אמנות נהיגת המירוצים בגשם - גארת' סטיין

אמנות נהיגת המירוצים בגשם - גארת' סטיין

The Art of Racing in the Rain - Garth Stein

תרגום: יצחק ורדי

הוצאת כתר 2009, 284 עמודים

שום סיכוי שהייתי אפילו מסתכלת על ספר עם הכותר הזה. אני יודעת שאתם מאמינים לי כי לדעתי גם אתם לא הייתם בוחרים בו מכל הספרים. מה לנו ולמרוצים - בגשם או בשמש או בכלל...אבל אז ראיתי את התמונה הזו שהזכירה לי את פלורה, הגולדנית שלנו שנעלמה לבלי שוב, ועודני מחפשת אותה בין הגולדנים שאני רואה, למרות שאין שום ספק שהיא שוכנת עפר זה מכבר. יש לציין שזכיתי בספר בהגרלה, כנראה בזכות פוסט שכתבתי על הכלבים שליוו את ילדותי ובגרותי. 
בתמונה מופיע המסַפֵּר של הספר - אנצו. הוא לגמרי המספר. זה לא עובר בשום שלב להיבט של המבוגר או הילדה שלידו. זה נטו הוא וזה מקסים בעיני. השם אנצו (Enzo) בא משם של מכונית מרוץ פרארי, (למטה הנחתי לכם תמונה שלה, כמובן באדום בוהק), כנראה די שווה. אני יכולה לספר לכם על זה רק ממקום של בורות גמורה בתחום המכוניות הללו, ובכלל בתחום של כל מה שרץ או אפילו ממַהֵר כשלא חייבים.
עכשיו, אני יודעת שחם לכם, גם לי. וגם נמאס לכם מאד מהאוגוסט הזה שזקני צפת בטח אמרו עליו... 
ולכן אני מציגה בפניכם את הספר החמוד הזה, שלא יצריך הפעלה כבדה של התאים האפורים בקומה העליונה, ובכל זאת מרגיש נעים ורגיש, לא נמוך מידי ומלא ברוך ואהבה. בקיצור, גשם מרענן לימים החמים.
אנצו הוא כלבו האהוב של דֶני סוויפט, נהג מירוצים שמתמודד עם הצלחות וכשלונות, ומנהל חיים לא פשוטים. יש לו, לדני, אשה ובת אהובות, ועליהם ועל עוד דמויות מספר אנצו מזוית אוהבת, בראיה פילוסופית רחבה, עם המגבלות של היותו לא-אדם, ועם האפשרויות שיש בידו ככלב המשפחה. אני לא הולכת להתיש אתכם עם העלילה כאן, תקראו לבד. הוא מאד מתאים לעכשיו, וכיף לקרוא אותו. לא נעשיתי מומחית למכוניות מירוץ כי בקטעים האלה, שיישאר בינינו, טיפה חיפפתי בקריאה. אבל מכל השאר נהניתי ברמה שמצדיקה עד מאד הבאת הספר אליכם הביתה. 

"מחוות גופניות הן כל מה שיש לי; לעיתים הן חייבות להיות דרמטיות. מדי פעם אני חוצה את הגבול אל צד המלודרמה, אבל אני עושה זאת בעל כורחי, כדי לתקשר בבהירות וביעילות, כדי שכוונתי תובן כהלכה." עמ' 9
"במונגוליה, כשכלב מת, הוא נקבר גבוה בהרים כדי שבני אדם לא יוכלו לדרוך על קברו. אדונו של הכלב לוחש באוזנו את משאלתו, שהכלב ישוב בחיים הבאים שלו כאדם....לפני שהכלב יתגלגל לאדם זוכה נשמתו בחֵירוּת להסתובב על האדמה ולרוץ על פני מישורֵי המדבר ככל שתחפוץ." עמ' 93

יש סרט. כן. כנראה מקסים. תלחצו כאן ותוכלו לראות את הטריילר.

      

      

      

      

המשכונאי - אדוארד לואיס וולנט

The pawnbroker - Edward Lewis Wallnat

מאנגלית: תום דולב

הוצאת מחברות לספרות 2018, 272 עמודים

בילדותנו, אולי יש כאן מי שזוכר, הספרייה היתה מעין מקדש של הספרנית. היא היתה יושבת מאחורי דלפק ומעת לעת היתה קמה ומביאה לקורא ספר לפי בחירתה. אני זוכרת בחיבה רבה את ליזה הספרנית שלנו. אם היה ספר שנתנה לי ולא אהבתי הייתי משתדלת להגיע לספרייה כשזו לא היתה שם, כדי שלא תיעלב ולא אצטרך לספר לה שלא אהבתי מה שהציעה לי. היא היתה גם שכנה וגם חברה של הורי, ולכן הרשתה לי לקחת לפעמים שני ספרים ביום אחד. היה חשוב לי מאד לרצות אותה. 

היום אני ספרנית בעצמי, ויש אינטראקציה מאד נעימה עם הקוראים. כך יוצא שהמלצות על ספרים הן לעיתים מזומנות תהליך דו צדדי והדדי.

כך הגעתי אל הספר הזה. הראשון שהמליץ לי עליו היה אחד הקוראים. והיו עוד. והם צדקו מאד.

"סול הציע לו דולר, ובסבלנות שהפכה אצלם להרגל חיכה שג'ורג' ישקול את ההצעה בכובד ראש מתמשך; זאת היתה הקדמה לשיחתו המתוכננת. ג'ורג' סמית היה מוכן גם לשלם למשכונאי במישרין על חצי שעה של שיחה, אלא שזה היה מפר את הדיפלומטיה העדינה שבה נהג, ושמשום-מה המשכונאי נתן לה יד." עמ' 51

סול נצרמן, גיבור הספר הזה, הוא איש כבן 40, שגופו כבד ומסורבל, והוא כְּבַד ראייה וחובש משקפיים, וחסר כל קסם אישי. הוא חי בניו יורק עם אחותו ומשפחתו החיים על חשבונו. יש שבועיים בשנה, בסוף אוגוסט, שבהם הוא חווה את מותם של חייו הקודמים, חיים שכללו אישה אהובה ושני ילדים. הוא עטוף בחומה בצורה של אדישות מובנית, ורואה את כל מה שסביבו בעיניים קרות ומתַעֲבוֹת.  

גם בתיאורים של שקיעה יפה או של נוף פסטורלי בספר ישתרבבו תמיד תיאורים או פרטים שמכערים את מה שניבט דרך עיניו של מר נצרמן. זה יוצר אוירה דחוסה ומעיקה, שמתאימה מאד לעלילה, ולא ניתן להפסיק לקרוא. מידי פעם יש פלשבקים אל עברו של נצרמן, ואל מה שגרם לסגירותו המוצקה. חנות המשכונות של הגיבור מופעלת מרחוק על ידי אנשי עולם תחתון, וסול מנסה בכל כוחו להשאיר סוג של הומניות ונקיון כפיים בעסק שהוא מנהל. לאורך כל הספר הקורא סקרן לדעת אם תיסדק החומה הבצורה הזאת שבנה סביבו, האם ייתן לרגשות שלו להתגלות. פה ושם נראים רסיסי חיבה חבויים כלפי, למשל, אשת חברו המת, כלפי אחיינו וכלפי עוזרו בחנות, השחור והיפהפה, שרוצה ללמוד ממנו איך להתעשר. אבל אלה אינם משנים את עובדת היותו חי בבועה שמגינה עליו מהזכרונות הפוצעים שלו.

הספר, כאמור מתרחש בטווח של שבועיים שלאורכם תוהה הקורא אם יהיה בקיע בבועה הזו, ואם כן, איך יבוא הדבר לידי ביטוי. איך ייראה העולם הפנימי שלו כשהוא חשוף.

הספר זכה לעיבוד כסרט קולנוע מצליח שאם תלחצו כאן תוכלו לצפות בטריילר שלו.  הוא זכה גם לשלל סופרלטיבים על כתיבה מעולה, ועל ההיבט הלאומי האמריקאי בו. בכריכה מאחורי הספר כתוב המסר שלו כך: "רק ע"י הזדהות עם סבלו של האחר, יכול הניצול - בין שהוא גבר או אישה, יהודי, שחור או פורטוריקני - להתעלות אל מעבר למורשתו הטראומטית."

מאד ממליצה. לא ספר קל אבל ממש ממש שווה.

      

      

      

איים קטנים - לורנצה פיירי

איים קטנים - לורנצה פיירי
Isole Minori - Lorenza Pieri
מאיטלקית: מונה גודאר
הוצאת כנרת,זמורה, דביר,  272 עמודים

זהו סיפור של משפחה איטלקית שיש בה שתי אחיות - שהצעירה בהן - תרזה - היא הגיבורה הראשית והמספרת, והבוגרת - קתרינה - היא הביקורתית, החכמה, הכשרונית. אֵם המשפחה היא לוחמת צדק אדומת שיער, מהסוג שמוכן לעלות על בריקדות בכל רגע נתון. אבי המשפחה, שהוא וטרינר המשמש באי כרופא לעת מצוא, הוא איש שאוהב לחיות טוב, ויש גם את הסבתא, ננוצ'ה. הספר משתרע על ארבעה עשורים בחייהם של בני המשפחה הזו, תוך מהפכות פוליטיות ומשפחתיות, מריבות ואהבות, כמו שאנחנו מצפים מהטמפרמנט הים תיכוני הרוגש בכלל, ותושבי אי איטלקי, האי ג'יליו, שבו גדלה הסופרת, בפרט. האי הזה, אגב, Giglio, שייך לארכיפלג הטוסקני והוא חביב מאד על תיירים היום. אם תרצו לסייר בו, יש כאן המלצות של tripadvisor. 

על אַחָאוּת בין בנות לא יצא לי, לצערי, ללמוד ממקור ראשון. אמנם שמעתי לא מעט על קשר שבין אחיות, על המורכבות שבו, וגם על ההעשרה שהוא מעניק, ולכן בגדול, הייתי שמחה מאד מאד לו היתה לי אחות. כאן, תרזה וקתרינה (או קתה) רבות לא מעט. תרזה טועמת את נחת לשונה של אחותה לעיתים מזומנות, ונחבטת על ידי ביקורתה המתמדת. (גם אימן חוטפת מקתרינה לא מעט). עם זאת יש את הקשר הזה שעובר ביניהן כחוט של חוזק ואם מישהו מבחוץ מאיים על אחת מהן - טוב יעשה אם יישמר לנפשו.

תאור החיים בְּאי מנותק מהיבשה, מהציביליזציה ומהקידמה מתואר כאן, לטוב ולרע, בכתיבה יפהפיה. דמות מקסימה נוספת היא דמותו של פייטרו, חברהּ מילדות של תרזה המלווה אותה בכל שלב בחייה. הוא אוהב את האי ואת הים ומגלה בהם עולם ומלואו. תרזה מצידה מושפעת הן ממנו והן מאחותה, שברחה מהאי לטובת חיים נחשבים יותר, ואולי מספקים פחות. 

אני חייבת להודות שבהתחלה הספר קצת דשדש לי. חששתי שהפוליטיקה תשתלט על הסיפור, אבל לא. בהמשך הספר סחף ועניין, ונהניתי. 

מצא חן בעיני גם הפורמט של הספר. מצד אחד ספר קטן שנכנס לתיק, ומצד שני לא קצר מדי. אוהבת גם את הכריכה מאד, אם כי ההשוואה למורנטה ופרנטה המוצעת כאן ... ובכן, פחות. 

ובכל זאת, מומלץ. 

      

   

מוצא המינים מאת צ'רלס דרווין - סבינה רָדֶוָוה

מוצא המינים מאת צ'רלס דרווין. עבדה ואיירה סבינה רָדֶוָוה

Sabina Radeva - Charles Darwin`s On the Origin of Species

תרגום מאנגלית של אורה דנקנר

ייעוץ מדעי: ד"ר ארז גרטי וורד שפירא ממכון דוידסון לחינוך מדעי

הוצאת שוקן 2019

הרומן שלי עם הספר הזה התחיל בביתם של נכדַי נדב ותמר. נדבי, בן 5, שוחר מושבע של חיות וכל מה שקשור בהן, הגיע יום אחד וסיפר בהתרגשות לתמרי, בת 7.5 שבהתחלה בהתחלה היינו קופי אדם. 

"לא" - היא אמרה לו - "אני לא!".

אז התחלנו לשוחח על מה היה בהתחלה. חשבתי להגיע למפץ הגדול אבל חששתי. אם לקצר סיפור ארוך, כששמעתי על הספר הזה היינו מוכנים לו והוא נפל כפרי בשל אל חייקינו.

לשני הילדים הנזכרים לעיל יש כמות ספרים ענקית, בעיקר בבית שלהם וגם בבתיהם של שני זוגות הסבים והסבתות שלהם. הם מכירים - גם מהגנים בקיבוץ שבו הם גרים וגם מבית הספר - ספרים רבים מאד. 

אבל, באמת ובתמים זהו אחד הספרים היותר יפים ומאירי עיניים שנתקלנו בהם לילדים.

סבינה ראדווה, העורכת והמאיירת, יצרה פה ספר על אבולוציה. הנושא עלול להישמע לכם יבש ומדעי משהו, אבל רק תקחו את הספר הזה ליד ואתם שבויים בקסמו. 

למדנו שהיצורים והצמחים כפי שהם נראים היום הם תולדה של התפתחות איטית, תהליך למידה והתחדשות שעבר כל אורגניזם מהצורה המקורית שלו. הכרנו את המושגים "אב קדמון", "גנים" "די-אן-אי", "ברירה טבעית" ואחרים, וראינו דוגמאות של תהליכים אבולוציוניים. על קצה המזלג למדנו אפילו על תיאוריית האמבריולוגיה (מדע העוברים). 

כל זה ארוז בצורה מדעית ולא מתיילדת, ואסתטית ביותר. יש אפילו משחק של זיהוי מיני חרקים בספר, כך שהילדים יכולים להרגיש שותפים למחקר ולהינות ממשחק הגילוי.

רק עכשיו היכרנו את הספר הזה, אך הוא מסתמן כסַפָּק של שעות רבות של הנאה, סקרנות טובה וזמן איכות.

מאד ממליצה לכם לזַמנו אליכם הביתה. ותודה לליאת והוצאת שוקן. 

      

      

   

ארץ עיר ילדה - אביגיל קנטורוביץ'

ארץ עיר ילדה - אביגיל קנטורוביץ'

Scattergories - Abigail Kantorovich

הוצאת מודן, 2019, 326 עמודים

גם אני לא ידעתי מה המשמעות של Scattergories, שם הספר באנגלית. את המשחק ארץ עיר הכרתי בילדותי. שיחקתי אותו עם משפחתי ועם חיות אחרות. וודאי יש ביניכם מי שזוכר את השם "זרח ורהפטיג" איש פעלים וחבר כנסת שהוֹקַרנוּ מאד כי שמו שימש אותנו גם בז' וגם בו', אותיות קשות במיוחד. 

מי שרוצה בכל זאת לדעת על המשחק כפי שמשחקים אותו מחוץ לדפים והעיפרון שלנו מוזמן לכאן, כאן הוא משחק קופסא, והוא יותר מורכב מזה שלנו..

גילוי נאות: הספר הזה הגיע לספרייה ועבר מעלי בהתחלה ללא תשומת לב מיוחדת. ואז נעשיתי חברה של אביגיל בפייסבוק וראיתי שאני ממש ממש אוהבת את ההומור השחור והשנון שלה. אז לקחתי את הספר אלי והתחלתי לקרוא. צחקתי לעצמי תוך כדי קריאה מה שמשך אלי קוראים וכמובן שנאלצתי להשאיל אותו לאחד מהם. למחרת קרה בדיוק אותו הדבר עם עותק אחר. ראיתי שאין סיכוי לקרוא אותו כך, והחלטתי לרכוש אותו. למרבה המזל ובטיימינג מושלם התקיים בתל אביב יריד שבוע הספר, ושם הצלחתי לרכוש מאביגיל קנטורוביץ עותק, עם הקדשונת אפילו.
בספר יש אכן שורות מצחיקות לרוב, הוא שופע הומור שנון, מעין צילום מצבים דרך פילטר היתולי של מצבי קיצון מיוחדים. יש גם איזכורים רבים של ספרים אהובים. זה רק חלק ממה שאהבתי בספר.

"אצל אורי במשפחה הליכה לרופא היתה מעין תחביב מוערך, בילוי לגיטימי לשעות הפנאי. דבורה אמנם לא תמיד הקשיבה להוראות - מרופאים ומכל אדם אחר עלי אדמות - אבל עצם הדאגה לבריאותם של הקרובים לה היתה משמעותית מבחינתה. אמא שלי הלכה לרופא כשהיה צריך להכריז על שעת הפטירה ולא דקה לפני זה." עמ' 63

הספור מתרחש כולו במחלקת היי ריסק (או אם ועובר) בבית חולים. הגיבורה, כליל מילר, מאושפזת שם בשל רעלת היריון מסַכֶּנֶת לאם ולעובר. היא נאלצת לשהות כחודש בבית החולים, מנותקת מכל הדברים החשובים והיקרים לה. היא קושרת קשרים רופפים עם נשים נוספות שם, שלכל אחת מהן סיפור אחר עם קושי ופחד משלו. אצל כליל יש משקל נוסף על הכתפיים - היותה ילדה לא אהובה על ידי אב נוטש, שהקריירה שלו כחוקר שואה מטילה צל כבד על ילדותה, בצורה חסרת רגישות מאין כמותה. היא חשה רגשי אשם, כאילו היא לא בסדר ובגלל זה אינו אוהב אותה. היא ניתקה איתו את הקשר מזמן, אך מודעה סתמית לכאורה, על כנס שמתקיים בארץ, ושהוא מרצה בו, בדיוק בתאריך שהיא אמורה ללדת בו, מעיר שדים מרבצם. מסתבר שהפצע לא נרפא. להיפך, הוא עדיין מדמם וכואב. כמובן שפֹה אנחנו עוצרים וחושבים. מה גורם לאב לא לאהוב את ביתו, מה יותר טבעי מאהבת אב לביתו? זה נשמע כל כך לא סביר, ובכל זאת, זה כל כך אמין. 
יש סוג של פלירטוט של כליל עם יריב, מנהל חנות הספרים שבה היא עובדת, והוא מפנק אותה - ובהזדמנות זו גם אותנו - בציטוט מקסים. הביבליופילים שבינינו, ייהנו כמוני:
""הבאתי לך משהו," אמר, והפעם הסתכל עליי.
"ספר עזרה עצמית?"
"בדיוק, כוחו של התת מודע העוברי." הוא שלף חבילה עטופה בנייר של הרשת. פתחתי אותה: המורַקָמִי החדש.
"קצת מאכזב", אמרתי, "קיוויתי שזה יהיה חמישים גוונים של כתום הוא השחור החדש."
"ארבעה כלבים וגעגוע בשעת לילה."
"הזקן שיצא מהמרפסת שכל בית צריך ונעלם."
"המטוטלת של פינוקיו."
"רומנים ברוטב נפוליטנה."
"'הנסיך הקטן' מאת מקיאוולי."
"ניצחת," הרמתי ידיים. "בקיצור, זה לא 'סנופי כותב שירי אהבה' עם האיורים המקוריים, אבל זה אחלה."" עמ' 150
הספר אכן כתוב אינטליגנטי ושנון. יש בו קטעים מצחיקים אך גם קטעים שהם מאד לא. הוא מעניין ומושך וגם, בסופו נרשמו כמה דמעות אצלי. אם אתן בהריון עכשיו, אולי תחכו איתו קצת ושיהיה בהצלחה. אבל אם לא - קחו וקראו, לפני שמישהו ימשוך אותו מתחת לידכם. כדאי ממש. 

חנות ספרים על גלגלים - ג'ני קולגן

The little shop of happy ever after - Jenny Colgan

מאנגלית: ניצן לפידות

הוצאת הכורסא 2019, 351 עמ'

המון סופרלטיבים שמעתי על הספר הזה: שהוא ספר כייפי ונעים, קליל, מתאים לקיץ.

גם אני אהבתי אותו. במיוחד בהתחלה. התענגתי על הסיפור המתוק הזה. 

מסופר על נינה, ספרנית אוהבת ספרים ואגרנית שלהם, שפוטרה מעבודתה בספרייה העירונית שבה עבדה. נינה גרה עם שותפה והיא ממלאה את הדירה הקטנה שלהן בספרים שאספה וליקטה, מתוך תחושה של אימוץ, משל היו יתומים או חיות נטושות.

בכסף שקיבלה עם פיטוריה, ובעקבות מודעה שקראה, היא נוסעת לסקוטלנד, רוכשת מכונית מסחרית מקרטעת וישנה, סוג של אוטו-גלידה, וזו הופכת להיות חנות ספרים שנושאת את השם "עד עצם היום הזה", או באנגלית Happy ever after.

בסקוטלנד הכל יותר יפה ופסטורלי, האנשים יותר חביבים, הטלויזיה מצויינת... - לא, זה לא. אבל היאוש נעשה יותר נוח. זה כן. יש סיפור אהבה עם חוואי חסון ומתולתל, יש דמויות שהקורא מתאהב בהם בחטף, הכל די צפוי, אבל מה? זה עושה נעימי בבטן.

גילוי נאות שהיה שלב בספר שהמתיקות היתה קצת מוגזמת לי. היה די ברור מה הולך לקרות. אבל זה בכל זאת היה סוג של ממתק לקיץ. ומלבד זה, תקשיבו, ספרנית שמתוך משבר מגשימה חלום, ועל הדרך מוצאת זוגיות רומנטית, בסיפור שמשובץ בהמון המון אבני חן ספרותיות. מה צריך יותר מזה? 

ובנימה אישית: אני משמשת כספרנית בספרייה ציבורית. הספרניות של פעם שהיו נוקשות וצפודות, עם משקפיים על קצה האף שכאילו למדו באוניברסיטה רק להגיד ששששש... אלה די נפקדות מהספריות החדשות. אין שקט בספרייה שלנו, גם לא במרבית הספריות האקדמיות בארץ, אגב. הספרייה היא יותר מקום קהילתי ובתור שכזה, יש הרבה אקשן בו. אבל כמו אצל נינה שבספר גם אצלנו יש אהבת ספרים גדולה, וספרניות שיודעות להציע לך בדיוק את מה שמתאים לך, תְּלוי עונה, מצב רוח, מצב העומס הרגשי והתעסוקתי שלך, ציפיותיך מהפנאי שלך, ועל מה תרצה או לא תרצה להשקיע אותו. אנחנו מאד משתדלות להיות במקום המייעץ הזה, ולתת את המענה המדוייק ככל שניתן לקוראים שלנו.

בואו, תנסו אותנו. 

ובינתיים, קחו לכם לים, או למיטה - או לאחד מהמקומות שהסופרת מציעה בתחילת הספר  - את הספר הזה. הוא מחליק בקלות בגרון ומשאיר חיוך על השפתיים.

   

   

אִתי החיים משחֵק הרבה - דויד גרוסמן

אתי החיים משחק הרבה - דויד גרוסמן

Life plays with me - David Grossman

הוצאת הספרייה החדשה של הקיבוץ המאוחד

ספרי סימן קריאה, 2019, 273 עמודים כולל תודות

רק התחלתי את הספר, עוד לא הבנתי ממש מי נגד מי, ומשום מקום הגעתי אל התודות. זה לא קורה לי בדרך כלל. התודות הן בסוף ושם, בדרך כלל מקומן. אבל הפעם הן פשוט קראו לי. 

וראיתי שהספר מבוסס על סיפור חיים אמיתי של אישה אחת, אווה פאניץ'-נהיר שמה, שאת סיפור חייה ניתן לראות כאן וגם כאן. אווה נפטרה ב 2014, אבל סיפור אהבתה ועמידתה בגאון על ערכיה גם בתנאים בלתי אפשריים בגולי אוטוק, היו ועודם מסופרים בהערצה בדברי ימי יוגוסלביה.

הספר הוא לא רק על אווה. הוא מספר את סיפורם של שלושה דורות. וֶרָה (כך היא נקראת בספר) היא הבסיס לעץ המשפחתי הזה. נינה, בִּיתה, וכן רפאל בן זוגה של נינה, וגילי נכדתה, שהיא המספרת, הם המוציאים לאור של סיפורה ומקומָם בספר חשוב ומשמעותי. הספר נקרא ברצף, וגם אם יש קטעים שאינם קלים לעיכול כלל, כמו תיאורי התעללות באסירים פוליטיים, או דילמות מוסריות שנותנות לקורא אגרוף בבטן, הוא נשאר מרותק לכתוב, חסר נשימה.
תמיד היה מופלא בעיני כשרונם של סופרים גברים מסויימים לכתוב בגוף ראשון של אשה בצורה משכנעת ואמינה. כאן יש דוגמא טובה לזה. יש פה מבט מיוחד, מורכב ומרתק על האימהוּת. גם זו של וֶרה אל בִּיתה, גם של ורה אל רפי, שהוא בנו של בן זוגה השני, (והיא רוכשת את אמונו בדרך קסומה המתאימה רק לה), גם האמהות המקולקלת של נינה. והאמהות של שתי אלה, מול סירובה של גילי להפוך לאם.

אין טעם להכביר מילים על כתיבתו של גרוסמן. אפילו כשהשפה של וֶרה משובשת - יש בה משהו מדוייק מאד, יש דיוק בשיבוש, אם ניתן כך לומר. מי שאוהב מילים בכלל, ועברית בפרט ימצא אצל גרוסמן מקום טוב תמיד. 

"...בחורה בת חמש-עשרה צריכה לפעמים אמא, אפילו אמא קוקייה, אפילו אֵם כל חטאת, אבל אשה שתסתכל בה אחת לכמה זמן במבט של אשה אל אשה, שתחבק את הגוף המבולבל שלה, שתגיד לה בהתפעלות כמה המון אשה היא." עמ' 46

"משהו בקול שלה, באיזה פיתול קטן ואפלולי שלו, הזכיר לי פתאום את מה שאמרה לי כשהייתי נערה, במטבח שלה, כשממש פקדה עלי שלא ארשה לאף-אחד לעקם את הסיפור שלה נגדה. " עמ' 78

"נינה, בשולי הקבוצה הקטנה של תושבי המקום, מהנהנת בינה לבין עצמה בפנים נפולות, עליצה כמו כיס מרה. תוקעת את עצמה בכוח לתפקיד כלב החוצות המטונף והפצוע שנגרר אחרינו אבל יודע שתיכף נרים אבן ונזרוק עליו." עמ' 99.

מעדן ספרותי. גם מעניין, גם מוריד אותך למקומות עמוקים וגם מרים אותך לפסגות של עונג אינטלקטואלי. 

הספר תורגם לאנגלית ולסרבית.  

    

גן ההרדופים - רוזה וֶנטרֶלָה

גן ההרדופים - רוזה ונטרלה

Il Giardino degli Oleandri - Rosa Ventrella

מאיטלקית: ארנו בר

הוצאת שוקן 2019, 245 עמודים

אם יש הצגת ספר מקסימה בעולם, הרי היא פה לפניכם. נכון?
אני בת למשפחה קטנה, שני אחים היו לי, ומעולם לא חוויתי את מה שחוו חברותי שיש להן אחיות. זה מורכב, אני שומעת, ובכל זאת, כמה הייתי רוצה אחות. אין לי ניסיון מיד ראשונה על העניין הזה, ואני מצטערת על כך לעיתים מזומנות. 
עם הספר הזה הגענו לממלכה של נשים. בראשה יש את המלכה האם, ששמה הוא אניטה, אך נקראת בספר מרג'ואלה, מכשפה. היא יודעת להרגיע תינוקות ולנבא מה ייוולד למי, היא יודעת לרפא מחלות וללחוש לחשים נגד כל מיני מרעין בישין. יש לה שלוש בנות שהמספרת היא הצעירה שבהן. רוזטה היפה, שנחטפת ונאלצת להינשא, קורנליה האמצעית, הפחות אהובה, והקטנה, שהיא המספרת, דיאמנטה, שיש לה תלתלים פרועים ומכאן גם נגזר אופייה המרדני. כן יש גם בנים בסיפור הזה, אבל אין יותר מידי התייחסות אליהם, ולא בגללם התכנסנו הערב. אמנם, בל נטעה, הגברים בהחלט יכולים להשפיע ואף משפיעים על חייהן של הנשים, לרעה או לטובה, אך מקומם בסיפור מינורי.
"בתמונה הזאת התבטא אופייה של המשפחה המטריארכלית הגדולה, שבה שימשה מרג'אלה עמוד התווך. הגברים תפקדו תמיד כניצבים, ותו לא." עמ' 227

בואו ניכנס רגע למטבח האיטלקי. אני לא שומעת פה התנגדויות, מה? פה, במטבח שבספר תוכלו לטעום מטעמים איטלקיים מוכנים בדייקנות וקפדנות תחת שרביטה של מרג'ואלה. אולי מכינים היום פסטה אורֶקייֶטָה, מי בעזרת מזלג ומי באצבעות? מאפי ריקוטה? אולי ממתקים לחג המולד ספוגים בדבש? שימו לב לדינמיקה בין האם לכל אחת מהבנות. אף אחת מהן לא זוכה לתשבחות, וכל אחת מהן זוכה גם זוכה לביקורת. אין הנחות פה. כל מה שמכינים כאן במטבח צריך להיות מושלם. גם השכנה הזאת וגם האחרת (הנקראות כולן קומארה - סנדקית) יפיצו את המידע בחדווה, אם חלילה תהיה כאן איזו שהיא פשלה. 
"הכנתי מנה שהיא אהבה - חביתיות ברוטב עם מרווה וגבינת פקורינו - כמו לפני שנים." עמ' 234

זהו סיפור של משפחה מורחבת, המתגוררת בדרום איטליה. תקראו לזה שכונה או עיר קטנה בה כולם מכירים את כולם ולכולם יש דעה נחרצת (ומושמעת!) על כולם. כל אחת מהנשים במשפחה היא מיוחדת ומעניינת, והחלק הנחמד והמעניין פה בעיקר הוא האינטראקציה ביניהן. יש כאן התייחסות למלחמה, לאבא החתיך והמחוזר על ידי נשים, לאח אחד פחות מוצלח, ויש סיפורי אהבה, לכל אחת מהן סיפור אהבה מיוחד לה. 
הספר לוקה פה ושם בחזרות, ספר ביכורים, אתם יודעים, ובהתחלה היה קצת קשה להתניע אותו, אבל משנכנסתי אליו - מאד נהניתי. 
לפי הכתוב על הכריכה האחורית יש 17 מדינות שקנו אותו. אני מצאתי רק מעט כריכות הפעם, ועמכם הסליחה.