חפש בבלוג זה

יום שני, 9 בנובמבר 2015

בנים חוזרים - יריב דומני


בנים חוזרים

יריב דומני - בנים חוזרים
הוצאת זמורה-ביתן 2009
271 עמודים

בהתחלה חשבתי שאוותר. לא הבנתי מי נגד מי פה. הכתיבה משלבת בין הדיבור הפנימי – הגיבור מספר על עצמו בגוף ראשון ובין הגיבור וחבריו מזוית אחרת, בגוף שלישי, כחלק מקבוצה. אבל מהר מאוד נשאבתי. אולי זה קשור לחלק מאד קטן בילדותי שבו חייתי בקיבוץ, אולי זה קשור לאוירה של ילדותי, כשהקיבוץ היה איכשהו ברקע. הרגשתי שאני מכירה ויודעת את התחושות, גם של השייכות לקבוצה וגם של הצורך ב-לבד. פגשתי שוב ועודני פוגשת בחוויה הקיבוצית, מקרוב, בכמה נקודות בחיי. אולי זו הסיבה העיקרית שהספר כל כך דיבר אלי.
דביר הוא בן קיבוץ שעזב, רוב משפחתו עדיין בקיבוץ. אביו נפטר והותיר אחריו לא מעט כעס כלפיו בליבו של דביר. הוא היה אב לא מעורב ובודאי שלא משתתף, מה שהיה תמיד נתון להשוואה בין חברי הקבוצה שלו. הוא זוכר את אבא של ארז, שעשה הכל למען בנו, ובצורה המוצלחת ביותר, דבר שהבליט מאד את עליונותו הבלתי מעורערת על אביו של דביר, החסר. ארז הוא הגיבור המשני שמניע את העלילה כאן. הילד בעל הבלורית הבלונדינית, שנתפס על ידיד הקבוצה כמושלם, בטוח בעצמו ומושא לקנאה. זה גם בזכות היותו “חולב ראשון” כבר בגיל 15, אחריות שלא הוטלה על אף אחד מבני הקבוצה. ארז  עזב את הקיבוץ ועשה חיל בחו”ל. בשלב מסויים צירף אליו את דביר, אך דביר חזר, הוא נישא למתנדבת, ילד בת ואח”כ גם נפרד מאשתו. ביתו סובלת מחרדת נטישה קשה והיא מקבלת טיפולים שעוזרים לה רק חלקית.
 העלילה מתחילה בכך שארז הנערץ מגיע מניו יורק, מתדפק על דלתותיו של מוסד פסיכיאטרי ומבקש להתאשפז. בלה, ה”פקידה הפלוגתית” של הקבוצה, קוראת לדביר להציל את הדגל, ומזמנת אותו להוציא את ארז מבית החולים בכל מחיר. דביר מנסה ללא הצלחה להתחמק אך מקבל את דין הקבוצה. הוא מוצא אותו כשהוא שבור, עצור ומכונס בתוך עצמו ולא מזכיר כלל את ארז של הילדות. ממש בניגוד לרצונו הוא נחלץ לעזרתו. הוא נענה לבקשתו של ארז להקים שוב צריף כמו זה שבנו בילדותם, שיש בו חדר אחד סודי שאף אחד לא יודע עליו, ביחד עם חבר ילדות נוסף, צוקי. תוך כדי תכנון עולים וצפים זכרונות טובים וכאובים כאחד, ונחשפת אהובה אחת, ציפור חופשייה, ששברה לבבות. 
הספר הזה מדבר על חברות של שנים, שלמרות היום-יום הדחוס שבה, למרות רמת החשיפה הגבוהה, עדיין מנסים חבריה למצוא את הזמן האיכותי שבו אתה לבד. ברמה הזאת – זה היה ממש מרגש בעיני, ונראה לי שזה לגמרי חופשי מההקשר הקיבוצי. תבדקו בעצמכם ותראו. עוד נושא שנגע בי בספר הוא נושא העזיבה. עד כמה אפשר בכלל לעזוב משהו שהיה נעוץ עמוק בנשמתנו? משהו  תמיד נשאר ופוגש אותנו בדרך…
הספר כתוב בצורה מעט דחוסה, אך הוא מרתק ונוגע במקומות מאד אישיים, לדעתי, של כל אחד.
טליה.

בית ילדים

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה