שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק - גייל פארנט

  Sheila Levine is Dead and Living in New York - Gail Parent

תרגמה ויותר מכך: שלי גרוס (כולל ריאיון עם הסופרת)

הוצאת תכלת, 254 עמודים

גילוי נאות - זכיתי בספר בהגרלה. ביקשתי להשתתף בהגרלה הזו בעיקר בגלל כל כך הרבה דברים ששמעתי עליו. זה היה קאלט שכולם קראו בשנות השבעים, ואני, אולי, הייתי היחידה שלא קראה אותו אז.

זוכרים את "ברידג'יט ג'ונס"? ואת "אין לי מושג איך היא עושה את זה"? ספרים ששייכים לסוגה הנקראת chick lit, ספרים שנכתבו על נשים ולמען נשים. הספר שלפנינו הוא האמ-אמא של הספרות הזו. זה התחיל שם, כאמור, אי שם בשנות השבעים. כמעט סיפור של ילדי הפרחים, ילדי הירח, אם תרצו.
זה ספר שאתה קורא - וכנראה נכון יותר יהיה לומר את קוראת - בחיוך על השפתיים. לא צחוק מתגלגל, אבל חיוך נחמד ומחמם. הגיבורה מספרת כאן את הדברים הכי כמוסים שלה בפתיחות גדולה. היום זה מדהים אותנו פחות. שילה לוין היא צעירה יהודיה מבית טוב, שהדבר העיקרי המצופה ממנה הוא להתחתן. יש מוצלחות ממנה בשוק הבשר ולכן, למרות מאמציה הבלתי נלאים, היא אינה זוכה בבעל. חברותיה מבלות ומתחתנות סביבה ולה לא קורה שום דבר מעניין. דבר זה מביא אותה להחלטה להתאבד. היא מארגנת את הדברים לקראת זה בקפידה ומסבירה לנו מה הביא להחלטה הזו, וכמובן, איך הדברים לא מסתדרים לה שוב ושוב ועוד שוב אחד. הכל נכתב בצורה אמינה מאד, מאד אמיתית, ומשעשעת. יש פה מצוקה ואנחנו מבינות אותה. בטח. מה מבינות? אלה אנחנו שם. 
כמה דפוסי התנהגות שהיו מקובלים אז קיימים בחלקים מסויימים בחברה בהחלט עד היום. כשאני הייתי סטודנטית כולן מסביבי היו בזוגיות, הטרוגנית כמובן, כזו או אחרת, עם הפנים לחופה במוקדם או במאוחר, ומוטב מוקדם. לאימנו הפולניה (ולא חשוב מאיזה עדה) היתה ציפייה מאד מוגדרת שאחרי הלימודים נתחתן "טוב" ונלד ילדים. בשכונה שגדלתי בה כל הילדים למדו לנגן בחליל אצל רותי ריקליס המנוחה, ואז כל, אבל כל, הבנות למדו לנגן על פסנתר, וכל (טוב, כמעט כל) הבנים נגנו על כינור. (אתם יכולים לתאר לכם את החוויה של ללכת ברחוב ומכל החלונות מתנגנים תרגילים של מתחילים בנגינה בכינור או בפסנתר? - לא קל. האמינו לי.)  
אבל היום? זה לא ככה? אפשר להגיד את זה גורף? נדמה לי שהלחץ פחות מגביל. רוצה להאמין שאנחנו פחות יושבות בווריד של בנותינו, ומצד שני - פחות נשים יושבות בווריד שלנו. 
"בחור יהודי רוצה להיות מעצב שיער, יהיו בהתחלה הרבה דמעות, אבל, אל חשש, גבירותי ורבותי, כבר ביומו הראשון בעבודה היומן שלו יהיה מלא. אמו של הבחור היהודי, הדודות שלו והחברות שלהן, כולן יבואו מקרוב ומרחוק רק כדי ששערן יטופל בידי הבן של גולדי או האחיין של הארייט. הן יקבעו כל כך הרבה תורים שעד מהרה הוא יוכל לפתוח מספרה משלו ולא ייאלץ לעבוד יותר אצל האיטלקים ולבייש את הוריו המסכנים, שחסכו כל מה שהיה להם רק כדי שתהיה לו השכלה אוניברסיטאית, אבל נאלצו בסופו של דבר להשקיע את כל כספם במכון יופי." עמ'35
"עלינו לטיסה, שילה ולינדה, שתי חברות טובות שטסות יחד לראות את אירופה... אחת בשמלה מבד סינטטי, והשנייה נראית נפלא." עמ' 83
עכשיו תראו למה התכוונתי כשאמרתי קאלט. כאן יש מדגם בלבד. זה לא כולם. זה מותק של ספר, ורק אני לא קראתי. אין ספק שמדובר בפאדיחה קולוסאלית שהגיע הזמן לתקן. 

     

       

      

 

מתכונים לאהבה ולרצח - סלי אנדרו

 Recipes for Love &Murder by Sally Andrew

מאנגלית : יעל אכמון

הוצאת כנרת זמורה ביתן. 414 עמודים

מזמן מאד הייתי מתרגלת באוניברסיטת בן גוריון (שהיתה אז צעירה עד מאד - האוניברסיטה, כן? טוב, גם אני). אחד המרצים שעבדתי איתם, הוא חיים מ. שהגיע אלינו מדרום אפריקה. הוא אהב את הקפה שלו עם לימון. כן כן. נראה לי מוזר לגמרי, ואולי בגלל זה אני לא מתרגשת ממתכונים מוזרים שמגיעים מדרום אפריקה. אבל האפריקאנס שלי לא השתפרה מאז, וגם מלכתחילה היתה כלום ושום דבר. הספר שלפנינו משופע במילים בשפה הזאת. אז המתכונים למאכלים עם השמות המוזרים מצורפים בסוף הספר, אבל מילים שונות אחרות לא מתורגמות כאן. מעט הפריע לי. נכון יהיה לומר שגם עד סוף הספר אי אפשר לומר שהשתלטתי על השפה. אבל... אולי בפעם אחרת...

ולכן הקריאה כאן התחילה לאט והזדחלה מעט. אבל למרבה הפליאה, הצלחתי להבין מי זה מה, וככל שהתקדמה העלילה התאהבתי יותר ויותר בגיבורה הראשית, באנשים סביבה ובצורת הכתיבה של הספר. טאני מריה, הגיבורה הראשית, מדברת אל התרנגולות שלה, אל המאכלים שהכינה, וגם אל העצים והחיות שמסביבה. אני אוהבת את זה. באופן אישי אני לא מדברת אל אף תרנגולת, אולי בגלל החוסר המובהק של אלה במחוזותיי, אבל בהחלט פה ושם עם חפצים, כמו למשל עם שואב האבק שלי, רֶקסִי, שהוא חיית המחמד שלנו לכל דבר ועניין.

"ואז הברנדי גרם לי לשאול, "אתה לא נשוי, בלש?"" עמ' 215

"יחסית לגברת רזה כזאת, היא היתה חבקנית נהדרת. על שולחן הסטוּפּ היה מגש עם כוסות וקומקום תה בכיסוי בד, וקופסת ראסִקִס פתוחה. מזגתי תה לשתינו, כאילו זה ביקור שגרתי של יום שישי אחר הצהריים. התרנגולות באו לבקר, והשלכתי להן חופן תירס." עמ' 346

"חתכתי פרוסה גדולה של עוגה ושמתי אותה על הצלחת שלו. טופי הדבש נספג יפה בשכבה העליונה, והשקדים היו קלויים ומקורמלים. כשגמרנו לאכול את העוגה פשוט ישבנו והקשבנו לצפרדעים...הרגשתי סוג חדש של שמחה. שמחה שונה מזאת שהרגשתי כשאפיתי עוגה טובה, או ראיתי את התרנגולות שלי, או נהניתי מביקור של הטי. ... זכיתי בטעימה ממשהו שתמיד הייתי רעבה לו, אבל לא ידעתי לבשל אותו. אולי בכל זאת יהיו לי חיים אמיתיים לפני המוות." עמ' 215

זה, בגדול, האווירה, המקום והראש. הסיפור חמוד ותמים כזה. זהו סיפור בלשי ובסוף הוא גם מאד דוחק בך לקרוא מהר. יש מתח. מי שאהב את סוכנות הבלשיות (ומי לא?) ואת אופת העוגות מקיגאלי (גם כאן, מי לא?), נראה לי שיאהב גם את זה. אולי בהסתייגות קלה מהעניין הזה של השפה העלומה. אני אהבתי.

     

       

      

תספורת והרפתקאות אחרות - רינג לרדנר

Lardner, Ring

Haircut & Other adventures, 1st Edition

בתרגום של יהונתן דיין

הוצאת תשע נשמות, 189 עמודים כולל אחרית דבר מאת דן תמיר

סיפורים קצרים הם בד"כ לא ממש כוס התה שלי. אבל כאן הופעל עלי לחץ חברתי לא ממש מתון, שגרם לי לדחף-לאו-בר-כיבוש (ככתוב בדיני ... משהו) לקחת אותו אלי.  כשהתחלתי לקרוא - כבר לא היה לי סיכוי. שוב נתפסתי "עם המכנסיים למטה", צוחקת במבוכה בקול חנוק בסביבה מפרגנת מזה ומגחגכת מזה. 

הסיפורים של הגאון הזה רינג לרדנר הם מהתקופה של סופרים גדולים אחרים כמו פיצ'גראלד, פוקנר והמינגווי, כמו גם וירג'יניה וולף וסלינג'ר, שכולם העריכו אותו עד מאד. הם פורסמו בהוצאות שונות בקבצים כאלה ואחרים. לשמחתנו הרבה, הואילו אוריאל קון וחבריו בתשע נשמות, להפניקנו בהוצאה הזו בעברית. 

במשפחה שלי יש שניים, גיורא ויוני, שהם רזים ברמת הקיצון. אנחנו, שאנחנו עבים יותר, נוהגים לגחגך עליהם פה ושם על כך שאינם מטילים צל וגם שהם לובשים פיג'מות פסים עם פס אחד וכיוצא באלה... ומרגישים שאנחנו יצירתיים עד מאד. עכשיו תראו את זה:

"המימדים שלו, אלה שהיו לו, עמדו כולם במאונך. לא היו בו שום קווי רוחב. אם הצווארון היה מחליק לו אל הכתפיים הוא היה פשוט גולש עד לרגליים שלו. אם לא היו משלמים לו כל כך הרבה מיליונים לכתוב מחזות לסרטים, הוא היה יכול להשכיר את עצמו כחוט ברזל. גם אם הייתם מצלמים אותו ברנטגן וגם אם במצלמה רגילה הייתם מקבלים אותה תמונה.  אבל היו לו שיער ושתי עיניים ופה וכל השאר, והוא התלבש בקלאסה, אין ספק. ולמה שלא יתלבש ככה? הוא יכול לקנות אריג שעולה שלושים דולר למטר ולתפור לו ממנו חליפה וז'קט בחמש-עשרה דולר. מכיסוי מטרייה הוא יכול לעשות לעצמו פיג'מה שתחזיק שנה לפחות" עמ' 42

אז מול ההומור הזה, איך לומר, אני מתביישת לי בפינה. 

בסיפורים הראשונים: "יום עם קונרד גרין", "שלושה מלכים וזוג", ו"ריפוי במים"  הגיבור הראשי הוא, באופן שנון במיוחד, מעט על הרצף הסוציומאטי אם אפשר כך לומר. בסיפור הראשון מסתבך הגיבור בשקריו, בשני האחרים מדובר על זוג, גיסה ובן זוגה המעצבן. 

הנה, תראו רגע את התחלת הסיפור "שלושה מלכים וזוג":

"מקורות יודעי דבר אומרים שלפני החתונה צריך לברר את השושלת של הצד הנגדי ולברר ממה מתו כל הקרובים שם. אבל כמו שאני רואה את זה, אם אתה בטוח שהם מתו, אז כל השאר כבר לא משנה. במקרים יוצאים מהכלל זה אולי בסדר לקחת בחורה שיש לה בני משפחה שעדיין בחיים, אבל רק בתנאי שבני המשפחה הם לא אחות רווקה שקוראים לה בֵּסי." עמ' 35

המפורסם שבין הסיפורים הוא, כפי שתראו בתמונות למטה, הסיפור "התספורת" שכתוב כמו מונולוג של הסַפָּר אל הלקוח שלו, בגוף ראשון ושני. זה מרגיש כמו שיחה איתך, הקורא/ת וזה מקסים. הסיפור "אלוף" מדבר על אדם שהוא בקצה הרע של הרצף הנזכר לעיל. אין לו טיפת תחושת מוסר או מצפון. הוא יוצר אנטגוניזם כלפיו ובכל זאת, ואולי בגלל זה, הסיפור מושך לא פחות. בשני סיפורים אלה יש הומור מריר משהו. האלוף הוא מאלה שיכולים לקחת סוכריה מתינוק. גם ב"תספורת" אתה מתקשה מאד לאהוב את הגיבור הראשי, אף שהוא, כאילו, מריץ צחוקים לכל אורך הסיפור. 

הסיפור שאני הכי אהבתי, הוא, מן הסתם, הסיפור האחרון: "חתונת הזהב". מתוארת בו זוגיות מחממת לב של חמישים שנה בין שניים שהם חברים טובים ושניהם טיפוסים חמודים במיוחד. יש בו, בסיפור הזה, סוג של שובבות חביבה שמקורה בהיכרות עמוקה וקִרבָה גדולה, כזו שאפשר למצוא בין אנשים עם זוגיות טובה של שנים רבות. אלה הם אנשים שאנחנו מכירים מהבית השכן, חלקינו אף מהבית שלנו, ונעים וקל לאהוב אותם. המקום והזמן הם ארצות הברית של תחילת המאה הקודמת, התיאורים מדוייקים ומרוכזים, ללא להג מיותר. 

בסוף הספר יש אחרית דבר אחת של דן תמיר ואחרת של אוריאל קון שמאירות עוד את התקופה ההיא, ולמה אנחנו כל כך אוהבים לקרוא עליה בכלל, ואת לרדנר בפרט. האם יהיה מיותר לציין שהספר כתוב נהדר? 

אני מודה מאד מאד: לחוה, מירה, יעל גור, אתי ויוחאי שהמליצו. חייבת לכם אחד, יקיריי.

   

     

                                          

די כבר עם השקרים שלך - פיליפ בסון

Arrete avec tes Mensongnes - Philippe Besson

תרגום של דורית דליות

הוצאת אריה ניר 160עמודים

לפני הכל אהבתי את הכריכה שעיצב אמרי ורטל. אוהבת את הדמות מהעיתון ואת היד-ביד הזה. הספר הצרפתי, המקורי, כפי שתראו למטה זכה לכריכה אחרת, לטעמי - פחות. כמובן, שאולי לצרפתים זה יותר מתאים. לא מצאתי תרגום שלו לשפות אחרות, וזה מוזר לי מאד. אולי עוד יתרגמו... 

הספר מוקדש לזכרו של תומא אנדרייה. הוא כתוב פשוט נפלא, הוא עדכני ועכשווי ומעורר הרבה תהיות והרהורים.

זהו סיפור של אהבת נעורים יפה ותמימה, הנתפשת בעיני אחד המשתתפים בה כאסורה. בהתחלה נושא הילד הצעיר יותר, שהוא המספר וגם הסופר, את עיניו אל הילד השני מרחוק. המחבר גדל במשפחה מאפשרת ותומכת, מה שגורם לו להיות המבוגר שהוא היום. מושא אהבתו, תומא, הוא ילד גבוה, כריזמטי לאין שיעור, יפה ומרשים למראה, הגדל בכפר ומנסה בכל כוחו להסתיר את המיניות שלו. האהבה שלהם מתנהלת לפי הקוד שמכתיב תומא, וכל מפגש ביניהם קורה בחשאי. זוהי אהבת נעורים שמגיעה לקיצה הידוע מראש. המספר, שגדל בבית מקַדֵּם, ימשיך ויתפתח, ותומא, מושא אהבתו, ייעלם לו. אבל האהבה נשארת. שנים לאחר סיום התיכון נפגשים השניים שוב, באמצעות בנו של תומא. ושוב נפרדים. ולבסוף...

"והוא מוסיף את המשפט הזה שלא אשכח לעולם: כי יום אחד אתה תעזוב ואנחנו נישאר...

הוא יודע משהו שאיני יודע: שיום אחד אעזוב. שחיי יתנהלו במקום אחר. רחוק, רחוק מאוד מבארבזייה, מהתוגה שלה, משמי הפלדה, מהאופק הסתום. שאני אברח משם, כמו שנמלטים מהכלא, שאני אצליח." עמ' 36.

הוא מחייך אליי. עבורי, החיוך הזה הוא מתנה. תומא חייך אלי לעיתים נדירות. זה לא היה הסגנון שלו." עמ' 82.

"בעוד צליליו הענוגים של השיר מתנגנים, אני מבחין בתומא. כן, ככה פתאום, הוא פה, באמצע החדר, לא ראיתי אותו מגיע, עכשיו הוא מציף את כל המרחב או שואב אותו אליו, לממד שלו בלבד; כאילו כיבה את האור על כל האחרים, או לפחות דחק אותם לאפלה...אני מאמין שיש אנשים שמסוגלים להסתיר את שאר האנושות אך ורק מעצם נוכחותם, וזה עוצר נשימה." עמ' 86

כן. יש אנשים כאלה. 

אני רוצה להגיד כאן שישנן החמצות שנשארות איתך לתמיד. תחשבו על אלה שלכם. זה לא עוזב ומפתיע מידי פעם מחדש. לפעמים, נניח תוך כדי שטיפת כלים, אני מארגנת את הדברים מחדש. אני חוזרת לנקודה שלפני החֲרָטָה ומתקנת. אבל כשכל הכלים נקיים אני חוזרת לַכאן ועכשיו, ומצטערת שוב.

     

  

חייה הפרטיים של גברת שארמה - ראטיקה קאפור

Ratika Kapur - The Private Life of Mrs. Sharma

תרגום מאנגלית של אסנת הדר

הוצאת פֶן ידיעות אחרונות

175 עמ'

מירה חזרה והמליצה שוב ושוב. "זה ייקח לך זמן קצר, וכל כך תיהני", "הוא קצר ונהדר". אבל היו לי כמה ספרים שהזמינו אותי לקרוא אותם לפניו ולבסוף, עם כל האדום-שחור-זהב הזה, שנראה לי דרמטי מידי, ועם הדמות הכל כך סטיגמטית הזו, הגעתי הלום. ובאמת, צדקה. נהניתי. אמנם לקח לי לא מעט זמן לסיים אותו. אתם יודעים, לפעמים הראש לא פנוי מספיק, ויכול להיות שבזמן אחר, באמת הייתי מסיימת לקוראו ביעף. 

רֶנוּקה שארמה היא אשה בת 37, שעובדת כמזכירה רפואית בקליניקה של גניקולוג, והיא נשואה. נשואה - בזמן ובמקום שבו הספר מסופר - אומר קבלת אחריות כוללת, על בעלה, בנה, חמהּ וחמותהּ, תחזוקת הבית, כולל המקדש שבו, וקבלת החלטות קרדינאליות, כמו גם החלטות קטנות ויומיומיות. היא החליטה, למשל, שבעלה יעזוב אותה, את בנה ואת הוריו הגרים איתם, כדי לעבוד בדובאי, עבודה שתאפשר להם חיים מרווחים יותר כלכלית. היא מוכנה לקחת על עצמה את החובות של הגבר והבעל, כולל "החובה" להרביץ לבן כשהוא סורר. כמעט לכל אורך הספר הוא מכונה "בעלי". לי זה נתן תחושה של מקום מסורתי יותר, כאילו זה המקום שלו בעולם מבחינתה, ואין לו ממש קיום עצמאי משלו. והיא אוהבת אותו, ממש. אהבה שהיא חווה אותה גופנית, אפילו, אבל היא מקבלת את ההחלטה לשלוח אותו ממנה ממקום מושכל ומחושב. הסיפור הוא שילוב של מסורת ומודרנה, כפי שגם כתוב בגב הספר. לרנוקה יש תפקידים מוגדרים מאד כלפי חמהּ וחמותהּ, ויש לה מאידך, את הקשר המיוחד עם ווינט, שלא אומַר כאן מי ומה הוא בשבילה. מצד אחד היא מקפידה לנקות את המקדש ולדבר עם האֵלָה החביבה עליה, ומצד שני היא מתלבטת באיזה מחשב עליה לבחור לעבודה.

הספר מסופר בגוף ראשון מפי רֶנו, והיא משתפת אותנו בהתלבטויות שלה. לפעמים היא מספרת לנו משהו שעשתה ומאוחר יותר מפרטת ונותנת הסבר בדיעבד. זה נותן תחושה של קירבה. כאילו היא רוצה לספר לנו משהו אבל חוששת ממה שנחשוב עליה, ולבסוף, בוחרת לידע אותנו ואז מסבירה לנו את הסיבות לקבלת ההחלטה הזו. 

יש בו, בספר הזה, ממתקים לרוב. בואו, תראו:

• "עוני הוא מין עונש. וכמו הרבה משפחות אחרות, העוני שמשפחתי סובלת ממנו הוא עונש על פשע שלא ביצענו....הדבר היחיד שצריך לעשות זה להסתכל על החיים שלך מבעד לעדשה הנכונה, כמו במצלמה דיגיטלית. כשמשתמשים בעדשה הנכונה, כשעוברים לצילום מרחוק, קל מאוד לראות איזו אפשרות היא הנכונה." עמ' 49
• "אני, מצדי, התעלמתי מהרחם הריק שלי שהיה רעב ליותר. אני לא אוהבת להתרברב, אבל בעלי ואני היינו יכולים להוליד קבוצת קריקט." עמ' 51
• רק שוטה מאמין שהוא יכול להימנע מהַַקְרָבָה ובכל זאת להשיג מה שהוא רוצה. כמו שאבא שלי היה אומר, בלי מוות אין גן עדן." עמ' 51
• "עורב שמנסה ללכת כמו ברבור, זה מה שאני חושבת כשאני רואה אותה. הכל בה הוא חיקוי." עמ' 63.
• "אבא שלי היה אומר, "העיניים לא רואות מה שהמוח לא רוצה שהן יראו". אבל היום המוח שלי פקד על עיני לראות את האמת." עמ' 151

וכן, יש את הסיפור הכל כך חמוד הזה על הלטאות שרוצות לצאת לטייל, לא אחשוף אותו פה. שיהיה לכם למה לחכות. 

כתוב על הכריכה שהספר מצחיק. זו, לדעתי הפרזה קלה, אך הקורא מוצא את עצמו לעיתים מחוייך. את הדמות הראשית קל מאד לחבב, והספר בהחלט נקרא בשטף. הסוף מפתיע, ומותיר את הקורא מהורהר. ספר חמוד ליום סגריר.

     

הבית בקצה הלילה - קתרין באנר

הבית בקצה הלילה - קתרין באנר

תרגום: שרון פרמינגר

הוצאת כתר 373 עמודים

The House at the Edge of Night - Catherine Banner

עם הספר הזה היה לי רומן מוזר. כשראיתי אותו לראשונה הוא ישר קרא לי והזמין אותי. ואז, בבית, הסתכלנו מרחוק זה על זו וזו על זה ו.. אפעס לא קרה כלום. דינה אמרה שהכריכה לא מזמינה אותה, ואולי זו הסיבה שקראתי ספרים אחרים, טובים ופחות טובים ועדיין לא נענייתי לקריאתו. לפני כשבוע החלטתי, שזה כבר לא לעניין ואולי פשוט אחזיר אותו לספרייה כמו שהוא, וניפרד כידידים. אבל בכל זאת זה דגדג. מכירים את התחושה?

אז עברתי חיש קל אל פרק התודות. מלבד התודות הרגילות לאמא ואבא שהביאוני עד הלום וכו'... מצאתי שהסופרת, קתרין באנר עשתה כאן עבודת מחקר רצינית על סיפורי העם, האגדות והמיתולוגיה המקומית של דרום איטליה. וסיפורים - זה הרי השם האמצעי שלי, אז החלטתי להתעקש על זה. וזה השתלם מאד.

זוהי סאגה. 4 דורות. מי שלא אוהב את זה - לא חייב, מן הסתם. יש בזה אמנם קטעים דיווחיים שכאלה, אבל כשנכנסים לזה זה כובש. 

הכל קורה באי קסטלמארה. בעבר, כפי שכתוב בספר זה היה אי נידח עם מעט מאד אפשרויות להגיע אליו וגם לשהות בו היה לא פשוט. היום, כפי שתראו פה זהו אי שנשמח מאד, אני וגם אתם, לבלות בו, על כל מה שיש לו להציע. אבל תחילת הסיפור לא מעידה על כך. הדוטורֶה אַמדֵאו אספוזיטו (שמשמעותו אסופי) מגיע לאי לאחר שהוא נפרד מאביו המאמץ. מעט האנשים שחיים באי ששים לקראתו. די מהר הוא פוצח ברומן עם אשת האיש החשוב בעיר, הרוזן, ונישא לאשה אחרת, אותה הוא אוהב. שתיהן יולדות בן באותו יום, מה שפותח חרושת שמועות באי והרי לנו קופת שרצים חדשה מהניילון. 

""החליפו את המטבע," הסבירה לנה, שלמדה על כך בבית הספר. "מחליפים את הלירות במטבע חדש - אירו."

"מי אמר?"

"הממשל ברומא."

"אה," אמרה אגתה בהקלה, כי כולם ידעו שאיש לא מציית לממשל." עמ' 325

עכשיו, אנחנו יודעים - לשמועות יש חיים משלהם. לכל אורך הסיפור צצות שמועות שתופחות עם הזמן, ומתקבעות להן כאמיתות לכל דבר. וכיוון שאין לקלקל סיפור טוב עם עובדות, צריך משהו חזק, פצצה ממש, כדי להזים אותן. 

זהו סיפור על אנשים שחיים על אי מרוחק, שמרכז החיים בו הוא הבית בקצה הלילה, מן מסבאה שבה נהנים מאורנצ'לו, ולימונצ'לו, מקפה ומאפים. הם מושפעים מעט מהחדשות מן היבשת אך מושפעים הרבה יותר מהאינטראקציה הבינאישית, מהאוירה באי, מהאגדה על קולות הבכי הנשמעים מהאי, מהמנהגים וההוואי בו, ומכל מה שהם יודעים על כל אחד ואחד. והם יודעים. לא תמיד זו האמת אבל, כאמור, הידיעה חיה ופועמת. 

אם תחליטו לקרוא את הספר הזה, ואני מאחלת לכם שכך תעשו - תפגשו כמה נשים ששמן אגתה (החל מאגתה הקדושה וכלֶה באגתות פשוטות יותר), תכירו את בני משפחתו של הדוטורֶה, משפחת אספוזיטו -  שהם השלד המוביל של הסיפור -  על אופיים השונה והמיוחד, לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה. תפגשו גם ברוזן אחד קשוח, באשתו ובנו, יש גם שני אנגלים בסיפור. כתוב מאחור שהוא מזכיר את המנדולינה של קפטן קורלי, ואני מסכימה עם זה לגמרי. יש חלקים שיש בהם את השמחה האיטלקית המדבקת, ויש קטעים אחרים, נוגים יותר ומלנכוליים, יש גם קטעים מרגשים. יש הרבה לימונצ'לו, אורנצ'לו, צלחות עם חצילים. יש קטקומבות עם עצמות שבוקע מהן קול של בכי, יש קדוֺשה יקרה שמשפיעה על החיים מאד. בקיצור - איטליה במיטבה. אני אהבתי.

         

   

   

הת'ר - הטוטאליות - מתיו ויינר

 

הת'ר, הטוטאליות – מתיו ויינר.

Heather, The Totality by Mathew Wiener

תרגום של שרון פרמינגר. הוצאת כתר הסדרה הקטנה 141 עמ'

קארן ומארק בריקסטון הגיעו גבוה בסולם המעמדות, אם כי, לא הכי גבוה. אפשר להגיע גבוה יותר. מארק עשה מספיק כסף בשביל להגיע לבית יפה בבניין הנכון, לא בפנטהאוס, אמנם, אך עדיין מקום שמאפשר לו להתברג נכון בחברה הגבוהה. למעשה, קארן נישאה לו, למרות שהוא מאד רחוק מלהיות נאה או מושך, בזכות כספו. הם חיים בנוחיות המתאימה להם ואין סערות או שיאים בחייהם. ואז נולדת הת'ר. היא יפה, חכמה, חביבה מאד, מתנהגת נהדר אל כל רואיה. היא פסגת השאיפות, היא נזר הבריאה ומרכז החיים מבחינתם. הם גאים בה ואף מתחרים על תשומת ליבה. ככל שהיא גדלה מתפתח ועולה היחס המוחלט והאובססיבי אל הילדה, גם כשהיא מתבגרת  ומתנכרת, לעיתים אפילו בזה להם.

בבית אחר ובגלקסיה אחרת לגמרי, לאם נרקומנית, שרק לעיתים רחוקות מאד היא נקייה מסמים ומתפקדת, נולד בובי. בובי הוא ילד ביבים, שלא מלקק דבש מאף אדם בסביבתו. הוא גונב ומרביץ, הוא אפילו הורג. הוא גם נאסר. הוא שורד.

הספר מתאר את מהלך חייהם של שני הצעירים במקביל, תוך יצירת מתח גואה. האם יהיה מפגש בין שתי הקיצונויות האלה? איך ייראה המפגש ביניהם? איך יגיבו הוריה של הת'ר? כמובן שלא אספר לכם את זה.

בעיקרון, כשאני רואה ספר שיש עליו תמונה של ורד אדום (ויש מי שיאמר - שושנה אדומה) אני נרתעת. חשוד בעיני. נראה לי כאילו הקיטש פה צועק מתוכו. אבל זהו, שלא. הוא בכלל היה מונח לו שם על השולחן שלנו, מחכה למעט תשומת לב. וסתם דיפדפתי לראות אולי כדאי לי להמליץ עליו למישהו שעשוי לאהוב אותו.  כאמור - שושנה אדומה והכל... ואז, כיוון שנלכדתי, הבנתי למי: לי. ומיד לאחר מכן - לכם, יקיריי.

הספר הזה הוא השני בסדרה הקטנה של כתר. כבר כתבתי כאן על הספר הראשון, אחת עשרה שעות שאף הוא מוצלח עד מאד.  המחבר של הת'ר, הטוטאליות הוא מפיק  ותסריטאי של פצצות רייטינג כמו מאד-מן והסופרנוס. לא מפליא שהספר נקרא כמו סרט מהיר עד לסוף המפתיע.