מסילת הברזל או הסיפור על הזקן והזקנה שטרם ראו כדבר הזה - יוהָנִי אָהוֹ

 

Rautatie - Juhani Aho

תרגם מפינית והוסיף אחרית דבר: רמי סערי

הוצאת כרמל, 2021, 150 עמודים כולל אחרית דבר

הספר רואה אור בסיוע מרכז המידע לספרות פינלנד, (FILI), הלסינקי

ובסיוע מרכז הספר והספריות

זהו ספר ישן מאד שיצא לראשונה ב-1884, הוא קלאסיקה שנלמדת בבתי הספר בפינלנד. הסופר, שנחשב לסופר הלאומי של פינלנד, כבר מזמן לא איתנו. אבל בעברית יצאה המהדורה הראשונה ב - 2012, ואז פיספסתי את זה. לפני שנתיים יצאה מהדורה מחודשת שלו, והוא קרא לי מהמדף. גם המהדורה הקודמת תורגמה, אגב, ע"י רמי סערי. לצערי לא מצאתי תמונה שלה. 

גיבורי הספר הם זוג איכרים פיניים, מטי וליסה, אנשים פשוטים, אנשי עבודה חרוצים עם שגרת יום קבועה ומוגדרת. היא חולבת את הפרה וטווה חוטים ובדים בנול, הוא קוצר את החיטה, מטפל בסוסה, ומנסה לצוד ארנבות בעזרת מלכודות. הם מתעוררים בשעה קבועה, יש נוהל ארוחת בוקר, גם ערב, וסאונה לפני השינה. מדי פעם מבקרים את הכומר המקומי ואשתו, שותים ומעשנים ביחד. בגדול - כל הימים דומים. 

אבל מידי פעם עובר מישהו בכפר ומספר על מסילת רכבת שעשויה מברזל, והשניים מתקשים להאמין שיש אכן פסים מברזל. אלא שאפילו הכומר וגם אשתו אמרו שזהו פלא אמיתי ושהם חייבים לחזות במראה הזה. 

מצד אחד הם ממש לא רצו לחרוג מהשיגרה הנוחה שלהם, שכבר למדו לחיות בה, וגם לריב בכיף זו עם זה. מצד שני - המחשבה על הדבר המופלא הזה שכולם מדברים עליו, טורדת את מנוחתם ומבצבצת כל פעם. כי איך זה יכול להיות שהכומר ואשתו אומרים משהו מופרך שכזה? פסים מברזל ומכונית שנוסעת עליהם עם גלגלים בלי סוס?

"מחשבותיו התמקדו בעניינים שנדונו בשיחה עם אשת הכומר ועם בעלה... האומנם ייתכן כי מסילת הברזל באמת סמוכה לכנסייה של הכפר לפינלהטי? אלמלא שמע זאת במו אוזניו, בשום פנים ואופן לא היה מאמין" עמ' 25. ומכיוון שהיה כל כך מוטרד במחשבות שכח לגמרי להביא לאשתו של הכומר את הבדים שביקשה, וליסה הכינה עבורה במיוחד.

""ליסה התיישבה לטוות מתחת לצוהר שבפינה שלה. מטי הרים מתחת לספסל פגיון ששימש אותו כדי לחתוך טבק והחל לקצוץ את העלים. "כבר עישנת את כל מה שקצצת שלשום?" שאלה ליסה. מובן שלא הספיק... הוא סתם קצץ לו עוד ועוד טבק בעודנו מתחמם...  "סללו עכשיו מסילת ברזל גם ליד הכנסייה של לפינלהטי... שמעת?"" עמ' 48

""הם עצמם לא עשו שום דבר, אבל המדינה סללה להם עכשיו מסילת ברזל, ככה שהם יכולים לנסוע בה עד הלסינקי ולהמשיך אפילו לאמריקה." "לאן?" "לאמריקה." "די כבר עם השקרים האלה, תעשה לי טובה..." עמ' 49

אז הם מחליטים ללכת ללפינלהטי, אבל אומרים לעצמם שזה לא כדי לראות את המסילה. לא. הם פשוט רוצים לשמוע דרשה מפי הכומר המוכשר-יותר , מוכשר הרבה יותר למעשה, כי הרי יש להם שם מסילת ברזל ומה לא... ומכיוון שמדובר בעשרים קילומטרים הם יחכו לחג אמצע הקיץ. בשביל זה הם גם ימצאו איזו שהיא בטלנית שתטפל בפרה בהיעדרם.

ואז, משמגיעה השעה הם יוצאים לדרך. מדי פעם מלווה אותם עקעק* שמצחקק בקולו המוזר וכמו מתגרה ומלגלג עליהם.

"מטי עמד להרים ענף יבש מצד הדרך ולהשליך אותו לכיוון העקעק כדי לגרש אותו משם, אך בכל זאת לא עשה כן. הוא נמנע מכך כי חשב שליסה עלולה להסיק ממעשהו שלדעתו העקעק לועג להם ולכן, עצבני, בעלה רוצה לסלק אותו מהמקום. מטי התעלם איפוא לגמרי מהציפור, הניח לה פשוט להוסיף לנתר ולצחקק כאוות נפשה. העקעק ניצל את ההזדמנות, קיפץ וקפצץ, דילג וניתר מעץ לעץ בין שני צידי הדרך, וכל אותה השעה היה מתפקע מצחוק, מטלטל ומנענע בלי הפוגה ." עמ' 83

מה שקורה מכאן אשאיר לכם לגלות בעצמכם. הספר הוא סוג של שיר הלל רגיש לאנשים כמונו, שפתאום מציבים בפניהם מידע מטלטל ועליהם לבחור כיצד לעכל אותו, ומה לעשות עם מה שמשתמש ממנו.  יש כאן גם דיבור מסויים על הבדלי המעמדות, שמציג את הגיבורים שלנו באור מעט נלעג, מה שלטעמי דווקא מחבב אותם על הקורא.ת. סיפור יומיומי כזה, עממי ואנושי כל כך שאי אפשר שלא לאהוב את הדמויות בו. הוא מעט איטי, ואני קראתי בו כל פעם ממש מעט, גם בגלל גילו המופלג וגם בשל מה שקורה סביבנו בעת הזו. אבל התרגום כייפי, והרגשתי ממנו סוג של נחמה. כמו נעלי בית. כמו שגרה ששוכחים לפעמים להודות עליה. 

*קישור למחקר משעשע על עקעקים שפורסם על ידי ד"ר יונת אשחר ממכון ויצמן.

וכאן תוכלו לראות את הסרט המלא. כמובן שאם אתם שולטים בפינית, יותר עדיף.

   

  

  

  

  

  

השתקפויות בעין זהב - קארסון מקלארס

 Reflections in a Golden Eye - Carson McCullers

מאנגלית: ענת עינהר

הוצאת הסדרה הקטנה של כתר, 2023, 157 עמודים

בעת הנוראה הזו כשהתקשייתי לקרוא ספר עב כרס, והתגמגמתי עם כמה שהוסטו הצידה, הזמין אותי הספר הזה, שיצא במקור בשנת 1941, וזכה להצלחה רבה, ועוּבּד גם לסרט מצליח. 

הכל קורה במתקן צבאי מנומנם בדרום ארצות הברית. קפטן  פנדרטון הוא קצין מסורבל ואחוז פחדים, נשוי לליאונורה היפה וקלת הדעת המקרננת אותו עם מיג'ור מוריס לנגדון. זה האחרון נשוי לאליסון החכמה והחולנית, שיש לה מידע סודי על משהו לא ראוי שהקפטן עשה. יש משרתת צבעונית לכל אחד מהזוגות, ולאליסון יש גם משרת פיליפיני, אנקלטו, שמעריץ את האדמה עליה היא דורכת, ויש לו שפת גוף והתנהלות נשית ועדינה וגם מתוחכמת ומניפולטיבית. 

"האיש תמיד הצטמרר כששמע את השניים האלה משוחחים להם בחדר השקט. קולותיהם ואופני ההגייה שלהם היו דומים כל כך, שנשמע כי הם מהדהדים זה את זה. ההבדל היחיד ביניהם הסתכם בכך שאנקלטו דיבר בקול פטפטני, קצר נשימה , ואילו נעימתה של אליסון היתה מדודה וסדורה." עמ' 57

טוראי אלג'י ויליאמס הוא חייל פשוט שמוצב תחת פיקודו של הקפטן וחי כמעט תמיד חיים סטריליים לגמרי, כמו אוטומט, עד שהוא פוגש את ליאונורה ומפתח כלפיה אובססיה, שמביאה אותו להתגנב ולהסתכל עליה בשנתה. אין פה שום אהבה, לא בין החייל לגברת וגם לא בין הגברת ובעלה, גם לא בין המייג'ור לאשתו. הניכור הזה יוצר בקורא.ת רצון לטלטל אותם, להבין איך יכול להיות שהם חיים כך.

"ישנם רגעים ובהם רצונו הגדול ביותר של אדם הוא לאהוב אדם אחר, למצוא איזה מוקד משיכה לרגשותיו התועים. ואמנם כן, ישנם זמנים בהם מריטות העצבים, האכזבות והאימה הקיומית, כולן אחוזות תזזית כמו תאי זרע זכריים, מוכרחות להיפרק בשנאה. לקפטן העגום לא היה את מי לשנוא ובחושים האחרונים היה אומלל מאד." עמ' 65

פנדרטון והחייל פועלים, כל אחד בזמן אחר ובסיטואציה אחרת, מתוך מעין ציווי מיסטי שאינו ברור להם ובוודאי שלא לסביבתם המתנכרת. בזמן שהכוח הזה נובע בהם הם עושים דברים שמאד לא מתאימים לאופיים, למקום בו הם מצויים ולסביבה החברתית שלהם, פנדרטון מוציא את הסוס של אשתו לדהירה מטורפת, המסַכֶּנת ופוצעת אותו ואז הוא מכה את הסוס המבוהל. גם ההתקף הפסיכוטי של אליסון מהדהד בספר.

"המנה הנכבדת של התרופה נסכה בו תחושה ייחודית, חושנית מאד, דומה היה כאילו בעל כנף גדול ואפל נפל על חזהו, הביט בו פעם בעיניים יוקדות, זהובות, וטמן אותו בחשאי בין אברותיו הכהות." עמ' 69

בבסיס הצבאי הדרומי בעת ההיא יש למפקדים ולנשותיהן משרתים, חלקם חיילים וחלקם אזרחים צבעוניים. לפעמים אפילו נשמעת המילה האסורה היום: כושי. האוכל המתואר פה הוא זה שהיה מקובל אז בניו אורלינס, הבישול מושפע מהבישול הצרפתי האנין. שני הקצינים משמינים ומסתרבלים ככל שהעלילה מתקדמת, יחד עם השיעמום מחד והרעל שצומח להם בנשמה מאידך. אלאונורה נשארת אינדיפרנטית וטפשה, גם כשהיא מתגרה בבעלה בצורה קיצונית, ואליסון, החכמה היודעת-כל והדיפלומטית, לדעתי מזיזה את העלילה קדימה. 

הסופרת היתה דמות מיוחדת. הנושא הלהט"בי היה שזור בחייה רבות, כמו גם הניכור החברתי והרגשי שהציגה בכתביה. כבר בגיל 24 התפרסם ספרה "צייד בודד הוא הלב", שזכה לתשבחות ברחבי העולם וגם עובד לסרט עטור פרסים. דמות שונה ומאד מסקרנת שהמון עיניים נישאו אליה ואל מעשיה. בסופו של דבר נפטרה בגיל 50, ערירית ובודדה. 

הספר לכד אותי בעניין רב. הרבה מאד אירועים מתרחשים בו. לאחר היכרות עם הדמויות, הרבה מההתרחשויות האלה מפתיעות ותופסות את הקורא.ת לא מוכן,ה. זה מאד מושך. מצאתי את עצמי דבוקה אל הספר הקטן והתמציתי הזה בכוח. הסוף די צפוי, ובכל זאת המתח נשמר כל משך הקריאה. כנראה שגם התרגום המופלא של עינת עינהר עושה את זה. כך או כך, יש כאן סיפור מכושף ומלא ניגודים, ומומלץ מאד. 

  

  

  

  

  

 

אלופי וילובי - טלבוט ביינס ריד

The Willoughby Captains

תרגום: אוריאל אופק

הוצאת כתר (כתרי), 1980, 241 עמודים

הספר הזה הודפס לראשונה, באנגלית, בשנת 1887. בעברית הוא יצא לראשונה תחת הכותר זקני וילובי ב- 1943. לא היכרתי אותו בילדותי אבל בעקבות המלצה מרנינה במיוחד של אתי החלטתי לחפש אותו ולבסוף מצאתי עותק בודד, בתרגום מחודש של אוריאל אופק, וקפצתי על המציאה. הספר הודפס באין ספור הוצאות, אבל כמעט רק באנגלית - לפחות ככל שאני מצאתי. זהו ספר אנגלי באופיו ובהומור שלו והוא נפלא ככזה.

בעת הזו, כאן ועכשיו, כשהקריאה מהווה מפלט מהמציאות, כשקשה מאד לקרוא משהו, בחר בי הספר הזה לשמחני מעט. 

בית הספר וילובי, שהוא פנימייה, מתנהל כפרלמנט בריטי מצד אחד, וכמקום מפגש ולימוד של ילדים חובבי תעלולים מאידך. המפגשים בפרלמנט דומים אולי למועצת תלמידים כאן, או מפקדת חניכים בצבא. החניכים קוראים זה לזה בשמות המשפחה שלהם. יש שני מחנות יריבים - ליברלים ורדיקלים, ויש מעמדות מאד מובחנים בין שלוש קבוצות החברים, כאשר הצעירים בבית הספר, משמשים כנושאי כלים לבוגרים, והבוגרים ממלאים תפקידים חשובים יותר, ואחראים בין היתר על המשמעת. המוכשרים בתחום השייט, הקריקט ובעלי השרירים מוערכים יותר כאן, אבל גם המצליחים בלימודים נחשבים במידה מסויימת. ובפרלמנט, כמו במפגשי דיונים בין ילדים וגם מבוגרים, הצעקות רמות ולעיתים גם מאיימים המשתתפים בהפעלת כוח הזרוע זה על זה. בראש כולם, בעל הדיעה הקובעת ניצב ה"מוכתר". 

בתחילת הסיפור מסיים המוכתר הנערץ וינדהם את לימודיו בוילובי ועובר ללמוד באוקספורד. על מנהל בית הספר, איש ערכי, אהוב ומוערך על ידי התלמידים, מוטלת המשימה לבחור מוכתר חדש. המנהל מזמין את המועמד לתה בביתו ומודיע לו על ההחלטה לבחור בו לתפקיד.

""תה אצל המנהל" נחשב בעיני כל כסיוט מן השמיים. הטעם לכך לא היה נעוץ בד"ר פטריק המנהל, שהרי "פטי" היה אחד הגברים הנלבבים ביותר עלי-אדמות. אלא שיחד אתו ישבו אל השולחן גם גברת פטריק ואחותה, ונוכח שתי דמויות נוראות אלה רעדו גם נערי וילובי האמיצים ביותר. הן דיברו בנעימה חגיגית, בשפה שאפשר למצוא דוגמתה רק בספרי-אגדות עתיקים. וכאשר ניתן לנער עצמו לדבר, הן היו נועצות בו עיניים, מטות לעומתו את אוזניהן, מקפיאות אותו כליל בחיוכן הצונן. האמת חייבת להיאמר, שכוונתן של מטרונות אלה היתה לטובה. היתה להן דעה משלהן כיצד חייבים נערים לנהוג, והן האמינו בכל לבן שהן מושיטות סיוע רב לחינוכו של "הנער היקר" בעצם נוכחותן ליד השולחן בשעת התה." עמוד 30. 

שתי מטרוניתות כבודות אלה הזכירו לי את ימי בבית הספר לטיסה, עת הוטל עלי לארח את הגברת חנה בבלי ז"ל לסדרת נימוסים שהעבירה לחניכי הקורס המתקדם. אני חששתי מאד למעוד בחוסר ידע בתחום של דרך ארץ, ובביקור הראשון שלה השתדלתי מאד להיזהר בדברי ובמעשי. במהלך ימי האירוח התברר לי שטעיתי לא מעט, דווקא במקומות שבהם השתדלתי במיוחד. לשמחתי, היא היתה סלחנית ונפלאה ועד מהרה התיידדנו מאד.

מי שנבחר לעטות מעכשיו את גלימת המוכתר הוא רידל, שהוא סוג של חנון, תלמיד מצטיין, אבל כספורטאי... ובכן, הרבה פחות. שלוש הקבוצות בבית הספר מאד לא מרוצות מהבחירה הזאת, במיוחד קבוצת אגף-המנהל הבוגרת, שיש לה מועמד מועדף אחר. הקבוצות משתדלות ככל יכולתן למרוד בהחלטה הזו ולשנותה. גם רידל עצמו משוכנע שהתפקיד גדול עליו, אך למרות שהוא מאד חושש מכובד האחריות, הוא לוקח על עצמו את המשימה.

בתחרות שייט חשובה מפסידה הקבוצה הפייבוריטית בגלל כשל במערכת ההיגוי, כשל שנגרם כנראה על ידי אחד הילדים. בין יתר תפקידיו מוטלת על רידל הצנוע למצוא את מי שגרם לזה. מי שייתפס כאשם במעשה הזה, הנוגד את כל ערכי המוסד - יסולק מייד מבית הספר. 

"ואשר ללימודים - כל אימת שהרהרו בהם פרצה אנחה מגרונם. השיעורים התנהלו לגמרי לא רע בתחילת השנה, כל עוד יכלו להיעזר בדפי-התרגום ל"יוליוס קיסר" שהשיג בּושֶר, או בתשובות ל"תרגילים בחשבון" של קולנסו שהיו אצל ויקפילד. אך מאז החליף מר פַּרֶט בחוסר כל התחשבות, את "יוליוס קיסר" ב"אַוּטרופּיוּס" ואת ספר החשבון דך קורנסו בספרו של טודהנטר, איבדו החיים את טעמם ויופיים." עמוד 181

הספר הזה הוא נכס היסטורי אדיר, הוא כיף שקשה לתאר. למרות שהפונט שלו אכזרי לאין שיעור, הוא כתוב כך שבכל עמוד ועמוד יש איזו פנינה מיוחדת. לא פעם פרצתי בצחוק קולני (!). אבל הבעיה הכי גדולה עם הספר הזה היא שקשה מאד להשיג עותק ממנו. לשמחתי מצאתי עותק אחד בודד בסניף המרכזי בספרייה שלנו, וכך הגעתי הלום כדי לספר לכם. חפשו אותו, זה שווה כל מאמץ. 

ואם אתם יכולים לקרוא אותו בשפת המקור אז תוכלו להיכנס לכאן ולהתענג אפילו יותר.