוגרות וחכמות עוד יותר מבתחילה, החברות הזאת היא ליבו של הספר, לטעמי. היא עולה ויורדת, ומשנה את פניה ומוסיפה רבדים מתוך אופיין של החברות, מסביבתן החברתית, ובעיקר, מהדבר הרבגוני והמורכב הזה שקוראים לו נפולי. 

אז עכשיו משסיימתי לקרוא את ארבעתם, אני מרגישה לבד. 

      

      

מזל קטן - קלאודיה פיניירו

                     

מזל קטן - קלאודיה פיניירו

תרגום מספרדית של יוסי טל

הוצאת תשע נשמות, 245 עמודים

Una suerte pequena, Claudia Pineiro

אז מה? אתם רוצים להגיד לי שקראתם את זה? פעם אחת? (כי יפה, למשל קראה אותו פעמיים.) וממש איכפת לכם שאני מזכירה לכם אותו? אוקיי... אז דלגו. אבל אם לא קראתם, למשל, או אם אהבתם אותו כמוני וכמו עוד הרבה אחרות ואחרים, אז הנני להזכיר פה את היופי הזה, שאחרי שתקראו, תקחו אותו עימכם להרבה זמן.

יש בו משפטים מופלאים ממש, ועכשיו, אפילו שאני באמצע של הרביעי המפורסם ההוא, נזכרתי שלא סיפרתי לכם כלום על "מזל קטן" של הסופרת של האלמנות של ימי חמישי ושל אלנה יודעת, שלבושתי, עדיין לא קראתי.

סיפור שמגיע אלינו מארגנטינה. הוא מספר על אישה שברחה מביתה, מארצה, מעצמה גם. כי לא רק את המקום היא נוטשת, אלא אפילו את מראיה החיצוני. היא כבר לא בלונדינית עם עיניים כחולות, וגם שמה אינו זה שנולדה איתו. היא בורחת לארצות הברית ומתחילה בחיים חדשים, גם בזוגיות חדשה, ומנסה ככל יכולתה לשכוח את עברה. אבל היא חוזרת, ומשחזרת, ופוגשת אנשים שמכירים אותה או לא, ובמיוחד את אותו האיש החשוב לה ביותר, שההחלטה לעזוב אותו היתה הקשה ביותר.

בואו, תראו:

"כשנפגשים שני אנשים שזה עתה הכירו, קשה לשאת את השתיקות, כאילו האוויר בין שני הגופים הללו מכביד, אף פעם לא הבנתי למה. אצל רוברט זה היה מתוזמן; הוא היה אומר שאחרי עשרים ושלוש שניות של שתיקה בין שני אנשים שאין ביניהם אינטימיות גדולה, אחד מהשניים מרגיש מחויב לשבור את השתיקה ופונה לשם כך לנושאים שגרתיים... בלי לשים לב שהשתיקה מדברת חזק יותר מהדברים שמי מהם מסוגל לומר רק כדי להימנע ממנה." עמ' 41

"מיסטר גלבן לא מתאים כלל לדימוי שהיה לי בראש מהרגע ששמעתי את שמו: הוא גבר שקומתו נמוכה, הנושא כמה קילוגרמים עודפים, קירח. למרות זאת, הוא מתנהג כאילו היה סקסי, הוא מתנועע כאילו היה סקסי. הוא מחייך כאילו היה סקסי. והוא משתמש בבושם שבו משתמש גבר סקסי." עמ' 52

כאן יש משפט שהוא יפה כמו שיר אבל אני לא יכולה לכתוב פה את כולו מחשש ספוילר ולכן אכתוב רק שברים ממנו: ..."הצלקות הללו יישארו חרותות בגופו כמו מיתרים... להסתלק ולהמשיך לחיות, אין עונש גרוע מזה." עמ' 180

אל תגידו לי זה לא יקרה. תגידו שכבר קרה לכם, אולי אפילו פעמיים. 

ואולי לא? במקרה כזה, אני מאד ממליצה לכם להזמין אותו אליכם. זהו סיפור של בריחה, של אשמה, של תיקון. זה כתוב נהדר, מהספרים שנשארים איתך הרבה אחרי שנסתיימה הקריאה בהם.

לא מצאתי וורסיה אנגלית שלו, אבל מצאתי הרבה הוצאות אחרות ממקומות שונים בעולם: